אני שומע שרבים בארץ מתגעגעים אליי. הם אומרים, חבל שפרופ' ישעיהו ליבוביץ איננו אתנו היום, ושואלים, מה הוא היה חושב על המצב? מה היה אומר? ובכן, אענה לכם כאילו ישבנו כאן אתם ואני ודיברנו על אחריות.

תרשו לי להשתמש במשפט ידוע, "הכול צפוי והרשות נתונה". זהו כלל חיים, לא תאולוגיה. אפשר להסביר כל אירוע, אבל האחריות? היא נתונה. היא בידיים של האדם. בלי אחריות אין מוסר, ובלי מוסר אין חברה.

מאז השבעה באוקטובר נתניהו נכשל במבחן הזה. בימים הראשונים לא הופיע. לא לקח אחריות. אפשר לומר שהיה קשה לו, ששקל מה לעשות, שהיה שקוע במשחקי קואליציה. הכול צפוי. אבל הרשות ניתנה לו והוא בחר שלא לשאת באחריות. ברגע האמת החברה נשארה עירומה.

האחריות נתונה. היא בידי האדם. בלי אחריות אין מוסר ובלי מוסר אין חברה. מאז השבעה באוקטובר נתניהו נכשל במבחן הזה. הרשות ניתנה לו והוא בחר שלא לשאת באחריות. ברגע האמת החברה נשארה עירומה

אבל שימו לב, בנימין נתניהו אומר שהוא לוקח אחריות. זרק משפט לחלל האוויר. אבל מהי אחריות? אחריות איננה מילה. אחריות היא מעשה. אחריות היא לשאת בתוצאות. מי שאומר "אני אחראי" ואיננו מתפטר, לא לוקח אחריות. הוא מזלזל במושג עצמו. אחריות בלי ויתור על הכיסא היא לא אחריות אלא זיוף.

בימים הראשונים אחרי הטבח נתניהו שתק. הציבור חיכה, אבל הוא נדם. אמרתי כבר. כמעט שבועיים בלי החלטה. הציבור היה המום. ביקש הנהגה. ביקש קול. אבל הוא נאלם. אפשר להסביר זאת בהלם, בפוליטיקה, בקואליציה, באינטרסים – הכול צפוי. אבל הרשות הייתה נתונה לו. והוא בחר לשתוק.

שתיקתו היא כישלון מוסרי. וזה לא הכול. בזמן הזה היה עליו לשקול את כל דרכי התגובה האפשרויות, גם את הדרך הדיפלומטית, גם זה הרי צפוי.  הרשות ניתנה לו: אך לא נראתה שקילה. נראתה לכאורה גרירת זמן, לא זהירות אלא שיתוק. לא הכרעה אלא הישרדות. הרשות הייתה בידיו – אבל הוא החליט לא להחליט ונגרר למלחמה על ידי כוחות קיצוניים בממשלתו.

אחר כך באה ההאשמה. מערכת הביטחון אשמה. הצבא. המודיעין. זהו שקר מוסרי ותרגיל עלוב. המחדל הביטחוני ניתן להסבר – זה הצפוי. אבל ראש ממשלה איננו אנליסט, הוא צריך לומר, האחריות שלי. הוא לא אמר. לכאורה בחר להטיל הכול על אחרים.

הרשות נתונה: קח אחריות. בזה שאתה בוחר לברוח אתה מפרק את הנחת היסוד שעליה עומדת חברה אנושית, ההנחה לפיה כל אדם אחראי למעשיו. בלי הנחה זו, אין חוק ואין חברה. וזהו כישלון עמוק יותר מהמחדל עצמו, זהו צעד בפירוק מושג האחריות הציבורית.

נתניהו אמר שהוא לוקח אחריות. זרק משפט לחלל האוויר. אבל מהי אחריות? אחריות איננה מילה. אחריות היא מעשה. אחריות היא לשאת בתוצאות. מי שאומר "אני אחראי" ואיננו מתפטר, לא לוקח אחריות

שמעתי לא מעט אנשים מתלחששים על יצר נקמה במעשיו. אני לא יודע. אני לא בוחן לב וכליות. ייתכן שהאריך את הלחימה מתוך יצר לנקום ביחיא סנוואר, האיש שהטעה והשפיל אותו והפך אותו לפגיע. תגובת הנקמה טבעית – זהו הצפוי. אבל חברה שמנהיגיה פועלים מתוך דחף נקמני חדלה להיות חברה מוסרית. היא מידרדרת לרמה של שבט פראי. הרשות נתונה בידיו של המנהיג. הוא יכול לנהוג אחרת ולהכריע מתוך שיקול ציבורי, לא מתוך פגיעה אישית.

ומה עם החטופים אתם שואלים? כאן מתגלה עומק הכישלון. במסורת ישראל "פדיון שבויים" נחשבת מצווה ראשונה במעלה. לא מטפיזיקה. לא אמונה. אלא הכרה פשוטה: חברה נמדדת ביחסה לחלשים שבבניה ובנותיה. החטופים הם מבחן מוסרי. נתניהו לא עומד בו. מתפתל, בוחר לדחות, להאריך, לכרוך את גורלם במטרות רחבות ועמומות. לחצים מדיניים, פוליטיים, חברתיים – הכול צפוי. אבל הרשות נתונה: והוא לא הציב את חיי החטופים בראש. זהו כישלון מוסרי מהמדרגה הראשונה.

המלחמה שנמשכת כבר שנתיים, עוד שיא בשבר הגדול. הוגדרו מטרות. "השמדת חמאס". "שחרור החטופים". סיסמאות גדולות, כולן הפכו עילה להמשך מלחמה. ובפועל, מאות חיילים הרוגים. אזרחים תחת איום מתמיד. בידוד בינלאומי. הארכת מלחמה לכאורה לשם שלטון, זה לא מחדל. זה גם לא בהכרח צפוי. זו חרפה מוסרית. זו בחירה חופשית. נעשה כאן מעשה נבלה, לכאורה, לשמור על הכיסא במחיר דם. זהו חילול של חיי אדם.

ובמקביל, מלחמה במוסדות עצמם. מערכת המשפט. התקשורת. מנגנוני הבקרה. כאן אין תירוצים. זה לא כישלון ביטחוני. זו בחירה מודעת. זו הרשות הנתונה במלוא משמעותה: להשתמש בחירות ובחסינות שלו ושל חבריו לממשלה כדי להרוס את המנגנונים שמבטיחים חירות לאחרים. זהו החטא הגדול מכולם. לא עוד תגובה לאירוע בלתי-צפוי אלא בחירה חופשית לכרסם ביסודות החברה. זוהי הרשות הנתונה במובנה המלא – שימוש ברשות שניתנה כדי לחבל במערכת שנועדה להן על נשמת אפו של כל אזרח.

חיילים הרוגים. אזרחים תחת איום מתמיד. בידוד בינלאומי. הארכת מלחמה לכאורה לשם שלטון זה לא מחדל. זו חרפה מוסרית, בחירה חופשית, מעשה נבלה. לשמור לכאורה על הכיסא במחיר דם זה חילול של חיי אדם

ולפני שנלך כל אחד לדרכו, אני אומר לכם: אין טעם לחקור את נפשו של נתניהו, את מניעיו הפסיכולוגיים, את הטראומות שלו. זה הכול צפוי. אפשר להסביר הכול. אבל מה שקובע היא העובדה שהרשות נתונה לו לקחת אחריות היא מוחלטת. ובמבחן הזה נתניהו נכשל לא רק כמנהיג, אלא כאדם שאיננו מכיר באחריותו.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.