הטראומה שפקדה את ישראל ב־7 באוקטובר 2023 לא הייתה עוד מתקפת טרור, אלא רעידת אדמה תודעתית. בתוך שעות אחדות קרסו מיתוסים בני עשרות שנים: תחושת הביטחון, אמונת השליטה, וגם התפיסה העצמית של ישראל כחברה איתנה, מאוחדת ובטוחה בצדקתה.
האירוע הזה לא רק פגע בגוף, הוא פצע את הרוח. הוא חשף עד כמה החברה הישראלית שבירה, חרדה, ומחפשת עוגן שיחזיר לה את תחושת המשמעות. דווקא ברגע הזה, כשהכאוס והאובדן נעשו לשפה משותפת, רבים מצאו נחמה באמונה.
ה-7/10 לא רק פגע בגוף, הוא פצע את הרוח וחשף עד כמה החברה הישראלית שבירה, חרדה, מחפשת עוגן שיחזיר תחושת משמעות. דווקא כשהכאוס והאובדן נעשו שפה משותפת, רבים מצאו נחמה באמונה
גל ההתקרבות לדת ששוטף מאז את הציבור הישראלי איננו תופעה שולית. זהו ביטוי עמוק לצורך הישרדותי: להיאחז במשהו קבוע בתוך עולם מתמוטט. במובנים רבים, זו אינה אמונה חדשה אלא תגובה עתיקה של עם החי בתחושת סכנה מתמדת. אם הגורל היהודי נחתם שוב בדם, הרי שנחייה אותו במלוא עוצמתו – לא כהתנצלות אלא כהכרזה. הכוח הלאומי, הצבאי והאמוני מתאחדים לכדי זהות חדשה ישנה, כזו שאומרת: אם נגזר עלינו לשלם את מחיר הזהות, נעשה זאת מתוך עוצמה ולא מתוך פחד.
במובן הזה, ישראל חזרה אל רעיונותיו של זאב ז'בוטינסקי, שביקש לבנות "קיר ברזל" לא רק מול האויב אלא גם בתודעה. הוא טען כי רק כאשר יכירו אויבינו בכך שלא ניתן להשמיד את המפעל הציוני, רק אז יוכלו לקבל את קיומנו.
זהו רעיון הישרדותי, כמעט אינסטינקטיבי, והיום הוא זוכה ללגיטימציה מחודשת. הציונות הדתית מאמצת אותו בהתלהבות ומציעה שילוב של התיישבות, רוח וקדושה כתגובה לאסון. בתוך הכאוס, זוהי הצעה לפשטות: לדעת מי אנחנו, מה עלינו לעשות, וכיצד נשרוד. אך הפשטות הזו מפתה ומסוכנת. היא מבטיחה ודאות, אך מוותרת על ספק, על ביקורת, על האפשרות לבחור.
דווקא ברגעים כאלה, כשהכול בוער, חייב להישמע הקול ההומניסטי, הליברלי, השפוי. הקול שאומר שאסור לנו להפוך את הכורח לגורל. ההתבצרות סביב דת ולאומיות אמנם משככת את החרדה, אך גם מחניקה את הרוח. אם נמשיך לראות בעולם אויב, ובמלחמה מצב טבעי, נהפוך את הזהות שלנו לכלוב זהב שבו נלכדים אנו עצמנו. היהדות, זו ששרדה אלפי שנות גלות, לא שרדה בזכות קירות אלא בזכות גמישות, יצירתיות ואנושיות.
גל ההתקרבות לדת ששוטף מאז את הציבור הישראלי אינו תופעה שולית. זהו ביטוי עמוק לצורך הישרדותי: להיאחז במשהו קבוע בעולם מתמוטט. זו לא אמונה חדשה אלא תגובה עתיקה של עם החי בתחושת סכנה מתמדת
יש מי שמזהירים שההתקרבות לדת, במובנה הפוליטי-חברתי הנוכחי, אינה חזרה לאמונה אלא התרחקות ממנה. היא לא נובעת מהקשבה לקול הפנימי אלא מהכניעה לקול הפחד. היא מבלבלת בין אמונה לבין כוח, בין קדושה לבין שליטה. וכך, במקום שהאמונה תרחיב את גבולות הנשמה, היא מצרה אותם. במקום שתעניק תקווה, היא נוטעת ייאוש במסווה של ודאות.
אך ניתן גם אחרת. אפשר לראות בגל הזה הזדמנות. כמו כל טראומה, גם זו יכולה להפוך למנוף לשינוי. אם נצליח להפריד בין הכורח הלאומי לבין הבחירה האישית, בין הצורך בהגנה לבין החזון לחיים – נוכל להמיר את החרדה ביצירה. במקום להסתגר מאחורי חומות, נוכל להעמיק שורשים. במקום להשתמש בכוח כדי להוכיח צדק, נוכל להשתמש בו כדי ליצור ביטחון אמיתי, כזה שמבוסס על אמון ולא על פחד.
הדוגמה של מדינות אחרות במזרח התיכון, כמו איחוד האמירויות, מלמדת שגם חברות דתיות יכולות לבחור בפרגמטיות ובשגשוג. אמונה אינה בהכרח סגירות; היא יכולה להיות מנוף לשיתוף, לתרבות, לכלכלה. דווקא עוצמה אמיתית צבאית, מוסרית או רוחנית, היא זו שאינה חוששת מן האחר. היא אינה רואה בדיאלוג חולשה, אלא תבונה.
