המכה שחטף הציר השיעי מהווה הזדמנות פז למדינות ערב להיפטר ממיליציות פרו-איראניות ואחרות, אך התהליך עלול גם לייצר חוסר יציבות ואף מלחמות אזרחים.

*  *  *

הביטויים "פירוק המיליציות" ו"ריכוז הנשק בידי המדינה" עולים שוב ושוב בתקשורת הערבית בימים האחרונים. אחרי הפגיעה הקשה ב"ציר ההתנגדות" האיראני, חווה האזור רעידת אדמה פוליטית.

הביטויים "פירוק המיליציות" ו"ריכוז הנשק בידי המדינה" עולים שוב ושוב בתקשורת הערבית בימים האחרונים. אחרי הפגיעה הקשה ב"ציר ההתנגדות" האיראני, חווה האזור רעידת אדמה פוליטית

אם בעבר, אחרי מלחמות ישראל (מלחמת העצמאות, מבצע קדש, ששת הימים וכיפור) חלו זעזועים פוליטיים והפיכות צבאיות בארצות ערב, הרי שהמלחמה בעזה והפגיעה בציר ההתנגדות האיראני מחוללת כעת תהליך של לחץ פנימי במדינות ערב לפרק את המיליציות.

התהליך קורה במספר מדינות: בלבנון דורשת הממשלה לפרק את חזבאללה, בסוריה דורש השלטון לפרק את המיליציה הכורדית בצפון ואת המיליציות הדרוזיות בדרום, ובעיראק קרא השבוע ראש הממשלה מוחמד שיאע א-סודאני לפרק את מיליציות "הגיוס העממי". גם אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, קרא השבוע לפרק את חמאס ולרכז את כל הנשק בידי הרשות הפלסטינית, שתשלוט לדבריו בעזה ביום שאחרי.

המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא גם הלחץ האמריקאי לפרק את המיליציות, ומנגד סירובן של המיליציות למסור את הנשק. פירוק הנשק של חמאס הוא לא רק דרישה של אבו מאזן, אלא גם דרישה של ישראל כתנאי להסכם סיום המלחמה בעזה. חמאס מסרב ורואה בצעד זה כניעה.

בלבנון מאיים נעים קאסם מנהיג חזבאללה, כי הניסיון לפרק את ארגונו מנשקו יביא למלחמת אזרחים. גם חזבאללה, כמו חמאס, רואה במסירת הנשק את סופו של הארגון.

בסוריה מנסה המשטר החדש בראשותו של אחמד א-שרע, אחרי קריסת משטר אסד, להרחיב את שליטתו לכל שטחי המדינה. א-שרע דורש לשלב את האוטונומיה הכורדית וגם לפרק את המיליציה הענקית המגנה עליה (כמאה אלף לוחמים). בחודש מרץ אף נחתם הסכם לשילובו של הכוח הכורדי בצבא הסורי. אולם כעת ההסכם מוקפא. 

בנוסף, דורש א-שרע לפרק מיליציות דרוזיות במחוז סוידא ולפרוס את כוחותיו בדרום. אלא שאירועי הטבח בעלווים ובדרוזים ע"י ג'יהאדיסטים חיזקו את רגשות חוסר האמון במשטר, שכעת מעכבים את פירוקן של המיליציות, מתוך חשש מוצדק לפגיעות נוספות במיעוטים. מצב זה מעמיד את לבנון וסוריה על סף מלחמה פנימית.

מופעל לחץ אמריקאי לפרק את המיליציות, ומנגד מסרבות המיליציות למסור את הנשק. פירוק הנשק של חמאס הוא לא רק דרישה של אבו מאזן, אלא גם דרישה של ישראל כתנאי להסכם סיום המלחמה בעזה

בימים האחרונים, כאמור, הצטרף להצהרות על פירוק המיליציות גם ראש ממשלת עיראק א-סודאני. בנאום שנשא בפני נציגי נאט"ו בבלגיה, ציין כי הוא דוגל ב"בלעדיות המדינה על הנשק" כתנאי ליציבותה של ארצו. הוא ציין כי מדיניות זו נתמכת על ידי מוסדות הדת במדינה, כשהוא מרמז לסמכות הדתית השיעית העליונה בעיראק, האייתוללה הבכיר עלי סיסתאני מנג'ף. סיסתאני קרא מספר פעמים למיליציות השיעיות להשתלב בצבא העיראקי.

