בגיליון סוף השבוע שעבר של ה"ניו יורק טיימס" התפרסם מאמר מאת וודי אלן. בפרשות כגון זאת המונחת לפנינו עם הצחנה העולה ממנה, ה"טיימס" הוא ארגז חול של מבוגרים. דברים כדורבנות נכתבו בשבועיים האחרונים בכל האתרים והעיתונים הנחשבים, אבל רק ב"טיימס" הם קיבלו את הגושפנקה של אמירה רצינית בעלת משקל סגולי שנמצאה ראויה בעיני עורכי העיתון.

במאמר ארוך ומנומק היטב מסר וודי אלן, ולא בפעם ראשונה, את גרסתו להאשמה שהתנכל מינית לבתו בת השבע דילן לפני עשרים שנה. לא מוניטין, יושרה אישית, מעמד בקהילה, פרצוף חף מפשע ועיניים תמימות אמורים לגרום לנו להאמין לאלן.

במאמר ארוך ומנומק מסר וודי אלן, ולא בפעם ראשונה, את גרסתו להאשמה שהתנכל מינית לבתו בת השבע דילן לפני עשרים שנה. אלן נדרש לפרשה שמסרבת למות לאחר שדילן פרסמה כמה ימים קודם לכן את גרסתה

אלן נדרש לפרשה שמסרבת למות מכיוון שאלה ימים שבהם שמירה על שתיקה אינה עושה את העבודה. גם משום שהמאשימה, דילן פארו, שנעזרה בשירותי ההבאה לדפוס של העיתונאי ניקולס כריסטוף, פרסמה כמה ימים קודם לכן את 'האני מאשימה' שלה ב"טיימס".

גם משום שההאשמה העתיקה הזאת מעכלת את קרביו של אלן כבר עשרים שנה. גם בגלל שתזמון החזרה לנוף העגום הזה היה מגמתי ונועד להשפיע על שיקול דעתם של המצביעים על מועמדי פרס האוסקר ולמנוע את הפסלון מהמעורבים ב"יסמין הכחולה", סרטו האחרון של אלן והראשון שצולם באמריקה (סאן פרנסיסקו) מזה עשרים שנה.

דילן פארו באירוע "טיים 100" בניו יורק, 26 באפריל 2016 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

* * *

אנשים שאמורים היו לדעת את האמת, טועים ומטעים. אלפי מלים עפו לכל כיוון, בעד ונגד. בגלל ההרכב האקלקטי של משפחת פארו הרחבה וילדיה המאומצים, הייתה מעורבות אינטנסיבית בדיון של הילדים, גם הם לכאן ולשם.

אחד מהם, רונאן פארו, שבזמן האחרון הפך מפורסם בזכות עצמו ותוכנית טלוויזיה שהוא מגיש, התנפל על אביו וצידד באחותו. כולם במשפחה הענפה הזאת, כמו גם אחרים שכתבו, הגיעו לדיון המדמם חמושים בצדקנות, חרון קדוש ואפילו חוש הומור.

אנשים שאמורים היו לדעת את האמת, טועים ומטעים. אלפי מלים עפו לכל כיוון, בעד ונגד, כולל מעורבות אינטנסיבית בדיון של הילדים, גם הם לכאן ולשם. מגיש הטלוויזיה רונאן פארו למשל התנפל על אביו וצידד באחותו

הכל בסיפור הזה נלעג, אלא אם אלן אכן התנכל מינית לדילן פארו כאשר הייתה בת שבע. בניסיון לתאר את קרבתו לאלן כינה אותו פארו "אבי שנשוי לאחותי, מה שהופך אותי לבנו וגיסו שזו מעידה מוסרית".

אבל בפרשה הזאת הכל ביזארי; רונאן פארו עצמו, שאינו יודע מיהו אביו הביולוגי בשל הרפתקאותיה המיניות של הצדקת מיה פארו בשנים הרלוונטיות, מעריך שהאב המסתורי עשוי להיות פרנק סינטרה לו נישאה פארו ב-1966 כאשר הייתה בת 21 וסינטרה בן 50. ההנחה שפארו הוא בנו של סינטרה אפשרית רק אם פארו וסינטרה שבו ו"חברו" במרץ 1987, כאשר פארו הייתה בת 42 וסינטרה בן 71.

