טבח ה-7 באוקטובר לא היה אסון שנפל מהשמיים. הוא היה תוצאה צפויה של שיטה. בשנים בהם משמש בנימין נתניהו כראש ממשלה הוא מטפח תרבות שלטונית של שליטה במידע.
שנים לפני המלחמה בעזה, החלטות קריטיות נשמרו במעגלים מצומצמים. הערכות מודיעין הוסתרו לכאורה, ותמונת המצב השלטונית שהוצגה לציבור הייתה תמיד בעלת גרסה אחת, זו שנוחה לשלטון.
שנים לפני המלחמה בעזה, החלטות קריטיות נשמרו במעגלים מצומצמים. הערכות מודיעין הוסתרו לכאורה, ותמונת המצב השלטונית שהוצגה לציבור הייתה תמיד בעלת גרסה אחת, זו שנוחה לשלטון
במקום דיאלוג פתוח ושקוף בין ההנהגה לאזרחים, קיבלנו גרסה אחת, מצומצמת, מעוצבת ומניפולטיבית. באקלים כזה, היכולת להיערך לאיום אמיתי התפוררה, וההפתעה הפכה לבלתי נמנעת. ההפתעה שלא הייתה צריכה להפתיע, הפתיעה, ובגדול.
כשהטבח תפס אותנו בהפתעה מוחלטת, היה ברור שזה לא רק כשל מודיעיני. זו הייתה תוצאה ישירה של תרבות של הסתרה, תרבות שבה מידע קריטי נשמר במעגלים סגורים, רחוק מעין הציבור ומביקורתו.
שני מעגלים בלבד אולי יודעים מה כתוב בקלפים המוחזקים קרוב לחזה; בני משפחתו הקרובה של ראש הממשלה והמעטים שנותרו לו מיועציו. כל היתר, הציבור ובכירים בממשלה, נשארים לכאורה במעגל החיצוני, ניזונים מפירורי רמזים, משמועות וספקולציות.
אני כמובן לא מדבר על הסתרה נקודתית. העסקה למכירת צוללות למצרים שהוסתרה מהממשלה ומהציבור; מגעים עם חמאס שנוהלו בחשאי בשנים רגישות; הדלפות סלקטיביות בימי מלחמה; הימנעות מהצגת תוכניות אסטרטגיות גם מול מוסדות ביקורת פנימיים; הסתרה ממשרדי הממשלה ומחברי הקבינט של התרעות מודיעיניות נקודתיות שהתקבלו בחודשים שקדמו למתקפה; מניעת דיון פתוח על שינויים בהתנהגות חמאס בגבול; הצגת פרשנויות מרגיעות על תנועות חריגות בקרב חמאס, וכל זה למרות שמידע גולמי הצביע בבהירות על היערכות חריגה.
נוסיף לכך את העובדה שאפילו מבצעים שנועדו לחשוף את כוונות חמאס, כמו איסוף מודיעין על רשתות התקשורת שלו, נעטפו בשכבות של סודיות פנימית שמנעה מהדרג המבצעי הרחב לגבש תמונת מצב מלאה. במציאות זו הציבור נותר בעיוורון, וחלקים מהמערכת הצבאית והמדינית פעלו בתוך ערפל מלאכותי.
כשהטבח תפס אותנו בהפתעה מוחלטת, היה ברור שזה לא רק כשל מודיעיני. זו הייתה תוצאה ישירה של תרבות של הסתרה, תרבות שבה מידע קריטי נשמר במעגלים סגורים, רחוק מעין הציבור ומביקורתו
אלא שלא מדובר רק בתוכן המידע, אלא בעצם השליטה עליו, בבחינת "אני יודע, אתם לא". השליטה במידע הפכה לבסיסה של היררכיית כוח ותלות חסרי תקדים במנהיג. היא הגדירה למי הזכות להחליט מה יופץ ומה יישאר חסוי, ובעיקר מה מותר לו להגיד על מנת לא רק להגיב למציאות אלא לבנות אותה מחדש בהתאם למידע שהוא בוחר לשחרר (לכאורה, פרשת ההדלפה לבילד). היסטורית, שליטה במידע לא נועדה רק להסתרת האמת, אלא לבניית מציאות חלופית שתשמש את השלטון.
בתוך כל זה נוצר ואקום שמתמלא בפרשנויות אינסופיות. האם יש לו תכנית אסטרטגית? האם הוא מתכנן מהלך דרמטי? האם הכול נועד רק לשמר את שלטונו? הציבור נגרר לשיח שבו כל פרט הופך לרמז, מביקור מדיני ועד מבט במצלמות, והפוליטיקה הופכת למשחק פענוח רצונו האישי של המנהיג.