אלא שגם בעיראק, כמו בשאר הזירות, מסרבות המיליציות להתפרק בתירוצים שונים. הגרעין הקשה בסירוב להתפרק הוא המיליציות הנאמנות ביותר לאיראן, בראשן חזבאללה של עיראק. בכיר בארגון, אבו עלי אל-עסכרי, הפיץ לאחרונה ברשתות החברתיות הודעות על סירוב מוחלט למסור את הנשק, בטענה כי יש עדיין לארגון תפקיד מרכזי בהגנה על "ציר ההתנגדות".

מנהיגים שיעים אחרים הביעו את סירובם, לאור קיומה של מיליציה אחרת המסרבת למסור את נשקה – זו של הפשמרגה הכורדית. בעוד שהרקע לייסוד חמאס וחזבאללה די ידועים – המאבק ב"אויב הציוני", המיליציות השיעיות בעיראק פחות מוכרות בישראל. לשם מה הן קיימות, אם הן ממוקמות הרחק ממדינת ישראל?

בעיראק נוצרו מיליציות פרו-איראניות כבר ב-2003 כאשר הופל משטרו של סדאם חוסיין. מטרתן הייתה להילחם נגד הכיבוש האמריקאי. ב-2014, אחרי שהתפנו רוב הכוחות האמריקאיים, גויסו המיליציות מחדש תחת ארגון גג הנקרא "אל-חַשְד א-שַעְבּי ("הגיוס העממי"), הפעם במטרה לסייע לצבא העיראקי להילחם נגד "המדינה האסלאמית" – דאעש.

גם בעיראק, כמו בשאר הזירות, מסרבות המיליציות להתפרק בתירוצים שונים. הגרעין הקשה בסירוב להתפרק הוא המיליציות הנאמנות ביותר לאיראן, בראשן חזבאללה של עיראק

אחרי כיבוש העיר מוסול ע"י דאעש, פרסם סיסתאני קריאת ג'יהאד הגנה להדיפת דאעש, שאיים לפגוע באתרי הקודש של העולם השיעי (כאזמיה בבגדד, כרבלא, נג'ף ועוד). איראן ניצלה את קריאת הג'יהאד נגד דאעש כדי להקים מיליציה של עשרות אלפי לוחמים, רובם שיעים עיראקים, תחת פיקוחו של כוח קודס של משמרות המהפכה.

ב-2017 אחרי ניצחון הצבא העיראקי במלחמה נגד דאעש בסיוע אווירי אמריקאי (שיתוף פעולה אמריקאי-איראני נדיר), קרא סיסתאני כאמור לשלב את המיליציות בצבא העיראקי. אך ה"גיוס העממי" לא שולב בצבא ולא פורק. אמנם אנשיו קיבלו משכורות מטעם הממשלה העיראקית, אך נותרו בפועל תחת שליטתה של איראן. למעשה, הפכה המיליציה לכלי איראני לשלוט על עיראק, ממש כמו חזבאללה בלבנון.

כוחות "הגיוס" דיכאו הפגנות נגד איראן ונגד הממשלה הפרו-איראנית שהתקיימו בבגדאד, וגם הוציאו לפועל פיגועים נגד נציגויות ובסיסים אמריקאים בעיראק. בתגובה, ב-2020 חיסל צבא ארה"ב את ראש "הגיוס" אבו עלי אל-מהנדס, יחד עם מפקד כוח קודס קאסם סולימאני בשדה התעופה של בגדאד.