השחקנית מיה פארו ובעלה המוזיקאי אנדרה פרווין בחזרה לקונצרט משותף, 1971 (צילום: AP Photo/Bob Dear)

ההשערה הזאת מסירה בברוטליות את הילת הנאמנות והזוגיות המונוגמית של אלן-פארו. השניים היו באותה עת במערכת יחסים בלעדית, עד שאלן פתח את שערי השאול כאשר נפרד מפארו ב-1992 לטובת בתה המאומצת סון-יי, פרידה שהובילה כמעט מיידית להאשמתו בהתנכלות מינית לדילן ולמשפט שהתנהל ב-1993.

בשנת 1969 הרתה פארו למוזיקאי אנדרה פרווין כשהייתה בת 24 ופרווין הנשוי בן 40. בשלב זה כבר לא היה ספק ביכולתה של פארו להשתחל בסדקים שנבעו בנישואי הזולת ולהרוס אותם. בגידתו של פרווין ברעייתו דורי פרווין, דרדרה אותה להתמוטטות עצבים מלווה באשפוז פסיכיאטרי כפוי שבמהלכו עברה סדרה של טיפולים בנזעי חשמל.

פארו ואלן היו במערכת יחסים בלעדית, עד שאלן פתח את שערי השאול כאשר נפרד מפארו לטובת בתה המאומצת סון-יי, פרידה שהובילה כמעט מיידית להאשמתו בהתנכלות מינית לדילן ולמשפט שהתנהל ב-1993

בדיסרטציה מרשימה שפרסם רוברט וויד באתר "הדיילי ביסט" (5,600 מילה), ידידו של אלן ובמאי סרט תיעודי עליו, לא הותיר וויד אבן אחת לא הפוכה. בקטע עובדתי מול ים הפולמיקה, ענה וויד על הנחות רווחות; סון-יי אינה בתו של אלן. סון-יי איננה בתו החורגת. סון-יי לא אומצה בידי פארו-אלן. אלן לא היה דמות אב לסון-יי אלא חבר של אמה. סון-יי לא הייתה קטינה כאשר נכנסה לקשר אינטימי עם וודי אלן, אלא כבת 20. סון-יי אינה מפגרת בשכלה אלא פקחית להפליא.

ההוכחה הניצחת ביותר לסוג היחסים שוודי אלן מקיים, היא העובדה שסון-יי והוא ביחד כמעט עשרים שנה. כמובן שזה אינו סותר את מה שאלן עושה או לא עושה בתחום המיני.

וודי אלן ורעייתו סון-יי פרווין בפסטיבל קאן ה־69, בדרום צרפת, 11 במאי 2016 (צילום: ALBERTO PIZZOLI / AFP)

* * *

בתוך ים העדויות, החברויות, העדויות הפסיכולוגיות והאמירות הטעונות מאת מי שאינם בעלי עניין כלל אלא משתייכים לפלג זה או אחר בתרבות החיים האמריקאית, קשה לברור את המוץ מהתבן. מה שברור הוא שבניגוד לבמאים גדולים כמו אלפרד היצ'קוק וצ'רלי צ'פלין, שהתנכלותם המינית לשחקניות שאיתן עבדו (היצ'קוק) ולקטינות (צ'פלין) מוכחת, וודי אלן הוא במאי של נשים האחראי לפריחתן המקצועית של שחקניות רבות ואחד המעטים בהוליווד שמצליח לכתוב תפקידים נשיים ראויים.

דיאן קיטון, פנלופי קרוז, סקרלט ג'והנסן, דיאן וויסט, ברברה הרשי, מרי סטינברגן ואחרות, אינן מתייצבות לצידו כחומה בצורה משום שגם אם העובדות ברורות להן, הקריירה באה לפני נאמנות. קייט בלאנשט, המועמדת לאוסקר על תפקידה ב"יסמין הכחולה" של אלן, מלמלה לאחרונה כמה משפטים שאפילו הרב הראשי לא היה מתלבט האם הם בשר או חלב.

