לאחרונה נשמעות דעות בקרב חלקים בציבור, בעיקר בימין הפוליטי, לפיהן אין לשחרר את החטופים בעסקה – משום שמהלך כזה יביא את סיום הלחימה, יחייב שחרור אסירים פלסטינים ויוביל בטווח הארוך לפגיעה בביטחון המדינה ואף להרג אזרחים ישראלים נוספים.  

ברמה העובדתית המענה שניתן על ידי המתנגדים לגישה הזו טוען כי חמאס הוכה קשות מבחינה צבאית, אך הרעיון האידאולוגי החמאסי אינו ניתן למיגור.  כישלון 7 באוקטובר לא נבע מעוצמת חמאס אלא מכשלים בהיערכות. ניתן להניח ולקוות כי לקחי המחדלים הופקו ולא תהיה חזרה על טעויות אלה. מעבר לכך, המחירים של המשך הלחימה עולים על התועלת שאינה מושגת, וכוללים גם פגיעה קשה באתוס הישראלי ובתדמית המדינה בעולם.

הממד האתי – קריאה לוינסית

כדי להבין את השאלה האתית שמעוררת סוגיית החטופים, ניתן להיעזר בהגותו של עמנואל לוינס.

יש להבחין בין החטופים הישראלים  – בעלי פנים ונוכחות ממשית, הנתונים להתעללות, מצויים בסכנת חיים ממשית וזקוקים לעזרה והצלה דחופה – לבין קורבנות פוטנציאליים בעתיד, שזהותם אינה ידועה, שאינם מצויים כעת בסכנת חיים אמיתית, ושייתכן שלא ייפגעו כלל. פגיעה פוטנציאלית זו עשויה להימנע, ותלויה בהסדרים מדיניים ובהיערכות צבאית עתידית.

יש להבחין בין החטופים הישראלים  – בעלי פנים ונוכחות ממשית, הנתונים להתעללות ולסכנת חיים ממשית וזקוקים להצלה דחופה – לבין קורבנות פוטנציאליים בעתיד, שזהותם אינה ידועה ושייתכן כי לא ייפגעו כלל

בספרו "כוליות ואינסוף" כותב לוינס:

"יחידיותו של כל הווה (הכוונה אדם) מוקרבת ללא הרף למען עתיד הנקרא לחלץ את מובנו האובייקטיבי" (עמ' 2).

כלומר, החברה בעת מלחמה מקריבה בני אדם למען עתיד טוב יותר. גישה שלוינס מתנגד לה. נימוק זה הצדיק את רוב הזוועות האנושיות. הרע נעשה תמיד בשם הטוב. גם הנאציזם והקומוניזם הצדיקו את מעשי ההרג והזוועה בשם עתיד טוב יותר. בנוסף, מי מאתנו יודע מה צופן העתיד?

לוינס מתנגד לגישתו של פרידריך הגל, לפיה להיסטוריה יש כיוון. בעיניו, הכוליות – החברה, ההיסטוריה, המערכת – מעניקה לאנשים כלים בהם ניתן לעשות שימוש לרעה, ולהקריב את היחיד בהווה בשם הבטחה לעתיד טוב יותר. אם המצפן המוסרי תלוי בתוצאה העתידית, שבהכרח אינה ידועה, אין לאדם מצפן מוסרי שיכוון אותו להכריע בדילמות איתן הוא נאלץ להתמודד היום.

לוינס מציע יציאה מן ההיסטוריה, שתאפשר לנו לקבל שיפוט מוסרי עכשווי של המאורעות שאינו מתבסס על השיקול של "אחרית הימים". אין צורך לחזות את  הסוף וגם קשה מאוד לחזות אותו, כדי להחליט אם הדבר טוב או רע.

מבט אל תחילת ההיסטוריה

הגישה של לוינס היא גישה פנומנולוגית. הוא כותב ב"כוליות ואינסוף": 

"לשם כך יש צורך ביחסים קמאיים ובראשיתיים עם ההוויה" (עמ' 2).

הקיום האנושי, לשיטתו, אינו מבוסס על המלחמה. במקום להביט אל סוף ההיסטוריה – הוא מציע להסתכל אל תחילת ההיסטוריה של כל אחד מאתנו, אל הילדות המוקדמת. בכך הוא מתקרב לזיגמונד פרויד. לעולם לא נבין את הפנים של האחר אם לא נתייחס להתחלה בה נבנתה זהותנו.

החברה במלחמה מקריבה בני אדם למען עתיד טוב יותר. גישה שלוינס מתנגד לה. נימוק זה הצדיק את רוב הזוועות האנושיות. הרע נעשה תמיד בשם הטוב. גם הנאציזם והקומוניזם הצדיקו את מעשי ההרג והזוועה בשם העתיד

כפי שכותב גסטון בשלאר (Gaston Bachelard) בספרו היפה "הפואטיקה של החלל":

 "לפני היותו 'מושלך אל העולם', כפי שמלמדות מטאפיזיקות פזיזות, מונח האדם בעריסת הבית" (שם, עמ' 43).

