הדברים הבאים לקוחים מראיון מצמית עם ד"ר אסף דוד, מייסד-שותף ומנהל אקדמי של הפורום לחשיבה אזורית וראש המחלקה לישראל במזרח התיכון, במכון ון ליר:

"יום אחד מדינת ישראל תתעורר, שטופת דמע ורקב, תביט במראה, תתמוטט ותצעק מרה, מה בשם אלוהים עוללתי… יום אחד היא תבין כיצד נתניהו הנחית עליה את המכה המכרעת, שמשלבת בין שחיתות אישית, רודנות פוליטית, דת, לאומנות ואלימות חסרת מעצורים… ביום הזה נהיה שם… יהודים ופלסטינים, אזרחי המדינה ושאינם, כדי לאסוף את הרסיסים ולבנות את המדינה הזו מחדש".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמי שמנצל טיסות כדי לעיין בעיתונים ישנים שאינני מוצא זמן לקוראם בארץ, נתקלתי בראיון הנזכר בטיסה חזרה ממסע מרגש ומרתק עם קבוצה קטנה של מעפילי "אקסודוס 1947". דמויות מרתקות מעין-המפרץ וטבעון בצפון, מבית ניר בדרום, ואפילו עד פאלו-אלטו במערב הרחוק. קשישים צעירים בגופם וברוחם, אליהם הצטרפו בני דור שני ושלישי, צאצאיהם של שורדים, שחלקם הגדול כבר לא אתנו. 

כמי שמנצל טיסות כדי לעיין בעיתונים ישנים שאיני מוצא זמן לקוראם בארץ, נתקלתי בראיון המצמית עם ד"ר אסף דוד בטיסה חזרה ממסע מרגש ומרתק עם קבוצה קטנה של מעפילי "אקסודוס 1947"

וכל זאת בניהוגם המאורגן להפליא של יענקלה ויימן ואיציק רוזמן, שני "מתבגרים" שמזה שנים שמו לעצמם מטרה קדושה, עם חברים נוספים, לשמר את זיכרון הוריהם. הורים שהיו שותפים לאחת ההגדות שעיצבו את האתוס הישראלי, בין השואה לבין שלטונות המנדט הבריטי (אשר המשיכו ברשעות לחבל ולהפריע מאד לעליית שורדיה לארץ ישראל, גם בשנים שאחרי סיום מלחמת העולם השנייה), ובין תקומת העם בארצו.

כמו במסעות קודמים שהמיזם המיוחד הזה ניהל, נעלינו דרכו ממש במקומות בהם שהו פליטי "אקסודוס". אלה שכבר ראו את חיפה מול עיניהם, אך גורשו בשלוש אניות משא בריטיות לאזור נמל פורט דה בוק שלחוף דרום צרפת. כאשר אותם מעפילים סירבו לרדת שם, הבריטים השיטו אותם בכפייה לנמל המבורג (אזור העיר היה בתחום שליטתם בגרמניה אחרי המלחמה), הורידו אותם לרציף, והעבירו אותם למספר מחנות בהם שוכנו עד שהתאפשרה עלייתם ארצה.

צעדנו על רציף 3 בנמל המבורג הענקי, שבכניסה לו מצבת זיכרון ליורדי "אקסודוס". עמדנו בתחנת הרכבת הנטושה של קוקניץ, בה הורדו אלפי נוסעי האנייה שהובאו בקרונות רכבת מנמל המבורג. ביקרנו ביער עבות ש"בלע" את מחנה פפנדורף, בו שהה חיים פינקלשטיין, אביה של זוגתי, עם יותר מאלפיים מעפילים. לא נותר ממנו זכר, ולו של צריף קמור גג אחד. השתתפנו בטקס מרגש של הסרת לוט מטבלת זיכרון בעיירה אמ-סטאו, שסמוך לחורבותיה אחרי המלחמה הוקם המחנה השני לשליש מכלל הפליטים, אשר הוחזרו להיות שוב עקורים, ועוד על אדמת גרמניה.

דרומה משם, דרכנו במחנה צבאי רב-ימים בעיר אמדן, אליו הועברו חלק מ"גיבורי אקסודוס" (כך הם מעדיפים להיקרא, ובצדק) בחורף 1947-1948, כשהבריטים הבינו כי תנאי המגורים במקומות הראשונים בלתי מתאימים בעליל לאותה עונה. וכך גם במחנה צבאי בווילהלמסאפן, ששימש מקום משכן לגולים ובעיירה זנגוורדן הסמוכה, אשר גם בה טבועה בקיר אבן מזכרת לפליטי האנייה.

נעלינו דרכו במקומות בהם שהו פליטי "אקסודוס". אלה שכבר ראו את חיפה מול עיניהם, אך גורשו ב-3 אניות משא בריטיות לנמל בחוף דרום צרפת, ואילו המעפילים שסירבו לרדת גורשו למחנות בהמבורג

באותו אזור דרומי ביקרנו בבית הקברות היהודי עתיק היומין של אמדן, והטבענו את אריחי הזיכרון של "אקסודוס" על מצבותיהם של שני אנשי "אקסודוס" צעירים שנפטרו ממחלות. וכן, בבית יפהפה בעיירה בלנקנייזה, שנתרם אחרי המלחמה לשהות החלמה של יתומים יהודים, ובבית חולים שבאגף היולדות שלו נולד בנימין הלפרן, אחד מנוסעי הקבוצה, שהתרגש עד דמעות וסחף בכך את שאר המבקרים, ברגעים שהיו אחד משיאי המסע. 

