והנה שוב. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ חשף את תוכניתו בת 21 הסעיפים לסיום מלחמת עזה, הכוללת הפסקת אש מיידית, שחרור חטופים תוך 48 שעות – וכמובן, "מסלול" למדינה פלסטינית.
כשעמד לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית הלבן, טראמפ הכריז שישראל וארצות הברית "מעבר לקרובות מאוד" לסיום המלחמה, וכינה זאת "יום היסטורי לשלום".
אם זה נשמע מוכר, זה אמור להישמע כך. כבר עברנו את הדרך הזאת בעבר – עם הסכמי אוסלו, מפת הדרכים, ועידת אנאפוליס ו"עסקת המאה" של טראמפ עצמו בכהונתו הראשונה.
אם זה נשמע מוכר, זה אמור להישמע כך. כבר עברנו את הדרך הזאת בעבר – עם הסכמי אוסלו, מפת הדרכים, ועידת אנאפוליס ו"עסקת המאה" של טראמפ עצמו בכהונתו הראשונה
בכל פעם, נשיאים אמריקאים האמינו שהשילוב הנכון של גזרים ומקלות, מגובה ביוקרה נשיאותית מספקת ובניית קואליציה אזורית, יכול לפתור מה שהוא ביסודו סכסוך טריטוריאלי ולאומי חסר פתרון.
החשודים הרגילים
החלטתו של טראמפ להציג את תוכניתו למנהיגים מערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות, מצרים, ירדן, טורקיה, אינדונזיה ופקיסטן משקפת פנטזיה וושינגטונית מוכרת: שמדינות ערביות ומוסלמיות חולקות את החזון האמריקאי לשלום ישראלי–פלסטיני, ויש להן גם את הרצון וגם את היכולת לכפות אותו על הצדדים. המציאות מורכבת יותר.
לשחקנים האזוריים הללו יש אינטרסים משלהם, שלעיתים רחוקות מתיישרים באופן מושלם עם יעדים אמריקאיים. מדינות המפרץ רוצות נורמליזציה עם ישראל, אך בתנאים ובלוח הזמנים שלהן.
נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן צריך לשמור על מעמדו כאלוף המטרה הפלסטינית לצריכה פוליטית פנימית. מצרים וירדן רוצות יציבות על גבולותיהן, אך הראו תיאבון מועט לקבל אחריות על השלטון בעזה – ובצדק.
בעיית החמאס
לפי הדיווחים, התוכנית קוראת ל"שלטון פוסט–חמאס" בעזה, אך זה מניח באופן סתמי מה שצריך להוכיח: שניתן להביס את החמאס צבאית ולחסל אותו פוליטית. אחרי כמעט שנה של מבצעים צבאיים ישראליים אינטנסיביים, חמאס נותר מושרש ברקמה החברתית של עזה ושומר על יכולות צבאיות משמעותיות.
גם אם מבנה ההנהגה של הארגון נפגע, האידיאולוגיה ורשתות ההתנגדות שהוא מייצג אינן נעלמות רק מפני שתוכנית שלום קובעת שכך יקרה.
מעבר לכך, אם חמאס יוסר איכשהו מהשלטון, מי יחליף אותו? הרשות הפלסטינית, שלה לגיטימיות מינימלית בקרב תושבי עזה ונתפסת על ידי ישראלים רבים כלא מסוגלת לשמור על ביטחון? כוח בינלאומי שאף מדינה אינה נלהבת לתרום לו? קואליציה של מדינות ערביות שסירבו בעקביות להתערב ישירות בפוליטיקה הפלסטינית? נראה שהתוכנית מתעלמת משאלות לא נוחות אלה.
תעתוע שתי המדינות
אולי המעיד ביותר, התוכנית "משאירה את הדלת פתוחה" למדינה פלסטינית – לשון דיפלומטית לבעיטת הפחית בדרך.
הניסוח הזה אינו משביע רצון איש. הוא יותר מדי לממשלה הנוכחית, שכוללת שרים המתנגדים למדינה פלסטינית, ומעט מדי לפלסטינים ששמעו הבטחות מעורפלות על "מסלולים למדינה" במשך עשורים
הניסוח הזה אינו משביע רצון איש. הוא יותר מדי לממשלה הישראלית הנוכחית, שכוללת שרים המתנגדים אידיאולוגית למדינה פלסטינית, ומעט מדי לפלסטינים ששמעו הבטחות מעורפלות על "מסלולים למדינה" במשך עשורים בעוד הם צופים בהתנחלויות מתרחבות ובסיכוייהם הטריטוריאליים הולכים ופוחתים.
