ב־1 במאי 2019 עלה לאוויר אתר זמן ישראל. באותו זמן – שנראה רחוק כל כך, לנוכח כל מה שקרה מאז – הייתי בכלל שותף במשרד יחסי הציבור "וגנר & גולדשטיין".

אילת צור, סגנית העורכת של זמן ישראל בתקופת הקמתו, ומי שהייתה העורכת שלי ב־"ynet" שנים קודם לכן, התקשרה אליי עשרה ימים לפני השקת האתר החדש והציעה לי לעבוד בו: "אנחנו צריכות כאן עוד בן אדם", אמרה לי. "תבוא לעבוד איתנו? יהיה מרתק".

שבוע וחצי אחר כך, ביום העלייה לאוויר, התייצבתי במערכת האתר. שש שנים וחצי אחר כך אני יכול לומר: אילת צדקה.

זמן ישראל הוא תופעה ייחודית. אולם, חלק ניכר מהציבור אינו מתעניין בכתבות מהסוג שמתפרסם בזמן ישראל, אינו קורא אותן, ואם הוא קורא – אינו מתרגש, מושפע או מונע מהן

זמן ישראל הוא תופעה ייחודית. בעידן שבו כלי תקשורת בעולם נסגרים, מתכווצים או הופכים לפלטפורמות של פרסום סמוי, תוכן שיווקי ותעמולה; בעידן שבו רבים מהקולגות שלי כבר לא רואים בעיתונות שליחות, ואפילו לא מקצוע – זמן ישראל מתנהל כמו מהדורה מקוונת של עיתון אמיתי, במובן הישן של המילה.

לאתר יש גולשים רבים, חלקם קבועים. הכתבות זוכות לתהודה ולפולו־אפים, ולעיתים אף יש להן השפעה מעשית, כשהן מעוררות לחץ ציבורי שמוביל לתיקון עוולות ושחיתויות.

אילוסטרציה: לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי. (צילום: iStock/Shamanch)

אבל יכולת ההשפעה מהסוג הזה מוגבלת. אחת הסיבות לכך היא שחלק ניכר מהציבור – ולדעתי הרוב – אינו מתעניין בכתבות מהסוג שמתפרסם בזמן ישראל, אינו קורא אותן, ואם הוא קורא – אינו מתרגש, מושפע או מונע מהן.

המידע קיים, הציבור לא רוצה לדעת

בשנים האחרונות מדברים רבות – באקדמיה, ברשתות החברתיות ובתקשורת עצמה – על השתקה וסתימת פיות של העיתונות. ההאשמות מופנות כלפי ממשלות שאינן מעוניינות בביקורת. ואכן, יש ממשלות שמנסות להחליש את העיתונות ולהשתלט עליה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ משתמש בתביעות ובקשרים העסקיים שבין הממשל לתקשורת, ולוחץ על רשתות תקשורת ועיתונים – ביניהם כמה מהחשובים בעולם – לרכך את הביקורת עליו ולהיפטר מעיתונאים שמבקרים אותו. חלקם כבר נכנעו לו. וזה קורה בדמוקרטיה האמריקאית, הוותיקה והחזקה בעולם, שאחד ממייסדיה אמר כי הוא מעדיף מדינה בלי ממשלה על פני מדינה בלי עיתונות.

ממשלות נתניהו הצליחו לרמוס את עצמאות הכנסת, ההסתדרות, מבקר המדינה, המשטרה וצמרת צה"ל – אך לא את זו של העיתונות

ממשלות בדמוקרטיות צעירות וחלשות יותר, כמו הונגריה ואוקראינה, הצליחו להשתיק את רוב האתרים והערוצים המבקרים אותן. העיתונות במדינות ערב מעולם לא הייתה חופשית באמת, והיא מצויה במאבק תמידי מול המשטרים על שארית עצמאותה.

