היום בו אני כותב את הטור הזה, הוא כבר היום השלישי שבו אני מרכיב את מכשירי-השמיעה החדשים, על כן אני גם יכול כבר לומר לכם את המסקנה הבאה:

99.99 אחוזים מכול מה שאני שומע עכשיו ולא שמעתי קודם – מיותר לחלוטין. למעשה, יכולתי להגיד את זה גם קודם – על כל שאר הדברים: כל אלו ששמעתי גם בלי מכשירי שמיעה. אבל בגלל ה-0.01 אחוז הנותר, זה שבשום אופן אי-אפשר לוותר עליו ואי-אפשר בלעדיו, כל היתר הכרחי.

גם אם הוא בקושי נסבל.

כי ה-0.01 אחוז הנותר, זה שאותו אני שומע היטב עכשיו ולא שמעתי היטב קודם, שווה למאה ועשרה אחוזים של חשיבות, והוא הדבר הבא:

מה שחניה זוגתי לחיים ארוכים אומרת.

99.99 אחוזים מכול מה שאני שומע עכשיו ולא שמעתי לפני מכשירי השמיעה – מיותר לחלוטין, אבל הכרחי בגלל ה-0.01 אחוז הנותר, זה שבשום אופן אי-אפשר בלעדיו: מה שחניה זוגתי אומרת

כי בלי לשמוע את זה, קיומי תלוי על חוט השערה. שהרי בין לא לשמוע את מה שזוגתי אומרת לבין קפיצה מצוק, ברור לכם שקפיצה עדיפה.

*  *  *

כבר עשר שנים אני מסביר לחניה שהבעיה לא אצלי – מאוד ברור שהבעיה אצלה.

1. היא נולדה בצ'ילה, וכמו כל הדרום-אמריקאים, לא משנה כלל אם הגיעו מארגנטינה, צ'ילה או אורוגוואי, המבטא הדרום-אמריקאי נשאר איתה לתמיד ולך תבין מה היא אומרת. כשהיא אומרת "ריבה" ב-ב' רפויה, ללא דגש, לך נחש אם היא מתכוונת לריבה צעירה ונאה, "חתיכה" בעברית מדוברת, או לצנצנת מהמתוק הסמיך ההוא שמורחים על הלחם בתאווה רבה – איך אפשר לדעת?
2. גם יש לה לחניה קול נשי רך, שאין ספק כי הוא קשה לשמיעה ולהבנת הנאמר – עובדה שכאשר ישי ידידי מדבר אליי, אני שומע הכול. לישי קול רועם, וכשהוא אומר משהו הדלתות והחלונות רועדים כאילו עבר מטוס על-קולי מעל הבית, ועובדה היא שכאשר ישי מדבר אני מבין כל מילה. אז איך אפשר לטעון שאני לא שומע טוב ושאצלי נמצאת הבעיה?
3. חוץ מזה, איך אני יכול להבין משהו כשחניה מדברת וגבה פונה אלי? זה לא שאני קורא שפתיים, אבל כל אחד יודע שאתה יכול להבין מה אדם אומר בהקשר הכולל של דבריו, כולל הבעת הפנים שלו כשהוא מדבר, וגם תנועות ידיו, וגם קצת תנועות השפתיים. אז איך אני אמור להבין את חניה כשהיא לא מסתכלת עלי? ועוד לטעון שזה אני! כי מה – לא כולם ככה?
4. וגם אל תשכחו שאנחנו חיים במדינה רועשת כל הזמן – אם אלו לא אוטובוסים או אופנועים שעוברים ברחוב אלו מטוסים שטסים בשמיים, ואם אלו לא מטוסים בשמיים אלו כטב"מים בגובה נמוך, ואם אלו לא כטב"מים נמוכים אלו טילים בגובה רב, ובשני המקרים האחרונים יש גם קולות של סירנה ואזעקה למיניה, בין אם מהצופר היישובי ובין אם צפצופי פיקוד העורף בסלולר – איך אפשר לשמוע משהו עם כל רעשי הרקע האלה?

אבל אז נכנסו שתי בנותיי הבוגרות לתמונה ואמרו לי פחות או יותר את הדבר הבא: "אבא, אתה לא שומע שום דבר ממה שאומרים לך".

אז הלכתי למכון פרטי לבדיקת שמיעה והזמנתי שני מכשירים – אחד לאוזן ימין ואחד לאוזן שמאל.

ועכשיו, יומיים וחצי אחרי, אני מבין איזו טעות עשיתי.

בנותיי הבוגרות אמרו לי: "אבא, אתה לא שומע שום דבר ממה שאומרים לך". אז הלכתי למכון פרטי לבדיקת שמיעה והזמנתי שני מכשירים – לשתי האוזניים. ועכשיו, יומיים וחצי אחרי, אני מבין איזו טעות עשיתי

*  *  *

כדי להבין איזו טעות עשיתי, יש לדעת את הדבר הבא: פעמיים בשבוע חניה ואני נוסעים לראות את הנכדה, המתגוררת עם הוריה בעיר חיפה. הנסיעה לחיפה אורכת כשעה ורבע, כך גם הנסיעה חזרה.

הזמן הזה הוא זמן האיכות שבו חניה ואני יכולים לשוחח.

זה נכון אמנם שאנחנו גרים באותו בית ומבלים בו זמן משותף, אבל מטבע הדברים כל אחד מאתנו עסוק בענייניו. במקרה שלנו ענייניו של האחד אינם מעניינים את השני, ולהיפך.