פתרון שתי המדינות, שפעם היה מסגרת הקונצנזוס לשלום ישראלי–פלסטיני, הפך למנותק יותר ויותר מהמציאות בשטח. מיזם ההתנחלויות בגדה המערבית, הפיצול הפוליטי של ההנהגה הפלסטינית, הרדיקליזציה משני הצדדים והיעדר מוחלט של אמון הדדי יצרו תנאים שבהם מדינה פלסטינית בת קיימא כמעט בלתי אפשרית להקמה בעתיד הנראה לעין.
החיבוק של נתניהו
התמיכה הנלהבת של נתניהו בתוכנית של טראמפ צריכה להדליק נורות אזהרה. ראש הממשלה הישראלי בילה את הקריירה הפוליטית שלו בניהול מיומן של תהליך השלום – להיראות מעורב תוך הבטחה ששום דבר יסודי לא ישתנה.
תמיכתו בתוכנית של טראמפ כנראה משקפת את חישובו של נתניהו שאו שהיא לא תיושם כלל, או שהיישום שלה ינוהל בדרכים שיקדמו את האינטרסים של ישראל מבלי לדרוש ויתורים טריטוריאליים או ביטחוניים כואבים.
גבולות הטרנזקציונליזם
הגישה של טראמפ לעשיית שלום במזרח התיכון משקפת את השקפת עולמו הטרנזקציונית הרחבה: שלכל בעיה יש עסקה שמחכה להיחתם, אם רק יושבו האנשים הנכונים בחדר עם התמריצים הנכונים.
אבל הסכסוך הישראלי–פלסטיני אינו משא ומתן עסקי. זהו מאבק בן מאה שנה על קרקע, זהות, ביטחון ושאיפות לאומיות שהביס תוכניות שלום הרבה יותר מפורטות ומקיפות מזו.
האירוניה הטרגית היא שעל ידי העלאת ציפיות לפריצת דרך שכמעט בוודאות לא תתממש, היוזמה של טראמפ עשויה בסופו של דבר להחמיר את המצב. תהליכי שלום כושלים אינם מחזירים צדדים רק לסטטוס קוו – הם מעמיקים ציניות, מעצימים מחבלים, והופכים מאמצים דיפלומטיים עתידיים לקשים אפילו יותר.
מלחמת עזה יצרה סבל עצום וראויה לתשומת לב בינלאומית רצינית. אבל תשומת הלב הזאת צריכה להיות מעוגנת בהערכות ריאליסטיות של מה שניתן להשיג, לא בפנטזיה שהתוכנית האמריקאית הנכונה, שהוכרזה ברגע הנכון, תפתח לפתע שלום מקיף שחמק מהאזור במשך דורות.
מלחמת עזה יצרה סבל עצום וראויה לתשומת לב בינלאומית רצינית. אבל תשומת הלב הזאת צריכה להיות מעוגנת בהערכות ריאליסטיות, ולא בפנטזיה שהתוכנית האמריקאית הנכונה תפתח לפתע שלום מקיף שחמק במשך דורות
ייתכן שטראמפ "מעבר לקרוב מאוד" לסיום המלחמה – אבל וושינגטון האמינה שהיא קרובה לשלום במזרח התיכון פעמים רבות בעבר. עד שקובעי המדיניות האמריקאים יפנימו את הלקחים של כישלונות העבר ויאמצו שאיפות צנועות יותר, המעגל הזה צפוי לחזור על עצמו – עם תוצאות מאכזבות באופן צפוי.
ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהתאריך היחיד הקרוב המעניין את טראמפ הוא יום שישי הקרוב 10 באוקטובר אחר הצהרים. אז תכריז ועדת פרס נובל לשלום באוסלו על הזוכה בפרס. כל מאות מליוני הדולרים כספי השוחד הקטארי, האמירתי, הסעודי והטורקי שמוזרמים ועוד יוזרמו לטראמפ ולבני משפחתו וגם לכל מיני אמריקאים וישראלים על הדרך, הם בגדר בונוס רציני. הבעיה של הדיקטטור, הצורר ורוצח החטופים ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו ובעלי ההון שלו היא שהם אינם עשירים מספיק כדי לשחד את טראמפ ובני משפחתו בהיקף שעושים זאת המוסלמים שונאי ישראל.