גם ממשלת ישראל, בהובלת בנימין נתניהו, מנסה להשתיק את התקשורת. עד כה הצליח נתניהו בעיקר להקים כמה כלי תקשורת חדשים שמפיצים תעמולה ממשלתית, אך רוב המדיה בארץ מפגינה עמידות. ממשלות נתניהו הצליחו לרמוס את עצמאות הכנסת, ההסתדרות, מבקר המדינה, המשטרה וצמרת צה"ל – אך לא את זו של העיתונות.

ביל אוונס, המפיק הראשי לשעבר של התוכנית "60 דקות", 2013 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

למעשה, שניים משלושת כתבי האישום נגד נתניהו נולדו מניסיונות מגושמים שלו להשתיק עיתונים ואתרים שביקרו אותו – שנכשלו. אתר "וואלה" וקבוצת "ידיעות אחרונות" גדושים בביקורת חריפה על נתניהו וממשלתו.

אבל יש גורם נוסף שמשתיק את התקשורת הישראלית ומונע ממנה לעשות את עבודתה. פחות מדברים עליו, משום שהוא הלקוח שלנו ואנחנו עובדים למענו – אך הוא הצנזור האגרסיבי והחזק ביותר על העיתונות: הציבור.

יש גורם נוסף שמשתיק את התקשורת הישראלית ומונע ממנה לעשות את עבודתה. פחות מדברים עליו, משום שהוא הלקוח שלנו ואנחנו עובדים למענו – אך הוא הצנזור האגרסיבי והחזק ביותר על העיתונות: הציבור

בזמן המלחמה בעזה פורסמו ברחבי העולם אינספור כתבות על מעשי זוועה ופשעי מלחמה שביצעו כוחות הביטחון של ישראל. דווקא בארץ, המהדורות ואתרי החדשות המרכזיים לרוב התעלמו מהם. מדי יום נהרגו עשרות אזרחים פלסטינים, וברוב המקרים מותם אפילו לא הוזכר במהדורות. בתגובה, נמתחה ביקורת רבה על התקשורת הישראלית, שהתכחשה לתפקידה וצינזרה את עצמה.

הביקורת הזאת מבוססת עובדתית ומוצדקת מוסרית. אבל יש משהו מוזר, כמעט אבסורדי, בטענה שהמדיה "הסתירה מהציבור" את האירועים. הטענה הזו נשענת על ההנחה שהציבור רוצה לדעת יותר על האסון ההומניטרי בעזה, אך התקשורת מונעת זאת ממנו – אולי בלחץ השלטון. אלא שכל מי שנכח בשיחה בין ישראלים מן השורה, בין אם בסלון ובין אם ברשתות החברתיות, יודע שזה כלל לא המצב.

גבר פלסטיני מחזיק ילדה פצועה אחרי תקיפה ישראלית בעזה, 14 באוקטובר 2023 (צילום: YASSER QUDIH / AFP)

נניח שעורכי "חדשות 12" היו עושים בדיוק את מה שמבקריהם מצפים מהם – ומשדרים בכל מהדורה, לעיתים בתחילתה, כתבה נרחבת על ההרג, העקירה, ההרס והרעב היומי בעזה, בליווי סרטונים ועדויות של פלסטינים, עובדי סיוע וחיילים. מה היו עושים רוב הצופים? לוחצים על השלט – ומעבירים ערוץ.

הזוועות בעזה ובשטחים ממילא חשופות לכל ישראלי שרוצה לדעת עליהן. הן מצויות בשלל אתרים, עמודים וכתבות בעברית ובאנגלית – וזמינות בלחיצת כפתור. למעשה, הן כן סוקרו מעת לעת, ולא מעט, גם בכלי תקשורת ישראליים מרכזיים. כדאי להציץ בתגובות לכתבות האלה: הן שופכות קיתונות של ארס על האתרים עצמם, שמואשמים ב"שקרים", "תעמולה פלסטינית" ו"מידע לא מעניין".