בתוך ים העדויות קשה לברור את המוץ מהתבן. מה שברור הוא שבניגוד לבמאים גדולים כמו אלפרד היצ'קוק וצ'רלי צ'פלין, שהתנכלותם המינית לשחקניות וקטינות מוכחת, וודי אלן הוא במאי של נשים 

את החלל הזה מילאו אנשים הידועים באומץ הלב הציבורי שלהם כמו הסופר סטיבן קינג. בתגובה למכתב שפרסמה דילן ב"טיימס", אמר קינג ש"יש בו אלמנט של palpable bitchery", שמשמעו בעברית "ביצ'יות נימושה". זו הייתה אמירה חדה וקיצונית שהיטיבה לשקף את שחשו אחרים שקראו את קובלנת-דילן.

סופרת בשם רוקסן גיי הזמינה את המתעניינים בסיפור להתמודד עם מציאות החיים: בערב שבו התפרסם מכתבה של דילן, ישב וודי אלן בשורה השנייה במשחק של "הניקס" במדיסון סקוור גרדן "מכיוון שזה מה שהתרבות שלנו מרשה". מדבריה של גיי ברור שהייתה מעדיפה שבמקום כדורסל יעמוד אלן על ספסל רעוע בפנטהאוז שלו עם צווארו נתון בעניבת חנק.

וודי אלן ורעייתו סון-יי פרווין, 2009 (צילום: PATRICK KOVARIK / AFP)

* * *

לא ברור מה זה אומר על הסיפור המנסה לגווע יותר מעשרים שנה. אני יודע מה זה אומר עלי. עשרים ואחת שנה מאז כתבתי עליו בניסיון לתווך לקורא הישראלי את העובדות, אני שב ועושה את זה. אין ספק שאם אלה פני הדברים, אני בצרה. כולם רוצים להתקדם בחיים. אבל לעזוב את הסיפור לנפשו נדמה בעיני לסוג של שבירת שמירה.

לוודי אלן מגיעה אותה הגנה שהגיעה לו בעבר. שום דבר בעובדות לא השתנה. ניתן עדיין להצביע במדויק על הרגע שבו הפכו פארו ואלן לזוג נורמטיבי, נרגן, קצר סובלנות ותוקפני, לעומת הזוג הרומנטי שגילמו בסרטים שאלן כתב לפארו: זה היה הרגע שבו החלה גברת פארו לשחק בתעשיית ילדים מגוחכת וחמדנית.

לא ברור מה זה אומר על הסיפור המנסה לגווע יותר מעשרים שנה. אני יודע מה זה אומר עלי. עשרים ואחת שנה מאז כתבתי עליו בניסיון לתווך לקורא הישראלי את העובדות, אני שב ועושה את זה. אם אלה פני הדברים, אני בצרה

תשובות מדיסציפלינות פסיכולוגיות שונות ניתנו למכביר בדבר האובססיה של פארו לאמץ דרדקים מכל רקע, צבע, דת והיסטוריה, בקדחתנות חורשת טוב; אבל אינני הראשון שחושש שזה מקרה קלאסי שבו הדרך לגיהינום עמוסה בכוונות טובות.

היו ימים שזו הייתה סכנת נפשות להניח לפארו לטייל בעולם. לא הייתה נסיעה שממנה לא חזרה עם ילד ניצול טבח ברואנדה, תאומים סיאמיים מאינדונזיה ולעתים ילדה בלונדינית תכולת עיניים ממרתה'ס וויניארד שנועדה לאייש את האשליה כי גם שחלותיה האישיות הינן היפראקטיביות ופרודוקטיביות.

