כמעט שנתיים מחפש בנימין נתניהו את הגבינה שנלקחה מתחת לחוטמו בברוטליות ב-7 באוקטובר 2023. לא הוא ולא מישהו אחר בקרבתו העלו בדעתם כשזה קרה כי החיפוש יימשך זמן כה ממושך. בעוד דרכי הפעולה נותרו כשהיו עם שינויים והתאמות שנדרשו, בתוככי המבוך השתררה אווירה של בוקה ומבולקה ובחוץ המחירים עלו ככל שחלף הזמן.  

בספרו "מי הזיז את הגבינה שלי?" כותב ספנסר ג'ונסון על "העכברים והגמדים" שהגבינה שלהם הוזזה ממקומה. אצל נתניהו במדינת ישראל אלה הם "המנהלים והצופים". בהיותו מנהיג המנהלים הוא שידר לציבור לאורך השנים כי הוא שולט במצב, שהוא יודע כיצד לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים בלא לפתור אותו, תוך חיזוק חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית באמצעות הזרמה שוטפת של דמים במזומנים. הוא הבטיח כי הוא דואג ליצור את ההרתעה הדרושה כדי שישראל תשקוט בבטחה.

נתניהו שידר לציבור לאורך שנים כי הוא שולט במצב ויודע כיצד לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים בלא לפתור אותו, תוך חיזוק חמאס על חשבון הרשות בהזרמת מזומנים, והבטיח שדאג ליצור את ההרתעה הדרושה

הצופים מנגד חזרו וטענו כי השקט הוא מדומה, כי היעדר פתרון לבעיה הפלסטינית הוא פצצה מתקתקת שיום אחד תתפוצץ לנו בפנים, ובמקום "הלנצח תאכל חרב" צריך לחפש פתרונות של שלום שיעניקו תקווה לעתיד. כל זאת למרות האכזבות שהם חוו לאורך השנים בשל היעדר נכונות מהצד השני להושיט להם יד חוזרת.

שלא במפתיע המנהלים לעגו לצופים והטיחו בפניהם כי הם חיים בעולם של אשליות, שהם מנותקים מהמציאות הסובבת אותנו ושהחלומות שלהם מסוכנים מכדי לנסותם אפילו.

ואז בבוקר שמחת תורה קרה הגרוע מכל העולמות – הגבינה נעלמה באחת. בתוך שעות ספורות התברר כי הניהול היה כושל, שהשליטה הייתה אשליה ושהשקט היה מדומה. שלושת מרכיביה של הגבינה התפוררו לרסיסים:

1. תפיסת הביטחון שהוביל מנהיג המנהלים לפיה צה"ל חזק ומבטיח ביטחון, וכי כתוצאה מכך חמאס מורתע ויש לו אינטרס לא להפר את השקט בממדים נרחבים.
2. תפיסת הסטטוס קוו לפיה אפשר לחיות לצד חמאס בלא פתרון מדיני, תוך אמונה שניתן להכילו תוך ניהולו באמצעות הזרמה שוטפת של כספים שנועדו לכאורה לאוכלוסייה המנוונת במחנות הפליטים.
3. האמון במוסדות המדינה – ממשלה, צה"ל, שב"כ. 

בחלוף שנתיים, בתור מנהיג המנהלים, מצא עצמו נתניהו במלחמה עקובה מדם שהותירה בשני הצדדים עשרות אלפי הרוגים ופצועים. במקום חשבון נפש נוקב, הוא הכריז שיצא לחפש גבינה חדשה תוך התכחשות לאחריותו העליונה לאסון והאשמת אחרים במה שקרה. כל זאת בעודו ממשיך בהטמעת מציאות של פילוג לאומי הרסני הולך ומעמיק וחזרה לשיטות הישנות של הבטחות שליטה ועתיד מדומיין.

