כל מי שחושב על, בוחן את או עוסק במערכות החינוך השונות של מדינת ישראל מכיר את התחושה מרפת הידיים שיש כל כך הרבה מה לתקן ולשפר, המון דברים שחסרים ואשר יש לבנות ולהקים. אחת השאלות החשובות היא: ממה מתחילים?

מלימודי  ליבה? ממעמד המורה? מכמות המקצועות? ממספר התלמידים בכיתה? מהאווירה האלימה? אולי מכך שיש כמה מערכות שונות כך שכל תשובה שניתן תטפל רק בחלק מהתלמידים? ואכן, ארגונים שונים חרטו על דגלם תיקון של אחד או יותר מתוך הליקויים הרבים, שכמובן כל אחד מהם חשוב.

ממה מתחילים לתקן? מלימודי ליבה? ממעמד המורה? מכמות המקצועות? ממספר התלמידים בכיתה? מהאווירה האלימה? אולי מכך שיש כמה מערכות שונות כך שכל תשובה שניתן תטפל רק בחלק מהתלמידים?

ברצוני להתייחס כאן לשאלה יותר ממוקדת, שעוזרת לבחון את החשיבות של הצעדים השונים הנדרשים – אם ניתן לנו לתקן בתחילה רק דבר אחד, ממה נתחיל? כדי לבחון את הנושא, אציג דוגמה של שינוי עמוק שביצעה מדינת ישראל בתחום התעופה האזרחית.

במהלך העשור הראשון של המאה קיבלה מדינת ישראל "כרטיס צהוב" מארגון ICAO (הארגון הבין לאומי לתעופה אזרחית), וכן מרשות התעופה האמריקאית (FAA) וזאת בשל ליקויים רבים שהתגלו בביקורות בין לאומיות ובשל אי עמידה בסטנדרטים הנדרשים באמנות שעליהן חתומה ישראל.

הלחץ החיצוני, שבצדו סנקציות על הפעלת התעופה האזרחית הישראלית בעולם, גרם לישראל להפסיק להתעלם מהבעיות ודחף אותה לביצוע של תכנית לתיקון הליקויים. הפרט החשוב לענייננו הוא שהצעד הראשון וההכרחי, שבלעדיו שאר התכנית הייתה מתקשה להתקדם, היה תיקון "חוק הטיס". יש לשים לב כי זה לא תיקון של רשימת הליקויים שהתגלו באופן ישיר, לא רשימת תקנות שיתקנו את הליקויים, אלא תיקון החוק שממנו נובע כל השאר

חוק הטיס המתוקן יצר את "מגרש המשחקים", את מערכות היחסים בין השחקנים השונים (רשויות המדינה, חברות התעופה וארגונים נוספים, העובדים וכדומה), הסמכויות והכפיפויות השונות ועוד. לאחר שהבסיס נבנה נכון, ניתן היה לבנות עליו מערכת אשר תוכל לתקן את הליקויים ואת הבעיות בצורה נכונה ולאורך זמן. ואכן, תוך מספר שנים בלבד בוטל האיום על התעופה הישראלית.

הלחץ החיצוני, לצד סנקציות על התעופה האזרחית הישראלית בעולם, הוביל את ישראל לביצוע תכנית תיקון הליקויים. הצעד הראשון היה תיקון "חוק הטיס", הבסיס שעליו ניתן היה לבנות מערכת לתיקון נכון של יתר הליקויים

ובחזרה לשאלה – אם אנו צריכים לבחור צעד אחד, תיקון אחד בחינוך, ממה נתחיל? הצעד שאיתו יש להתחיל כדי ליצור שינוי עומק במערכות החינוך הוא תיקון "חוק חינוך ממלכתי". תיקון החוק יהווה בסיס וייצור את התנאים המתאימים לשאר הרפורמות הנדרשות וישפיע על כלל מערכות החינוך. כמובן שתיקון החוק הוא לא מספק, אך הוא תנאי הכרחי להצלחת תיקונים אחרים.

כמו כן ברור כי תיקון החוק הוא אתגר פוליטי קשה. לצערנו, החינוך הוא לא תחום שבו למדינה יש התחייבויות בינלאומיות, ולכן אין לחץ חיצוני כמו הכרטיס הצהוב ההוא שנשלף מול ישראל בתחום התעופה האזרחית. לחץ אשר יכול לגרום למדינה לעשות מעשה ולתקן תיקון עומק אשר דורש תהליך ארוך, מחויבות ושיתוף פעולה פוליטי. כך אנו רואים לאורך השנים ניסיונות לרפורמות אשר מהוות פלסטר על תחום אחד מתוך כלל המערכת ללא יכולת לבצע את תיקון העומק הנדרש.

אך המשבר העמוק שבו נמצאת ישראל הוא הזדמנות יוצאת דופן ליצירת לחץ פנימי מספק לביצוע תיקון עומק מתחייב ועל המפלגות והגופים הרוצים בשינוי עומק בחינוך לכוון ולפעול לכך.

והערה לסיום. כל הכתוב לעיל, נכון כמובן למדינת חוק, שבה יש כוונה למדינה לפעול על פי החוק ולקיימו. אם נמשיך בכיוון שבו אנו צועדים בימים אלו, אין שום משמעות לתיקון חוק זה או לכל חוק אחר והיכולת לשנות לעומק את תחום החינוך היא מוגבלת עד לא קיימת.

אמיר פורת הוא אזרח מודאג. למד פילוסופיה, פסיכולוגיה וחינוך וניהל במגזר הפרטי והציבורי. מתגורר ביפו. בוחן את בעיות העומק בנושא חינוך וחברה.