וודי אלן ומיה פארו בלנינגרד יחד עם ילדיהם סאטצ'ל, לארק, דילן, פלטשר, דייזי, סון-יי ומוזס, 1 בינואר 2011 (צילום: Globe Photos/Zuma Press via Alamy)

הציניים בינינו התרשמו כי גברת פארו מנסה לגרש את הסיוט בעריסה שאותו פגשה ב"תינוקה של רוזמרי", הסרט שבו השתתפה ושאותו ביים רומן פולנסקי (כמו חנוונים במכולת של פעם, אנא טלו את העיפרון מעל אוזנכם ורישמו בחריצות ר. פולנסקי. הוא רלוונטי לדיון הזה ועוד נשוב אליו). מפעל האימוץ הפעלתני הזה, שלא היה נטול מכשולים חוקיים ופסיכולוגיים, הצטלם טוב לשער מגזין יום ראשון של ה"ניו יורק טיימס".

היה רגע קצר של חסד בו סיפרו פארו ואלן כמה ענוגים ומסודרים חייהם יחד. אבל כאשר הגיעה חבורת בריידי לעצמאות מוטורית והחלה מתרוצצת בין הרגליים ועושה כל מה שילדים קטנים עושים, היו הוריהם אמורים להיות עשויים מחומרים קשים יותר מהחומרים האנוכיים שמהם היו בנויים פארו ואלן.

מפעל האימוץ הפעלתני הזה אולי הצטלם טוב לשער ה"טיימס", אך לא התאים להורים מסוגם של פארו ואלן, שהבהיר מהיום הראשון שההמולה הצווחנית מייד-אין-פארו גדולה עליו ומחבלת בתהליך היצירתי שלו

וודי אלן שכל חייו הבוגרים והיצירתיים כותב ומביים סרט אחד בשנה, הבהיר מהיום הראשון שההמולה הצווחנית מייד-אין-פארו גדולה עליו ומחבלת בתהליך היצירתי שלו. אלן סובל מזן מתועד של עקרות נפשית שנמצא בהיפוך גמור לתפישת עולמה המטריארכלית של פארו.

אלן הוא תוצר יהודי מובהק, בן להורים שחיו את חייהם בהשראת השואה והעמידו שני צאצאים בגיל מאוחר. הוא בא ממקום שבו השליחות הגדולה היא לשמור בכל אמצעי על המעט שיש ולא לאמץ את כל הילדים ניצולי הגטו.

מיה פארו משחקת עם ילדים במחנה עקורים בג'ובה, בירת דרום סודן, 2 באפריל 2019 (צילום: AP Photo/Sam Mednick)

פארו היא השיקסע האולטימטיבית שתפישת עולמה נגועה באופן בלתי הפיך בערכי הסיסקטיז וקיץ האהבה של 1967, והיא מאמינה באהבה חופשית ועל-דורית.

לכן התחתנה עם פרנק סינטרה שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה ושסבל מתסמונת קשה של לזיין כל דבר עם דופק והסתובב עם חבורה של גומבאס שנראתה כמו עודפי ליהוק של "הסופרנוס".

פארו היא השיקסע האולטימטיבית, שתפישת עולמה נגועה באופן בלתי הפיך בערכי האהבה והסיסקטיז. לא מפתיע שוודי אלן, שמימש את תאוות הבשרים היהודית לשכב עם השיקסע הבלונדינית, עשה עצמו מסכים לעסקי האימוץ

לא מפתיע שוודי אלן, טרם ומיד אחרי שמימש את תאוות הבשרים היהודית לשכב עם השיקסע הבלונדינית עם התלתלים ועור הפנים השקוף והמואר, עשה עצמו מסכים לעסקי האימוץ.

מן המפורסמות שפארו ואלן לא גרו ביחד אלא בשתי דירות פנטהאוז יוקרתיות משני עבריו של סנטרל פארק. הם נהגו להשקיף איש על רעותו בטלסקופים. אלן ביקר את הילדים, שאת חלקם אימץ באופן רשמי ושנשאו את שמו. לפעמים הם היו באים להתארח ולישון בדירתו.