בחלוף שנתיים נתניהו מצא עצמו במלחמה עקובה מדם שהותירה בשני הצדדים עשרות אלפי הרוגים ופצועים. במקום חשבון נפש נוקב, הכריז שיצא לחפש גבינה חדשה תוך התכחשות לאחריותו לאסון והאשמת אחרים

לצופים המוטרדים היו הצעות ליציאה מהמבוך החשוך, מהן נותרה במשך הזמן אחת כואבת במיוחד: החזרת החטופים גם במחיר סיום המלחמה. בניגוד לחבורת המנהלים שאיש מהם לא הכיר באחריות ובאשמת הקבוצה כולה בעודם מתהדרים בלאומיותם – הצופים חזרו בחודשים האחרונים שוב ושוב לאתוס שכל יהודי באשר הוא קרא אותו אי-פעם בספר בראשית בפרשת קין והבל:

"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".

מלים שאמורות להצטלצל יומיום ברעש מחריש אוזניים אצל כל יהודי בישראל. בחלוף שנתיים – אי הצלתם של החטופים הפכה להיות לב לבה של הטרגדיה הלאומית, הממשיכה לשקף את הריקבון השורר במבוך.

נתניהו ניצב בצומת של הכרעה גורלית: להסכים לעסקה להחזרת החטופים שעלולה בעיני צאן מרעיתו להיתפס כאילו הוא רופס. או, להמשיך לדחות אותה פעם אחר פעם בנימוקים שונים, גם לאחר שכבר הסכים לה, ואז להיחשב בעיני משפחות החטופים וציבור הצופים כאטום לרחשי האתוס היהודי. הוא בחר בדרך משלו לשנן את היעד שלא השתנה מאז יום האסון: חיסול חמאס והחזרת כל החטופים כולל החללים.

קשה להאמין שבינו לבין עצמו הוא לא מבין כי השגתה של המטרה בניסוחה הקיים – בלתי אפשרית. כאשר אישר את עסקת גלעד שליט בתמורה לשחרור של למעלה מאלף מחבלים, הוא הפך את חמאס לארגון המוביל בעיני הפלסטינים, שהשתכנעו כי רק עמידה איתנה מול ישראל מביאה תוצאות. מאז הוא פיתח עם הארגון מערכת קשרים עקיפה שיצרה את הגבינה המעופשת שאת רעילותה  הוא לא זיהה בזמן.

"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה", הן מלים שאמורות להצטלצל ברעש אצל כל יהודי בישראל. בחלוף שנתיים – אי הצלת החטופים הפכה להיות לב לבה של הטרגדיה הלאומית, הממשיכה לשקף את הריקבון

מאז 7 באוקטובר ולקיחת הגבינה הוא מכנה את הארגון "נאצי" וטוען שיש לעקרו מן השורש. אבל מסיבה זו הוא חייב לכולנו תשובה אמתית ולא פתלתלה: האם הוא לא מעלה על דעתו שהארגון הרצחני ייפרע מהחטופים החיים ויעלים את החללים כשיבין כי גורלו נחרץ?

*  *  *

ספנסר ג'ונסון מעביר לנו בספרו את המסר המרכזי כי שינוי הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו וכי עלינו להיערך אליו ולהיות מוכנים לבלתי צפוי. צריך להסתגל ולא להיאחז בעבר. לא לחפש את הגבינה הישנה שהוזזה אלא לחפש את הגבינה החדשה.

אם כן, איזה שינוי מבטיח לנו נתניהו כאשר הוא חוזר ואומר כי חובה להדביר את חמאס, בלא שיציע מי ומה יבוא במקומו. על איזו גבינה הוא חושב כאשר המרכיבים לא קיימים. האם הוא מודע כי בדרכו הוא צועד ומצעיד את כולנו בעיניים פקוחות למבוך חדש שיהיה לא פחות חשוך מזה שאנו מצויים בו היום?

ולא מיותר שוב להזכיר כי הוא האיש שלא לקח אחריות ולא הכיר בכישלון מדיניותו שהובילה לאסון. נהפוך הוא: למרות שהזכרון לא שוכח דבר, נתניהו כותב תוך כדי תנועה נרטיב המתאים למידותיו, לפיו המלחמה שעדיין לא הסתיימה היא בסך הכל סיפור הצלחה וכי הוא אחראי לכך. וינסטון צ'רצ'יל, מושא הערצתו, הקפיד להזכיר כי תפארת מוקדמת או ייחוס כל הקרדיט לעצמך – זו חולשה, לא חוזקה.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.