ייתכן שהיה אפשר לסקר במדיה העברית חלק מהזוועות הללו בהיקף רחב יותר ממה שנעשה – מבלי לאבד את הקהל. אבל לטענתי, הקהל עצמו אינו רוצה לשמוע על המעשים שאנו מעוללים, ורואה בעצם החשיפה שלהם פשע

איני מנסה להצדיק, או לשפוט בכלל, את הבחירות של הקולגות שלנו. ייתכן שהיה אפשר לסקר במדיה העברית חלק מהזוועות הללו בהיקף רחב יותר ממה שנעשה – מבלי לאבד את הקהל. אבל לטענתי, הקהל עצמו אינו רוצה לשמוע על המעשים שאנו מעוללים לפלסטינים, ורואה בעצם החשיפה שלהם פשע. הלחץ הזה, שמפעיל הציבור, הוא מהגורמים המרכזיים להחלטה להעלים ממנו את המידע.

והלחץ הזה החל הרבה לפני המלחמה בעזה. אחד הארגונים השנואים בארץ הוא "שוברים שתיקה" – ארגון של חיילים המעידים בפומבי על מעשים קשים שנעשו לנגד עיניהם בשטחים. רבבות ישראלים שירתו שם ויודעים היטב שהדברים  קרו – ודווקא משום כך הם שונאים את מי שמדבר עליהם. נכון, פוליטיקאים תקפו את "שוברים שתיקה" בשצף־קצף, אך הם לא יצרו את השנאה – רק רכבו עליה.

ילד ממתין עם סיר ריק בזמן שפלסטינים עקורים עומדים בתור לחלוקת מזון בג'באליה שבצפון רצועת עזה, 19 במאי 2025 (צילום: Bashar TALEB / AFP)

השנאה הזאת התפרצה בעוצמה השבוע סביב פרשת הפצ"רית. נזכיר: יפעת תומר־ירושלמי חשודה בהדלפה (עבירה קלה ונפוצה), שיבוש חקירה וטיוח (עבירות חמורות). היא אינה חשודה בהמצאת ההתעללויות של חיילים וסוהרים ישראלים בעצירים פלסטינים. היא לא המציאה אותן.

גם אם הסרטון שהודלף באישור הפצ"רית נערך (ולא ברור אם כך היה), אין כל בדל ראיה שהמעשים המצולמים בו לא התרחשו. בחקירות החיילים והקצינים החשודים בהתעללויות נמצאו ראיות, והחשדות נגדם מבוססים. וממילא – פורסמו בעברית ובאנגלית עדויות אמינות ומוצלבות על אינספור מקרים נוספים של התעללויות בעצירים פלסטינים, חלקם מחבלים וחלקם ממש לא.

נכון, הפוליטיקאים מלבים את השנאה. במקרה הזה מלאכתם קלה, משום שהפצ"רית אכן חשודה בפשע, והאינטרס של הממשלה נגדה ברור ושקוף. אבל מי שסבור שהציבור "נגרר אחרי ההסתה" חי באשליות

במילים אחרות: כשנתניהו אומר שהפצ"רית "עשתה פיגוע הסברתי" – הוא מקשקש; וכששר הביטחון ישראל כ"ץ, לצד גייסות של פוליטיקאים, שדרנים ופרשנים, טוענים שהיא "העלילה על החיילים עלילת דם" ו"הכתימה את הלוחמים" – הם אלה שמשקרים ומפיצים עלילה.

נכון, הפוליטיקאים מלבים את השנאה. במקרה הזה מלאכתם קלה, משום שהפצ"רית אכן חשודה בפשע, והאינטרס של הממשלה נגדה ברור ושקוף. אבל מי שסבור שהציבור "נגרר אחרי ההסתה" חי באשליות.

העובדה היא שגם פוליטיקאים מהאופוזיציה מאשימים את הפצ"רית ב"הפצת עלילות", ובכך מסייעים לממשלה ופועלים בניגוד לאינטרס של עצמם. הם אלה שנגררים אחרי הציבור – מרוב פחד להפוך גם הם לאויבי העם.

הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר־ירושלמי, אוקטובר 2024 (צילום: אורן בן חקון/פול)

והציבור משפיע גם עלינו, העיתונאים. כשהמוני ישראלים משוכנעים שמי שחושף מעשי נבלה שנעשו בצה"ל הוא "מעליל", "שקרן", "סוכן אויב", "בוגד" או "מחבל" – כמעט אין עיתונאי שנשאר אדיש. הרי הצבא הזה הוא אנחנו. רוב העיתונאים בארץ, כמוני, שירתו או עדיין משרתים בצה"ל, מוקפים בקרובים שמשרתים, ובאנשים הזועמים על כל מי שמעז לבקר את הצבא.

הטיה והשתקה מהסוג הזה אופייניות לעמים הנמצאים במלחמות ובסכסוכים. מחקרים מראים כי התקשורת ברוב המדינות המצויות במלחמה מוטה לטובת הצד שלהן, וכי במדינות רבות הציבור משוכנע שהעם, המדינה והצבא שלו מוסריים יותר מאחרים.

הציבור משפיע גם עלינו, העיתונאים. כשהמוני ישראלים משוכנעים שמי שחושף מעשי נבלה שנעשו בצה"ל הוא "מעליל", "שקרן", "סוכן אויב", "בוגד" או "מחבל" – כמעט אין עיתונאי שנשאר אדיש

הסימפטום הזה קיים בשפע גם בצד הפלסטיני. על פי סקרים, רוב מוחלט מהפלסטינים בגדה המערבית משוכנעים שהטבח ההמוני באזרחים ישראלים ב־7 באוקטובר לא התרחש כלל, וכי מדובר ב"המצאה של התעמולה הציונית". התקשורת הפלסטינית, והערבית בכלל, מוטה נגד ישראל בצורה קיצונית.

פעילים פרו־פלסטינים בעולם המערבי מפעילים לחץ על כלי תקשורת בינלאומיים לצנזר מעשי זוועה שביצעו פלסטינים. לפני כשבוע חתמו מאות פוליטיקאים, פעילים חברתיים, מרצים, סופרים ואמנים על עצומה נגד ה"סיקור המוטה לטובת ישראל", כביכול, בעיתון "הניו יורק טיימס" – עצומה שדרשה, בין השאר, למחוק את התחקיר המקיף שפרסם העיתון על אונס נשים ישראליות בשבעה באוקטובר.

הפגנת נשים ב־4 בדצמבר 2023 מחוץ לבניין האו"ם בניו יורק במחאה על שתיקת המוסדות הבינלאומיים על מעשי האונס והפגיעות המיניות של חמאס ב־7 באוקטובר (צילום: יעקב בנימין/פלאש90)

אי־הרצון של אנשים לדעת דברים אינו מאפיין רק מלחמות וסכסוכים. נזכיר את הכחשת מגפת הקורונה (והכחשת תופעות הלוואי של החיסונים נגדה); הכחשת משבר האקלים (בעידודן של חברות הדלק); הכחשת קיומו של העוני. ארגונים ואנשים רבים לוחצים על התקשורת להתעלם מבעיות שהם אינם רוצים לשמוע עליהן. חלקם נכשלו בכך; אחרים הצליחו כל כך, שכמעט אין מודעות לקיומן.

מנגנון ההכחשה החזק בעולם הוא הדת. מיליוני בני אדם מכחישים ידע מדעי – כמו תורת האבולוציה, המידע ההיסטורי על כתיבת התנ"ך, או קיומה של נטייה טבעית להומוסקסואליות – מפני שהוא סותר את אמונתם הפונדמנטליסטית. לקנאי הדת יש תקשורת משלהם, שמפרסמת רק את העובדות שהם מאמינים בהן; ואילו התקשורת הכללית מתעמתת עם אמונות דתיות קנאיות רק לעיתים רחוקות, ובזהירות רבה.

הראיות לכך שנתניהו מושחת פורסמו שוב ושוב, אך מעריציו פשוט מכחישים או מתעלמים מהן, ורבים ממתנגדיו כבר לא רוצים לשמוע עוד על המשפט שאינו נגמר

טראמפ הוא חובב הכחשות ידוע. הנשיא מערער שוב ושוב על אמיתות מדעיות ומשמיע אמירות שקריות בתדירות מסחררת. זה לא מנע ממנו להיבחר פעמיים; ולא ברור אם נטייתו לשקר הופכת אותו לפחות פופולרי – או דווקא ליותר. גם רבים מתומכי נתניהו יודעים שהוא שקרן; זה פשוט לא מפריע להם – להיפך.