התוצאה היא שיח ציבורי שהפך למעין מעבדה לפסיכולוגיה חובבנית, שבה פרשנים ואזרחים מהשורה מנסים לפצח את הדחפים, הפחדים והטראומות של אדם אחד. במצב כזה, אין מדובר עוד בפוליטיקה של רעיונות אלא בפוליטיקה של השערות.
וכאשר מידע נשלל מהציבור, הדמוקרטיה מאבדת יסוד קריטי, הפיקוח הציבורי. העיתונות, הכנסת ומערכת המשפט הם שלוחי הציבור. הם אמורים לאפשר לאזרחים לבחון ולבקר את השלטון. בלי נתונים, אין דרך אמיתית לבחון החלטות או להציע חלופות. הציבור נותר שבוי בגרסה נרטיבית אחת, זו של המנהיג, והדיון הציבורי הופך מצומצם, עקר וחסר שיניים. וכשהאפשרות לבקר ולהשפיע נעלמת, הדמוקרטיה נשחקת עוד לפני שמתקבלות החלטות דרמטיות.
הפוליטיקה הופכת למשחק פענוח רצונו האישי של המנהיג. השיח הציבורי הופך למעין מעבדה לפסיכולוגיה חובבנית, שבה פרשנים ואזרחים מהשורה מנסים לפצח את הדחפים, הפחדים והטראומות של אדם אחד
ההיסטוריה הצבאית והפוליטית כבר לימדה אותנו שכאשר מידע מרוכז ביד אחת ונשמר בחשאיות, התוצאה היא הפתעה אסטרטגית.
- ערב פרל הארבור בארה"ב התרעות הוסתרו כדי למנוע בהלה.
- כך קרה גם בפיגועי 9/11 שנולדו מהיעדר תיאום בין סוכנויות הביטחון.
- בברית המועצות התעלמו מסימני הפלישה הנאצית כדי לשמר את דימוי ההסכם עם אדולף היטלר.
- בצ'רנוביל הסתרת תוצאות פיצוץ הכור חשפה את הציבור להשלכותיו הקטלניות ומוטטה אמון ציבורי.
- בסין רופאים שהתריעו מפני הקורונה הושתקו.
- בטורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן מידע קריטי נקבר כדי לשמר תדמית של שליטה מוחלטת.
- גם בישראל כבר למדנו על כך בעבר – מלחמת יום כיפור פרצה משום שמידע חיוני ננעל בידי קומץ תחת "הקונספציה".
חמישים שנה חלפו, והדפוס חזר. שוב מידע נשמר בידי מעגל מצומצם סביב קונספציית "חמאס מורתע", ושוב התוצאה הייתה הפתעה קטלנית ב-7 באוקטובר.
האלמנט המרכזי במשטר הגרסה האחת, היה מצג השווא שלפיו חמאס מורתע. מצג זה התבסס על החלטות מדיניות וכלכליות שנועדו להביא ביטחון, כמו העברה מתואמת של מיליוני דולרים לחמאס תוך הצגת המהלך כניהול מושכל של האיום.
ההיסטוריה הצבאית והפוליטית כבר לימדה אותנו שכאשר מידע מרוכז ביד אחת ונשמר בחשאיות, התוצאה היא הפתעה אסטרטגית. גם בישראל – מלחמת יום כיפור פרצה כי מידע חיוני ננעל בידי קומץ תחת "הקונספציה"
האופציה שחמאס מתכנן להשתמש בכסף הזה לצורך מתקפה קטלנית על ישראל הייתה ידועה לראש הממשלה והוא אף דיבר עליה בפומבי שנים ספורות לפני הטבח הנורא, ב-2017:
"התוכנית האופרטיבית שהוא (חמאס) הכין הייתה מתקפה משולבת רבת זרועות. התקפה קודם כל אווירית, כלומר, התקפה טילית עם אלפי טילים, דבר ראשון, על ערי ישראל, במקביל התקפה דרך הים באמצעות כוחות של פשיטות קומנדו ימי, באוויר גם באמצעות מצנחי רחיפה וביבשה מתחת ליבשה חדירה בעשרות מנהרות שהם חפרו, חלקן חצו כבר לתוך שטחינו, באמצעות כוחות מיוחדים שהם אימנו להם, עם מעבר של כוחות בסדר גודל של גדוד, על מנת לחטוף, להרוג גם ביישובים גם במוצבים ולקחת גם חזרה לשטחם (לעזה).הם (חמאס) העריכו שיוכלו אם הם יפתיעו אותנו להוציא את הדבר הזה אל הפועל, זאת אומרת בכל רגע נתון הם היו יכולים להפעיל את התוכנית הזו ואנחנו לא שולטים לצערי בהחלטות של היריב. חמאס אימן כוח מיוחד להגיח מן המנהרות ולהסתנן לשטחנו בהפתעה גמורה, כדי לרצוח ולחטוף חיילים ואזרחים. חמאס התכוון להפתיע אותנו ולהחדיר לישראל בו-זמנית מאות מחבלים שייכנסו לגנים ולבתי-ספר. ויגררו איתם עשרות בני ערובה בחזרה לרצועה דרך המנהרות".