בין לבין, ביקרנו במחנה ברגן-בלזן, שבשטחו הענק לא נותר דבר חוץ מקברי המונים לעשרות אלפי הנפטרים, אותם מצאו כוחות השחרור הבריטים משהגיעו למקום. אנדרטת השואה בברלין וזו הלאומית החדשה באמסטרדם, היו פתיחה וסגירה הולמים למסע כולו.

אך לא בכך רציתי לשוח. גם לא בדב קפלן הנושק לגיל תשעים שהיה פה בהיותו בן עשר, או באריאל פלאט שדידה באמדן כשהיה בן שלוש, ואפילו לא ביונה יהב שנטש את עירו חיפה לשבוע והתלווה לאשתו רבקה ואחיה ירון בורשטיין, שהוריהם היו על סיפון אותה אנייה.

אז במה כן? רציתי לדבר בכפרה, בביטויי הצער ובבקשות הסליחה מלוויי דמעות מעם ישראל אותם שמענו סביב, בכל מקום, מכל מארחינו הגרמנים. אנשים כמו היינריך בהמבורג או קאי באמדן, שהפכו זה מכבר לידידי נפש של מי שניהגו את הקבוצה, ויצאו מגדרם כדי לקבל את פנינו, להנעים את זמנינו, ולהעשירם.

וכן, להודות על ששיתפו את בנות הדור הרביעי, תלמידות תיכון מאמדן, שהצטרפו ליום סיור מלא ובלעו כל סיפור וכל מילה שהושמעה על ידי חברי הקבוצה. כן, גם בנות ובני הדור הרביעי בגרמניה לומדים על שהתרחש באירופה לפני שמונים שנה, ובדרכם השקטה והאילמת (בינתיים), הם שותפים לבושה, חרטה, ובעצם נוכחותם – לבקשת הכפרה.

כן, גם בנות ובני הדור הרביעי בגרמניה לומדים על שהתרחש באירופה לפני שמונים שנה, ובדרכם השקטה והאילמת (בינתיים), הם שותפים לבושה, חרטה, ובעצם נוכחותם – לבקשת הכפרה

ורציתי לדבר בשתי נשים נוצריות בריטיות, רוזי ו-וריטי, שבאו להביע את חרטת אותה אומה שמנעה בכוח את נחיתת יותר מארבעת אלפי נוסעי "אקסודוס" בחיפה. רוזי האירית ובעלה בחרו לעלות לישראל ולהתיישב באשדוד, ללדת כאן "צרור" ילדים שחלקם משרתים כבר בצה"ל, ולהקים בית שכל ייעודו הוא סיוע לעולים.

וריטי, שכמו רוזי דוברת עברית שוטפת, הגיעה מפורטסמות' הרחוקה שבדרום אנגליה. מדהים היה לשמוע שמצפונה של וריטי התעורר, משגילתה לפני שנים כי דודה היה חיל במשחתת "צ'קרס" שפתחה באש על ה"אקסודוס" כדי לעוצרה. הדוד נצר כל דיבור בנושא, אך תחושת האשמה, המחויבות ובקשת החרטה של וריטי מנוסעי ה"אקסודוס", נשמעים נצחיים.

לאורך המסע כולו, לא יכולתי שלא להקבילו למה שמתרחש כאן אצלנו. מה שקרה בעבר הרחוק כמובן לא יישכח, אך מחשבותיי נדדו למה שעוד יקרה פה: את המשא הכבד של מה שאנו מעוללים היום לעצמנו ולפלסטינים, יצטרכו לשאת לא רק ילדינו, אלא נכדינו, נינינו, אם לא מעבר לכך.

ואין כוונתי למשא החובות הכלכליים האדירים שאנו משיתים על כתפיהם, אלא למשא המוסרי הנורא נוכח הפגיעה באלפי חפים מפשע, מה שהביא כבר לאסון הומניטרי ענק, כמו גם לחורבן מעמד מדינת ישראל ועמה בעיני שכנינו, ואומות העולם כולן.

אנו עושים זאת היום בחוסר אחריות גדול כלפי שארינו, כולל אלה שכלל לא נולדו עדיין, ואין עוצר. הם – שלרובם אין כנראה מושג על פרשת "אקסודוס", למרות שקצותיה פרומים עד היום – יצטרכו – כמו הגרמנים, בני דור שני, שלישי ורביעי – לבקש כפרה מכל מי שנפגע מאתנו, אם עוולה כזו בכלל תסולח. 

לאורך המסע, לא יכולתי שלא להקבילו למתרחש אצלנו. מה שקרה בעבר הרחוק לא יישכח, אך מחשבותיי נדדו למה שעוד יקרה פה: את המשא הכבד של מה שאנו מעוללים לעצמנו ולפלסטינים, יצטרכו לשאת צאצאינו

תגובת ישראל לשבעה באוקטובר בהחלט מוצדקת, אך היה בה די מזמן. המשכה, ובמיוחד כעת עם תחילת מבצע "מרכבות גדעון 2", שאיננו אלא המשכה של מלחמת "חורבות ברזל" (והשיבוש בשם הוא מכוון) – ממחיש כי נבואת פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כבר התגשמה. יש ליטול קורה מבין עינינו ולעשות הכול, אבל הכול, כדי לצמצם את נזקי המצב, אצלנו, ומול העם הפלסטיני האומלל, שעוד יבוא אתנו חשבון.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.