נראה שגם רוב הציבור לא לוחץ על התקשורת לפרסם יותר על פרשות השחיתות של נתניהו – ואולי להפך. הראיות לכך שנתניהו מושחת פורסמו שוב ושוב, אך מעריציו פשוט מכחישים או מתעלמים מהן, ורבים ממתנגדיו כבר לא רוצים לשמוע עוד על המשפט שאינו נגמר – אם מתוך חרדה מהעיסוק ב"סכסוכים קטנוניים של 6 באוקטובר", ואם משעמום. כך או כך, סיקור המשפט הולך ודועך.

פעילים מפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב, 16 בספטמבר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

העניין הציבורי בשחיתות נתניהו עולה ויורד, ולדעתי גם סיקור הפרשות מושפע מכך. מדובר באירוע שמתרחש כבר המון זמן. עורכת זמן ישראל, בירנית גורן, פרסמה כתבת ענק על שחיתות נתניהו בעיתון "כל העיר" כבר ב־1996. שנה לאחר מכן נחשפה פרשת השחיתות הגדולה "בר־און חברון", שנחקרה ועוררה רעש רב – אך התיק נסגר, והעניין בנושא דעך למשך 20 שנה, הן בציבור והן בתקשורת.

אסור להכחיש את המציאות. מותר לקחת הפסקה

הכחשת מידע מכעיס, מפחיד ומדכא היא תופעה אנושית טבעית, שמקלה על המכחישים ותורמת לחוסנם הנפשי. הבעיה שהיא פסולה מוסרית, מזיקה – ומסוכנת. הנטייה שלנו, הישראלים, להתעלם ממצוקת הפלסטינים, מהעוולות שאנו מעוללים להם, ולעיתים אף מעצם קיומם; ובעיקר – לא להקשיב להם ולא ללמוד את שפתם – היא בדיוק מה שהובילה אותנו אל האסון הגדול שלנו.

הכחשת מידע מכעיס, מפחיד ומדכא היא תופעה אנושית טבעית, שמקלה על המכחישים ותורמת לחוסנם הנפשי. הבעיה שהיא פסולה מוסרית, מזיקה – ומסוכנת

הרי מי שמתעלם משכניו ומתכחש להם, מתעלם גם מהאיומים שלהם. סגן מנהיג חמאס, סלאח אל־עארורי, הודיע מראש בתקשורת הלבנונית באוגוסט 2023 על כוונת המרצחים לתקוף בגבול עזה ואף חשף את נקודות התורפה שלנו, שאותן התכוונו לנצל. אך כולנו התעלמנו: הממשלה, שהיה לה אינטרס להתעלם; צה"ל, שלא הקשיב גם לאזהרות מבפנים; וכן הציבור והתקשורת.

אולם, יש גם דרך אחרת, לגיטימית, בריאה ולא מזיקה, לברוח מהתמודדות עם המציאות הקשה: לא להכחיש אותה, אלא פשוט להתרחק ממנה ברוב הזמן ולא לחשוב עליה הרבה, כשלא ממש חייבים.

איסמעיל הנייה וסלאח אל־עארורי במשלחת חמאס בקהיר, מצרים, 2 באוגוסט 2018 (צילום: Mohammad Austaz/Hamas Media Office via AP)

אנשים רבים אינם צופים או קוראים חדשות – לא מפני שהם מכחישים את ה"עלילות" ו"שקרי התקשורת", אלא מפני שהן מדכאות אותם. הם אינם מנותקים לגמרי מהמציאות: הם מתעדכנים מדי פעם במבזקים קצרים, בלי להתעמק ובלי לבלות זמן רב מול המסכים. האנשים הללו מיטיבים עם עצמם – מחקרים מראים שחשיפה אינטנסיבית לחדשות ולאקטואליה מסכנת את הבריאות הנפשית.