במהלכה של המלחמה בעזה שיגרו מספר מיליציות שיעיות טילים לעבר ישראל, כהבעת תמיכה בחמאס ובחזבאללה-לבנון. רובם נפלו בשטחה של ממלכת ירדן. מדובר בשלושה ארגונים ב"גיוס העממי" שהקימו את "ההתנגדות האסלאמית בעיראק". זו הייתה התרסה נוספת כלפי ממשלת עיראק וביטוי לעצמאותן של המיליציות, שקיבלו הוראות מטהראן ולא טרחו להתייעץ עם בגדאד.

שלושה ארגונים ב"גיוס העממי" שהקימו את "ההתנגדות האסלאמית בעיראק" שיגרו טילים לישראל – התרסה כלפי ממשלת עיראק וביטוי לעצמאות המיליציות, שקיבלו הוראות מטהראן ולא טרחו להתייעץ עם בגדאד

כעת ניצב המשטר בעיראק בצומת דרכים, בדיוק כמו המשטרים בלבנון ובסוריה. האם יעז א-סודאני לשלוח את הצבא העיראקי לפרק את המיליציות נוכח סירובן למסור את הנשק (בעיקר של הגרעין הקשה – "ההתנגדות האסלאמית")?

מה שעלול להחריף את המצב, הוא התנגדותה הנחרצת של ארה"ב לפתרון של שילוב המיליציות בצבא המדינה. מבחינתה של ארצות הברית, הדבר מהווה למעשה שילוב של ארגוני טרור והפיכתם לגורם משפיע חזק בצבא ובמדינה. באותה המידה, שילובה של הזרוע הצבאית של חמאס, אל-קסאם, בכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית – אינו פתרון מקובל על ישראל או ארה"ב.

בשורה התחתונה ניצבת שאלת התוצאה: מה יקרה אם במדינות אלה יתפתח עימות, מלחמה לפירוק המיליציות או אפילו מלחמת אזרחים?

במקרה הפלסטיני, אמנם צה"ל עשה לרשות הפלסטינית את רוב העבודה בעזה, אך חשוב לזכור שיש לחמאס תמיכה רחבה בגדה המערבית. למרבה הצער, המשך החלשת הרשות על ידי ממשלת ישראל משחקת לידי חמאס.

בלבנון עלול להיות יתרון צבאי לחזבאללה על פני הצבא, מבחינת איכות הלוחמים והניסיון בשטח, אחרי שלחם חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה ובסבבים נגד ישראל.

בסוריה עלול הכוח של אחמד א-שרע, החמוש בעיקר בנשק קל, להיתקל בכוח כורדי חזק ומנוסה שלחם בעבר נגד דאעש. בצפון אולי יוכל א-שרע לזכות בתמיכה צבאית טורקית, אך בדרום נגד הדרוזים הוא עלול להיתקל שוב בסיוע של צה"ל לדרוזים.

בעיראק עלול להיות יתרון מספרי ל"גיוס העממי" על הצבא, אך לצבא יתרון ברור בנשק כבד, כוח אווירי וסיוע אמריקאי.

לסיכום,

המשטרים באזור ינסו למצוא פתרון דיפלומטי ולהימנע ככל האפשר מעימותים עם המיליציות. הסיבה לכך היא, שגם במקרה של ניצחון ואיסוף הנשק בכוח בטווח הקצר, המחיר עלול להיות גבוה מאוד בנפגעים ולהביא לפירוק החברה ולערעור השלטון בטווח הארוך.

משטרי האזור ינסו למצוא פתרון דיפלומטי ולהימנע מעימותים עם המיליציות, כי גם במקרה של ניצחון ואיסוף הנשק בכוח, המחיר עלול להיות גבוה בנפגעים ולהביא לפירוק החברה ולערעור השלטון בטווח הארוך

המצב שברירי במיוחד במדינות המורכבות מעדות שונות דתית ואתנית כמו לבנון, סוריה ועיראק. אין ספק, כי סוגיות פירוק המיליציות ואיסוף הנשק יעסיקו רבות את התקשורת הערבית וכמובן יהוו תנאי חשוב ליציבות האזור.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q