הזמר פרנק סינטרה ורעייתו מיה פארו זמן קצר לאחר נישואיהם בלאס וגאס, נבדה, 19 ביולי 1966 (צילום: AP Photo)

פרשת אלן-פארו הייתה עניין מתועב למדי ומעורר אי נוחות מיומה הראשון. הידיים ששלח אלן אל סון-יי, אחת הבנות המאומצות (לא שלו כי אם של המנצח אנדרה פרווין שהיה בעלה של פארו לפניו) היו מוכתמות בשיקול דעת פגום. לא כזה שעומדים למשפט בגללו. שיקול הדעת הקלוקל הזה הוא שעורר תהייה לגבי טיבו המוסרי של אלן.

ההתעללות המינית כביכול בבת הקטנה דילן, האשמה שתחילתה ב-1993 ושופט שהשפריץ משטמה כלפי אלן לא מצא לה סימוכין וכך גם פסק ביוני 1993, הייתה עלילת-דם של אישה היסטרית שהשקפת עולמה עוצבה בידי פרנק סינטרה.

פרשת אלן-פארו הייתה עניין מתועב למדי מיומה הראשון. הידיים ששלח אלן אל סון-יי, אחת הבנות המאומצות, היו מוכתמות בשיקול דעת פגום, לא כזה שעומדים למשפט בגללו, אבל עורר תהייה לגבי טיבו המוסרי של אלן

רוב הזמן הייתה ההתכתשות בין השניים הקזת דם פולחנית מהסוג שהעולם המודרני זקוק לה על בסיס מחזורי. מסוג הדיונים התקשורתיים שבמהלכם הולכות העובדות לאיבוד ומליצי יושר משני הצדדים מפקיעים דונמים של נייר בעיתון או מגהבייטים באינטרנט, ומעידים בפאתוס קולני ונחרץ שדילן אומרת אמת או שוודי אלן אינו מסוגל למעשה שפל כל כך וכי מוחה של הילדה הקטנה נשטף בידי אמה עד שהאגדה הפכה למציאות חייה.

פארו ייבבה. אלן גלגל עיניים בצדקנות. עורכי הדין דפקו שעות נוספות והתקשורת חגגה. ב-1993 לא היה אינטרנט ולכן היה הכיסוי מוגבל. זה שבועיים שאין בוקר שאינך קם לעדכון מסיבי בכל האתרים הנחשבים שנאבקים זה בזה; מי יצליחו לגייס מישהו שדעתו נחשבת.

2016 Time 100 Gala, Time's Most Influential People In The World – Lobby Arrivals (צילום: Ben Gabbe/Getty Images for Time/AFP)

וודי אלן רוצה את ילדיו לצדו כמו שאני רוצה חור בראש. הוא ראה את ילדיו כאשר התחשק לו. הוא קנה להם מתנות. לקח אותם למשחקים של ה"ניקס" ולארוחות צהריים של פירושקי וקוויאר ב"חדר התה הרוסי" והחזיר אותם הביתה כמו שמחזירים דוב מאולף לקרקס אחרי שרכב על אופניים בפארק. עד הרגע שבו התפוצץ הסיפור המסריח, היה אלן אב-טיפוס נדיר של אב: רואה ואינו נראה.

וודי אלן רוצה את ילדיו לצדו כמו שאני רוצה חור בראש. הוא ראה אותם כאשר התחשק לו. עד הרגע שבו התפוצץ הסיפור המסריח, היה אלן אב-טיפוס נדיר של אב: רואה ואינו נראה. השופט שלל את יסודות אבהותו

* * *

אליוט וילק, השופט במשפט אלן-פארו ב-1993, גיבש עמדה עקרונית בסוגיה שמטריפה אותי כבר עשרים שנה. בפסק-דין שערורייתי ותקדימי הגדיר השופט וילק את שלא הצליחו רבים וטובים לפניו: מהי אבהות. השופט וילק שלל את יסודות אבהותו של אלן, הרחיק אותו מילדיו, חוץ משעות ביקור קצובות, וכתב מסמך משפטי שמאפשר לכל אם ממורמרת וקשת יום לקחת את ילדיה מבעלה.