המטפיזיקה הפזיזה היא רמז אירוני למרטין היידגר, שהתעלם מהשלב האימהי המאפשר לנו להטיל עוגן בעולם. עריסת הבית היא קבלת הפנים המכינה אותנו לגדול כבני אדם המודעים לחסד שנעשה אתנו ולחובתנו לזולת. המצב האתי הוא השם האמיתי למצב האנושי. האדם אינו רק מושלך לעולם אלא מתקבל אליו. ההורים מעניקים לו את הכנסת האורחים הראשונה.

הלימוד הראשון על החיים אינו נעשה מתוך ריחוק מן האובייקט, אלא מתוך קרבה לסובייקט האימהי. לפי התלמוד, אפילו העובר לומד ברחם, ככל הנראה את תורת הקִרבה. גם אם המלאך משכיח אותה בלידה, משהו ממנה נשאר, לפחות כמיהה לקרבה ולאהבה.

האתיקה, אם כן, טבועה בנו. אבל עם יציאתנו לעולם אנו שוכחים אותה. עוברים מהחיבור האימהי להפרדה האבהית – לעולם של מאבקים ותחרות לשם הישרדות. לוינס הוא המעורר הגדול. הוא מעיר את זיכרוננו לאתיקה הבסיסית הטבועה בנו. מישהו דאג לנו – מכאן החובה לדאוג לאחר.  

הדבר מצטרף גם למצוות פדיון השבויים ולציווי שבהגדה של פסח:

"שבכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

גם כאן, חל ציווי אתי שנובע מהעבר.  על כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא חטוף בעזה.

האתיקה טבועה בנו. אבל נשכחת עם יציאתנו לעולם. עוברים מהחיבור האימהי להפרדה האבהית – לעולם הישרדותי של מאבקים ותחרות. לוינס מעיר את זיכרוננו: מישהו דאג לנו – מכאן החובה לדאוג לאחר

האינסוף שבמפגש

לוינס כותב:

"האסכטולוגיה (אחרית הימים) היא יחסים עם עודף חיצוני מעבר לכוליות" (עמ'3) 

הוא מציע יציאה מהכוליות. הכוליות חשובה אך לא ממצה את הקיום. יש משהו נוסף מעבר להוויה. את זה הוא מכנה עודף חיצוני או האינסוף. האינסוף מתרחש במפגש פנים אל פנים. בכל מפגש יש משהו שלא ניתן להכלה או לפרשנות מלאה- מתרחש כאן משהו אינסופי.

בהקשר זה, גישתו של חבר הקואליציה שמחה רוטמן – המתנגד לפרסום ולצפייה בפני החטופים – היא היפוכה של גישת לוינס, שלפיה האתיקה מחייבת את ראיית הפנים. ההתחמקות מהראייה אינה פוטרת מאחריות מוסרית. הייתי מציע לו לשוב לזיכרון היהודי של פני המוזלמנים, שורדי השואה, ולדמיין כך את החטופים – בין אם מביטים בפניהם ובין אם מנסים לטמון את הראש בחול.  

במפגש מתרחש משהו שהוא מעבר לכל אחד מהמשתתפים: נוכחות האחר כופה עליי צו מוסרי – זו אינה כפייה של אקדח לרקה, אלא קריאה לפעולה מוסרית מול פניו. האחר מוציא ממני דברים שלעיתים איני יודע על קיומם, או שהם מתהווים בי תוך כדי המפגש. האחר מזכיר לי את הממד האתי הטבוע בי ושכחתי אותו.

יישום עסקת החטופים

בהקשר זה, המתנגדים לעסקת חטופים – או הפועלים לטרפדה מנימוקים כאלה ואחרים – לא חשים את האינסוף שבפני החטופים בעזה. הם לא חשים את הממד האתי ואת הציווי המוסרי שהפנים הללו מציבים בפניהם. הם בוחרים להישען על הערכות ביטחוניות היפותטיות לגבי העתיד – עתיד שאיש אינו יכול לחזות –  במקום להתייצב מול הדרישה המוסרית שמציב בפנינו האחר הסובל.

ההתחמקות מראיית הפנים לא פוטרת מאחריות מוסרית. אני מציע לרוטמן לשוב לזיכרון היהודי של פני המוזלמנים, שורדי השואה, ולדמיין כך את החטופים – בין אם מביטים בפניהם או טומנים ראש בחול

העיסוק בעתיד הלא ידוע משכיח מהם את תחילת ההיסטוריה שלהם – את האחריות לאחר הגלומה בה.

פני החטופים מבקשות לא את הבטחת המחר, אלא את ידנו המושטת היום – כי ייתכן שעבורם המחר כבר לא יבוא.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.