אז אם ידעת, למה לא התכוננת? למה לא עשית בדק בית בכל זרועות הביטחון? למה לכאורה סירבת לדון על כך עם הרמטכ"ל ושר הביטחון? לא מדובר אפוא בטעות ולא במחדל אקראי, אלא באסטרטגיית שליטה במידע שיצרה אשליה של ביטחון ויציבות, בזמן שחמאס "המורתע" הלך ונִבנה. והמשמעות? המערכות האזרחיות והצבאיות כאחד נותרו מופתעות, בלי להיערך כראוי לאיום שהסתיים בטבח הנורא.
לא מדובר בטעות או במחדל אקראי, אלא באסטרטגיית שליטה במידע שיצרה אשליית ביטחון ויציבות, כשחמאס "המורתע" הלך ונִבנה. והמשמעות? המערכות האזרחיות והצבאיות לא נערכו כראוי לאיום
אם לא נדרוש כבר עכשיו פירוק מלא של המונופול על המידע ונשיב לציבור את הבעלות עליו, נמצא את עצמנו שוב מול הפתעה אסטרטגית, אסון נוסף ש"אי אפשר היה לחזות". או אז נגלה שוב שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה במקרה, אלא מפני שאנחנו מתעקשים לא ללמוד ממנה.
המסקנה אינה רק ביטחונית אלא דמוקרטית, משום שחברה שאין לה גישה למידע אמין היא חברה שבויה. שקיפות איננה מותרות, היא חומת המגן האחרונה של אזרחי ישראל מול שלטון שמתעקש להחזיק את הקלפים קרוב לחזה ולנהל את המדינה בהתאם לגרסה אחת.
פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנויוסי אקונינה מוכיח לרן לוי שהוא אחד מ 40% עצומי העיניים, שעיניהם לא יפקחו לעולם, משל היתה זו קבוצת כדורגל אהודה ולא ממשלה שחיינו וחיי ילדינו תלויים בה. לצערי. אחד מ 40% מחוסמי הדומקרטיה הליברלית הנאורה? כדי שתישאר פה רק קקיטוקרטיה דתית-משיחית-לאומנית בורה ומלוכלכת.
פרופסור שמעוני – תודה על מאמר מרשים ופוקח עיניים. אבל העיניים של בין 37 אחז ל-40 אחוזים מהציבור היהודי הבוגר בישראל נותרות סגורות, ויישארו סגורות לנצח. אלו האנשים שטוענים בסקרים עדכניים שנערכו בשבועיים האחרונים כי ראש ארגון המחבלים, הדיקטטור, הצורר ורוצח החטופים ביבים שקרניהו מתאים לעמוד בראש ממשלת ישראל. שאלת "ההתאמה" באותם סקרי מנדטים היא לכאורה שאלה מומצאת משום שבבחירות לכנסת בישראל (בעבר, כי בעתיד לא יתקיימו יותר בחירות לכנסת בישראל במשטר הדיקטטורי) לא בוחרים ראש ממשלה, אלא מצביעים למפלגה. אבל היא לא שאלה מומצאת – זו השאלה שבאמצעותה מודדים הסוקרים את שיעור ההזדהות, התמיכה, החיבור הרגשי לכל אחד מהמועמדים המתמודדים הרואים בעצם כמתאימים לראשות הממשלה. וכאן ביבים שקרניהו מנהיג כת שמונה כ-40 אחוז מתושבי ישראל הבוגרים המהווים גוש חוסם של הדיקטטורה. הגוש החוסם הזה מונע בשנים האחרונות כל מעבר לשיטת משטר דמוקרטית-ליברלית שבה יש שקיפות נרחבת יותר מאשר במשטר הדיקטטורי של שקרניהו.