ישראלים נחשפים לחדשות בתדירות גבוהה, וקל להבין מדוע. אבל עד 2023 חלה ירידה הדרגתית, ארוכת־שנים, בהיקף החשיפה בקרב רוב הישראלים – במיוחד הצעירים – ועלייה בחשיפה לתכנים אחרים: כתבות, בלוגים וסרטונים על טיולים, בישול, ספורט, אופנה, תרבות, רכילות על סלבים וסדרות, וסרטוני דאחקות.

אנשים רבים אינם צופים או קוראים חדשות – לא מפני שהם מכחישים את ה"עלילות" ו"שקרי התקשורת", אלא מפני שהן מדכאות אותם

בזמן המלחמה בעזה עלתה שוב רמת החשיפה לחדשות – גם בקרב צעירים, אף שחלקם מתעדכנים בעיקר באמצעות סרטונים, הודעות מתגלגלות וממים ברשתות. ביום ממוצע, כ־30% מהישראלים צופים במהדורת חדשות באחד הערוצים, ו־43% מאיתנו מתעדכנים בחדשות ברדיו, באינטרנט או בטלגרם לפחות פעם בשעתיים. זהו שיעור גבוה, אך כדאי לשים לב שרוב הציבור מתעדכן בתדירות נמוכה יותר – וגם אינו צופה במהדורות.

גם על עצמי לספר ידעתי: להתראות, בינתיים

בשנים האחרונות התחלתי לקנא באנשים שמצליחים לברוח רוב הזמן מאירועי האקטואליה. אני בן 54. מאז שהייתי סטודנט בן 25 עבדתי בתקשורת – ככתב, עורך, תחקירן, מגיש ודובר. המקצוע מחייב אותי להיות מעודכן באקטואליה, להתעמק בה, וגם לצאת לשטח ולהיפגש איתה – פיזית או באמצעים דיגיטליים – כדי לייצר אייטמים תקשורתיים נוספים בעצמי.

אילוסטרציה: צעירים מתעדכנים בחדשות דרך הטלפונים הניידים (צילום: ViewApart/iStock)

בחלק מתפקידי בעבר עסקתי בעיקר בחדשות כלכליות, שבהן יש פחות אלימות ואכזריות לעומת החדשות הפוליטיות והאקטואליה החברתית. כך או כך, עד לשבעה באוקטובר העיסוק המתמיד באירועים ריתק והלהיב אותי, גם אם לעיתים עייף אותי – לכן בחרתי במקצוע הזה. אבל בשנתיים האחרונות, החשיפה הבלתי־פוסקת לאירועים נעשתה לי קשה ממש.

אני עומד לקחת הפסקה ארוכה מעבודתי בזמן ישראל. עייפתי מלחיות יום־יום וכל היום בתוך החדשות הנוראיות, בלי מפלט. עייפתי מהמלחמה המתמדת באינספור חזיתות. עייפתי מלהיות אויב העם ש"מספר עלילות על המדינה". עייפתי מלחיות כל העת בצילם של טיפוסים כמו נתניהו, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, יריב לוין, אריה דרעי, טראמפ, עלי חמינאי ועז א־דין אל חדד.

החיים יפים, מלאים פלאים ושמחות. אני רוצה להתחבר מחדש לכל הטוב הזה, לחוות אותו שוב בעוצמה. לזמן־מה, אני צריך לראות פחות את הרע כדי לחזור לעצמי ולאגור כוח

החיים יפים, מלאים פלאים ושמחות. אני רוצה להתחבר מחדש לכל הטוב הזה, לחוות אותו שוב בעוצמה. לזמן־מה, אני צריך לראות פחות את הרע כדי לחזור לעצמי ולאגור כוח. אני רוצה לעצום את עיניי, לשכוח לאיטי; הרביתי לחשוב, המחשבות טרפו אותי; רציתי לנחם – אבל מרדה בי חולשתי. היו שלום, בינתיים.