על כן יצא כך, שהנסיעה במכונית היא זמן שבו ניתן לשוחח ללא הפסקה וללא הפרעה.

והנה, כשאנחנו נוסעים במכונית, רצה הגורל שאני תמיד אהיה הנהג.

זה לא מסיבות של מיזוגניה ולא שוביניזם גברי, למרות שאני ניאנדרטל שוביניסט גברי ומיזוגן משחר ימי, אלא זה בגלל שלחיפה אנחנו נוסעים תמיד ברכב הגדול יותר, שנחשב "שלי", כי חניה לא אוהבת לנהוג בו.

אם היינו נוסעים ברכב שלה, שגם הוא סוג של אנייה אמריקאית המשייטת בכביש, אין לי ספק שהיא הייתה נוהגת בו, אבל אני לא יודע לומר בוודאות – מעולם לא ניסינו זאת.

ומכיוון שאני הוא זה שנוהג במכונית, יוצא שחניה תמיד יושבת לימיני, בכיסא שליד הנהג, ומכיוון שחניה תמיד יושבת לימיני בנסיעות הללו, אוזן ימין שלי היא זו שצריכה לשמוע אותה, ואוזן שמאל בכלל לא בעניין.

אז למה לעזאזל שכנעו אותי לקנות שני מכשירים? למה אני צריך את המכשיר שבאוזן שמאל?

מכיוון שאני זה שנוהג, יוצא שחניה תמיד יושבת לימיני. כך אוזן ימין שלי היא זו שצריכה לשמוע אותה ואוזן שמאל בכלל לא בעניין. אז למה לעזאזל שכנעו אותי לקנות שני מכשירים? למה אני צריך את המכשיר שבאוזן שמאל?

זה לא עניין של מה בכך, השאלה אם לקנות מכשיר אחד או שניים, כי המחיר הוא לכל מכשיר בנפרד, והמכשירים הללו במכונים הפרטיים מתחילים בחמשת אלפים שקל האחד ומגיעים גם עד שישה עשר אלף שקלים לכל צד.

שזה כבר מחיר שמעלה את הדילמה הבאה: מה עדיף – לקנות לך ולזוגתך קרוז מרהיב של שבועיים באניית פאר לקוטב הצפוני לראות לווייתנים וכלבי ים, או לשמוע מה היא אומרת?

אבל קרה במקרה שלי, שהקלינאית הנחמדה עד מאוד פתחה את טבלת המחירים על צג המחשב, ובין כל המספרים שגרמו לי לטשטוש ראייה קל של 5200, 7800, 8600, 12,300 ו-16,200 שקלים לכל צד (!), ראיתי לפתע את המספר 1420 מתחבא אי-שם, מבויש.

"מה זה?" שאלתי.
הקלינאית נראתה מופתעת. "מוזר. זה מכשיר שעד לפני שבוע נמכר ב-5200 לכל אוזן. מעניין מה קרה כאן".
אבל לפני שהיא הספיקה לברר "מה קרה כאן" כבר קראתי: "קניתי אותו".

וככה יש לי שני מכשירים, בשתי האוזניים, שהשמאלי ביניהם, אני מספר לכם שוב, לגמרי מיותר.

בין 5000-16,000 לכל צד, זה כבר מחיר שמעלה את הדילמה: מה עדיף – לקנות לך ולזוגתך קרוז מרהיב של שבועיים באניית פאר לקוטב הצפוני לראות לווייתנים וכלבי ים, או לשמוע מה היא אומרת?

וגם לא לגמרי ברור לי עד כמה המכשיר הימני באמת נחוץ, כשגם בלעדיו יכולתי להנהן מפעם לפעם בזמן הנהיגה ולהגיד: "נכון", "את צודקת", "אהה", "לגמרי כך".

צריך מכשיר שמיעה בשביל זה?
אבל מה לא עושים בשביל שלום בית?

*  *  *

אם אתם מתכוונים לרכוש מכשירי שמיעה, קחו בחשבון את הדבר הבא: חלק מהקולות יהיו לכם חדשים לגמרי ותצטרכו לזהות במי או מה מדובר, ויותר מכולם יהיה זה הקול שלכם, שפתאום יישמע לכם כאילו יש מישהו נוסף בחדר, מישהו זר.

וגם, צר לי לחלוק אתכם רגעים שהם אינטימיים במהותם, אבל קחו בחשבון את הדבר הבא: בפעם הראשונה שבה הטלתי את מימי בשירותים שבבית כשמכשירי השמיעה לאוזניי, חשבתי שמפלי הניאגרה או לפחות מפלי עין-גדי זורמים בבית שלנו, וקפצתי בבהלה.

אחר-כך הבנתי.
והתחלתי להתרגל.

כך גם כשאני משאיר את דלת המקרר פתוחה, והיא מצפצפת, צפצוף שפעם לא שמעתי כלל – עכשיו אני שומע התראה של פיקוד העורף על התקפת טילים ורק באיחור אני מבין שזו בסך הכול דלת המקרר שפתוחה.

וגם לא לגמרי ברור לי עד כמה המכשיר הימני באמת נחוץ, כשגם בלעדיו יכולתי להנהן מפעם לפעם בזמן הנהיגה ולהגיד: "נכון", "את צודקת", "אהה", "לגמרי כך". צריך מכשיר שמיעה בשביל זה?

רק כשחניה מדברת אלי אני לא לגמרי מבין מה היא אומרת, ואני צריך לשאול אותה "מה? מה אמרת? תגידי שוב".

אבל זה בגלל שהיא במקור מדרום אמריקה ויש לה מבטא.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.