"אלן לא הראה כישורים של הורה שיניחו לו לקבל לחסותו את ילדיו כפי שביקש בפנייתו לבית המשפט" כתב וילק. "התנהגותו כאב לא הייתה הולמת, לא אחראית, חסרת רגישות ואנוכית. הוא בלתי אמין, חסר לב, אב שלא ידע את שמות המורים של ילדיו או מיהו אחיו לחדר בביתה של פארו".

אני כנראה אחד היחידים המוכן להודות בזאת, אבל כבוד השופט תיאר, פחות או יותר, נדבכים מסוימים באבהותי. על פי וילק, גם לי אסור לראות את שלושת ילדי. גם אני לא שכבתי איתם על הרצפה עשרות שעות. לא הרכבתי פאזלים מאלפי חלקים ולא ידעתי את שמות מוריהם.

וודי אלן יוצא מבית המשפט במאבק המשמורת מול מיה פארו, מרץ 1993 (צילום: AP Photo/Justin Sutcliffe)

לא צריך להיות גאון כדי להבין שהכל היה בסדר עד שעננה שחורה העיבה על האידיליה בין פארו ואלן. בתרגום חופשי: "אין דבר מר יותר מאישה מרירה".

אלן הציל את הקריירה הקולנועית של פארו. כתב לה תפקידים כשם שלא נכתבו עבורה קודם לכן. חשף את הפן הקומי באישיותה שלא היה מוכר קודם לכן ושב ונעלם עם יציאתו מחייה.

אלן הציל את הקריירה הקולנועית של פארו, חשף את הפן הקומי באישיותה שלא היה מוכר קודם לכן ושב ונעלם עם יציאתו מחייה. מי שרצתה לגדל שבעה ילדים מאומצים, לא הייתה צריכה להתחתן עם וודי אלן

מי שרצתה לגדל שבעה ילדים מאומצים, הייתה צריכה להתחתן עם אלברט שווייצר ולא עם וודי אלן. פארו הייתה טרמפיסטית על הקריירה של אלן ודמי המזונות מבעליה הקודמים לא היו מחזיקים את הפנטהאוז המפואר שלה באוויר אלמלא הסיוע הכלכלי המסיבי מאלן.

"תרומתו הכלכלית, נכונותו לקרוא להם סיפורים לפני השינה, לקנות להם מתנות ולראות אותם בארוחת בוקר, אינם מפצים על חוסר יכולתו לשמש להם מורה דרך", קבע כבוד השופט וילק.

מיה פארו בפתח בית המשפט במהלך מאבק המשמורת מול וודי אלן, 1993 (צילום: TIMOTHY A. CLARY / AFP)

* * *

נושא אחד, משמעותי ביותר בעיני, נעדר מעשרות הטקסטים הנמלצים והדעתניים שהתפרסמו לאחרונה. בדרך כלל אני האחרון שממהר לנופף בפתרון הסופי של הדילמה היהודית, אבל חשוד בעיני עד מאוד שאף אחד לא הזכיר אנטישמיות. אינני יודע אם יש הוכחות סטטיסטיות בנושא הליבידו היהודי למרות שפיליפ רות', סול בלו, בשביס-זינגר ואחרים, הקדישו את חייהם לשורר בשבחו.

אבל כמה מוזר שבעולם שמיניותו הפכה לסרט פורנוגרפי מהסוג הסוטה ביותר, השניים שהציבוריות האמריקאית נטפלה אליהם – וודי אלן ורומן פולנסקי – והפכה את המקרה הפרטי שלהם לעניין ציבורי נוטף זימה שלא השנים החולפות ולא גילם המתקדם מוריד את השניים מהעץ.