הוגים יהודים רבים, כמו מרטין בובר, עמוס עוז, ישעיהו ליבוביץ, הציבו את הדיאלוג במרכז הקיום היהודי. בעיניהם, היהדות האמיתית אינה מתבטאת בטקסים אלא באחריות. היא איננה רק אמונה באל אלא אמונה באדם. הפשרה, אמר עוז, איננה חולשה אלא גבורה, כי היא דורשת מאיתנו לוותר על חלק מצדקתנו למען האפשרות לחיות.
יש המזהירים שההתקרבות לדת, במובנה הפוליטי-חברתי הנוכחי, אינה חזרה לאמונה אלא התרחקות ממנה. היא לא נובעת מהקשבה לקול הפנימי אלא מהכניעה לקול הפחד. היא מבלבלת בין אמונה לבין כוח
המאבק האמיתי של ישראל אחרי השבעה באוקטובר איננו רק מול אויב מבחוץ, אלא בתוכה. זהו מאבק על נשמתה. האם נבחר בדרך של הישרדות נצחית, או שנמצא בתוכנו את האומץ לבחור בחיים? האם נמשיך להתבצר מאחורי קירות של אמונה ופחד, או שנניח להם להפוך לגשרים של תקווה ואנושיות?
הבחירה הזו תעצב את דמותה של ישראל לדורות. ייתכן שהגורל כפה עלינו להתמודד עם מציאות אכזרית, אך כיצד נגיב, זו כבר בחירה. אם נבחר להמיר את הכאב בלימוד, את החרדה באחריות, את האמונה בכוח באמונה באדם, אולי נגלה שהניצחון האמיתי איננו בהכרח הכרעת האויב, אלא ביכולת שלנו להישאר בני אדם.
העם היהודי מעולם לא נמדד רק בכוחו להילחם, אלא בכושרו להמציא את חייו מחדש גם אחרי חורבן. כך היה בגלות, כך אחרי השואה, וכך גם עכשיו. אם נבין שהכוח האמיתי טמון לא בהתקרבות לדת אלא בהתקרבות אל עצמנו, אל החמלה, אל התבונה, אל הבחירה, נוכל להיוולד מחדש.
אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהפוסט הזה הוא ממבו ג'מבו של בינה מלאכותית עם מעט עריכות.
הוא מבטא חוסר הבנה מוחלט לתהליכים, לגורמים ולמוטיבציות של השחקנים השונים.
הכותבת שמאחורי הפוסט לא מבינה שהיא בעצמה כותבת בליל של דת רק שהיא לא מבינה מה הדת שלה ולכן כותבת את הבליל הזה.
התהליך החברתי שקורה הוא מעבר מדת ריכוזית אחת שהביאה אסון ידוע מראש (תהליך אוסלו שהמלחמה היא רק ביטוי התוצאה הטבעית שלו) בעקבות כך שהייתה מוצלחת יותר בשלטון וכלכלה מהדת החלופית.
תהליך טבעי היסטורי שאין מה להילחם בו אלא רק לסייע לניתוב שלו באופן חיובי יותר.
משפטים מטופשים של "הניצחון האמיתי איננו בהכרח הכרעת האויב, אלא ביכולת שלנו להישאר בני אדם" לא תורמים לחשיבה האנושית ולא מקדמים דבר חוץ מלהוסיף עוד רעש לבליל המילים האינטרנטי היום.
אם נתקן את המשפט כדי לחבר בין ההיסטוריה של העם לבין הפרוגרס אנחנו יכולים לקבל – "הניצחון האמיתי יכלול גם הכרעה מוחלטת של האויב וכן שמירה על חיוניות, דינמיות ופתיחות מחשבתית בתוך החברה כלפי פנים מבלי להיקלע לאותן דינמיקות הרסניות ורצחניות של האויב בהשתקת קולות מתנגדים פנימיים".
אם זו הפילוסופית של המשפט, וואלה, באמת רמת המשפטנים בארץ בקנטים.
אירית, הקהל אליו את משווקת הוא קהל שעושה ילד ומגדל כלב, והקהל שאת כותבת כנגדו עושה 6 ילדים. הפרוספקט של מה שאת כותבת לייצר אפקט פרקטי כלשהו הוא אפסי.
בהתחשב בזה שרק לפני כמה ימים הופיעה בתכנית בישול אישה דתית שחיה עם בת זוג דתיה ולשתיהן ילדים משותפים – מראים שאת לגמרי לא בכיוון.
החברה הדתית האמונית, זו שדורשת הכרעה מוחלטת וגם הפרדה בין גברים לנשים בצבא ביחידות הלוחמות היא חברה פרקטית דינאמית שאינה מקובעת.
כיום הכפייה הדתית מגיעה מהכיוון של הפרוגרס – שדורשים הכרעה מוחלטת נגד האוכלוסיה האמונית דתית.
ומי שכותב שהוא א-תאיסט רק מחליף את המושג של "אל" שגובש על פני עשרות אלפי שנים משפה לא מודעת ולתוך מושגי השפה וההתנהגות באל חדש של "רציונליות+אינטלקט+אינטליגנציה". וזה אל מסוכן הרבה יותר מאחר ואינו מכיר במגבלות שמתוכן הוא פועל.
זה גם בולט ביותר בשתי התגובות האחרות לפוסט הזה – כל אחת מהן יותר יהירה מהשנייה.
היהדות לא צריכה את אליל הסערות האדומי שאימצנו לפני 3000 והוכלא עם "אל" אבי האלים הכנענים. ה"תורה" היהודית היא תורה של בני אדם, שנהגת ע"י בני אדם, עבור בני אדם. כפי שהובלנו את האנושות מפולי-אתאיזם למונו-אתאיזם, הגיע זמנה של היהדות להוביל את האנושות לצעד המתבקש הבא של הא-תאיזם. תורת ישראל רלוונטית וחיונית גם כשננפה אותה מעבודת האליל.