כמה מוזר שבעולם שמיניותו הפכה לסרט פורנוגרפי סוטה, השניים שהציבוריות האמריקאית נטפלה אליהם ולא מרפה הם דווקא וודי אלן ורומן פולנסקי. חשוד בעיני עד מאוד שאף אחד לא הזכיר אנטישמיות

פולנסקי הואשם בקיום יחסי מין עם ילדה בת 13 שנדחפה לזרועותיו בידי אמה והוא גולה מאמריקה כארבעים שנה. גם אחרי שהילדה שבגרה סיפרה את סיפורה, סלחה לפולנסקי והסבירה את נסיבות האירוע.

הילד הפולני-יהודי ששרד את השואה ללא משפחתו ושאשתו שנשאה את ילדו נרצחה באכזריות בידי משפחת מנסון ב-1969, היה כוורת של נסיבות מקילות, ולא סולח לו.

הבמאי רומן פולנסקי משוחח עם עיתונאים בקרקוב, פולין, 30 באוקטובר 2015 (צילום: AP Photo/Jarek Praszkiewicz)

ההתנכלות המינית לאלן לא הוכחה מעולם, אבל מחיר השמועה הזדונית היה חבלה מסיבית בקריירה שלו עשרים שנה שבהן נאלץ לעבוד באירופה. קהלו שהתמוגג מ"אנני הול", "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה", הפנה לו עורף.

בגיל 70 פלוס חזר אלן, שהחריצות והסיזיפיות הן סימנו הרשום, לתודעה הקולנועית. שם הוא נשאר עד שפרס על מפעל חיים ומועמדותה לאוסקר של קייט בלאנשט, העיר את פארו מרבצה והקים אותה לסיבוב הרס נוסף.

בגיל 70 פלוס חזר אלן, שהחריצות והסיזיפיות הן סימנו הרשום, לתודעה הקולנועית. שם הוא נשאר עד שפרס על מפעל חיים ומועמדותה לאוסקר של קייט בלאנשט, העיר את פארו מרבצה והקים אותה לסיבוב הרס נוסף

מבלי להסתבך שלא לצורך בענייני לשון הרע, ממה שאנחנו יודעים, באדיבות חיוך רחב וקריצה גדולה, על סגנון חייהם של ג'ק ניקולסון, אלק בולדווין, רוברט אוונס (שכתב על כך שני ספרים), מייקל דאגלס ושחקנים שאושפזו בגין התמכרות מינית, קשה לעכל את ההתנפלות הרבתי על פולנסקי ואלן, כאשר במקרה של אלן אין שמץ של ראיה עובדתית או נסיבתית להתנכלות המינית המיוחסת לו.

וודי אלן, 2017 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

די לתת את הדעת על אסירות התודה של ילדים מאומצים שהורמו מאשפתות לסגנון חיים עילי שהוא מושא קנאתם של רבים, כדי להבין עד כמה היה קל למיה פארו לשתול בתודעת בתה דילן דברים שלא היו ולא נבראו.

מראיון חושפני ושערורייתי שהעניקה פארו ב-2012 לירחון "ואניטי פייר", עלתה דמותה של אישה גבולית, כעסנית ונקמנית, שאינה מסוגלת להרפות מטינתה לאלן ושבה ואיזכרה את פרשת ההתעללות המינית.

מראיון חושפני ושערורייתי שהעניקה פארו ב-2012 לירחון "ואניטי פייר", עלתה דמותה של אישה גבולית, כעסנית ונקמנית, שאינה מסוגלת להרפות מטינתה לאלן ושבה ואיזכרה את פרשת ההתעללות המינית

השבוע הגיעו הדברים לידי כך שמוזס פארו, אחד הבנים המאומצים ומשפטן בהכשרתו, יצא להגנתו של וודי אלן והסביר כיצד ניתן היה לטעת את המקרה שלא היה בתת ההכרה של דילן.

מי שאנטישמיות אינו נוחה לו, מוזמן להמשיך ולעקוב אחרי הסקנדל הנלוז הזה. מתי והאם ירפו מוודי אלן. האם תזכה קייט בלאנשט באוסקר. האם תשוב ותדחוף הפרשה את אלן חזרה לאירופה שבה לא ממהרים לשפוט אנשים על פי מיניותם המוכחת והלא מוכחת.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2014