שנת 1979 מצאה אותי בתפקיד מדריך חבורות-רחוב בשכונת התקווה בתל-אביב. קיבלתי אז לידיי ולטיפולי את מה שנחשבה לחבורה הקשה מכולן – "חבורת רחוב תדהר" היה שמה, הגם שלגבי ההגדרה "חבורה" היה מי שהיו לו השגות.

זה היה קצין מחלק הנוער מיפו. מחלק הנוער ישב אז במשטרת יפו בכיכר השעון – היום הבניין הזה משמש מלון בוטיק יוקרתי. הגעתי לשם פעם ואמרתי לקצין מחלק הנוער שבאתי לבקש לשחרר שניים מהחניכים שלי מחבורת הרחוב שבאחריותי, שנעצרו יום קודם, ואז נבח עלי הקצין: "חבורת רחוב אתם קוראים לזה? החבר'ה האלה הם כנופיה לכל דבר".

הגעתי פעם למחלק הנוער ביפו ואמרתי לקצין שבאתי לבקש לשחרר שניים מחניכיי מחבורת הרחוב שבאחריותי, שנעצרו יום קודם, ואז נבח עלי הקצין: "חבורת רחוב אתם קוראים לזה? החבר'ה האלה הם כנופיה לכל דבר"

נהגתי להגיע מדי ערב בשש לשכונה ולשוטט ברחובותיה, עד שפגשתי מי מהנערים. אז המשכנו את השוטטות יחד ואספנו את שאר החבורה. המטרה הראשונה הייתה להעביר יחד איתם את שעות הערב והלילה, שלא יבלו אותן במעשי עבריינות. בהמשך נולדו מטרות נוספות, בהן לימוד של סדר יום, מציאת עבודה קבועה ופיתוח הרגלי עבודה, ובמקרים ממש נדירים – הצטרפות לקורס מקצועי אם ניתן.

*  *  *

יום אחד הגיע לביקור בשכונה ראש אגף כוח אדם באותם ימים, האלוף משה נתיב.

הימים היו ימי רפאל איתן (רפול) כרמטכ"ל, וימי פרויקט נערי רפול שביוזמתו, ובמסגרת הביקור בשכונה החליט ראש אכ"א להיפגש גם עם מדריכי חבורות הרחוב השונות – משכונת התקווה, שכונת שפירא, כפר שלם, כפיר ועוד.

כשקיבלתי את רשות הדיבור, קמתי ואמרתי:

"השרות בצבא הוא אחת הדרכים הכי משמעותיות והכי חשובות שניתן היה בעזרתן לחבר את הנוער שלנו לנורמות ולמסגרות של החברה הנורמטיבית. בלעדי השירות הזה הם ימצאו עצמם לשארית חייהם בחוץ – אבל המסגרת מראש מנפה אותם ולא מגייסת אותם כי אינה יודעת להתמודד איתם".

ואז הוספתי:

"יהיה לנערים שלנו סיכוי טוב יותר להיקלט במסגרת הצבאית אם יגויסו כחבורה אורגנית ויינתן מקום למדריך שלהם ללוות אותם גם בטירונות. למה לא תנסו את זה?"

הגעתי מדי ערב בשש לשכונה לשוטט, עד שפגשתי מי מהנערים. המשכנו את השוטטות יחד ואספנו את שאר החבורה. המטרה הראשונה הייתה להעביר איתם את שעות הערב והלילה, שלא יבלו אותן במעשי עבריינות

הימים היו ימי "נערי רפול", כאמור, ועל כן ראש אכ"א שקל את הדברים, ואז אמר:

"אני מוכן לעשות את הניסיון הזה. תבחרו לי חבורה אורגנית אחת, נגייס אותם יחד, נבנה להם מסלול הכשרה מותאם והם יעברו את הטירונות יחד כמחלקה. אני גם אדאג שיתאפשר למדריך ללוות אותם".

וכך היה.

צה"ל נערך היטב לפרויקט הזה: הוקמה מנהלת פרויקט שהייתה כפופה למקא"מ-צה"ל (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), ישבו בה אדם שגויס במיוחד לפרויקט – רן שורר, הוותיק במדריכי חבורות הרחוב בארץ, האיש שכתב על כך את הספר: "שלהם הוא הלילה". אליו צורף קצין שהיה פסיכולוג בהכשרתו, ואליהם צורף מדריך החבורה שנבחרה: אני.

ישבנו במנהלת הפרויקט ובנינו תכנית הכנה לטירונות כדלקמן: שבוע ימים במחנה חיל חינוך באשקלון, מנוחה של שבוע בשכונה, ויציאה למחנה גדנ"ע בג'וערה, שם התגוררו הנערים משך שבועיים באוהלים צבאיים ולמדו מחנאות ושדאות, ומשם יצאו לטיולי היכרות בארץ, כולל היכרות עם ירושלים שרובם מעולם לא היו בה.

המחנה שנבחר לתקופת הטירונות היה בט"ר 3 – בסיס טירונים של התותחנים שהיה אז ליד התנחלות שבי שומרון. זאת, משום שהוחלט בפיקוד שאישיותו של מפקד הבסיס הייתה המתאימה ביותר להתמודד עם פרויקט כזה. ואכן, במהלך שלושה חודשי טירונות סוחטים ומפרכים שעברנו יחד, הוא ואני, שמחתי שבחרו באיש היקר הזה.

צה"ל נערך היטב לפרויקט: הוקמה מנהלת שהייתה כפופה למרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות בצה"ל, גויס אליה הוותיק במדריכי חבורות הרחוב בארץ. אליו צורפו קצין פסיכולוג בהכשרתו ומדריך החבורה שנבחרה: אני

השליש הראשי לצה"ל התמנה כאחראי-על לקידום הפרוייקט, ואיתו סוכם שלא אגויס למילואים לתקופת הפרויקט, כדי שהחניכים יבדילו בין סמכות צבאית לאזרחית. סיכמנו שאסתובב בבסיס בבגד אזרחי ויוסדר לי רישיון כניסה קבוע לבסיס.

ביום שנקבע לתחילת הטירונות הגיע אוטובוס לשכונה, הנערים ואני נסענו בו לבקו"ם בתל השומר, שם הם עברו הליך חיול מזורז וקיבלו מדים, נעליים, קיטבג ופנקס חוגר – ומשם נסענו לבסיס הטירונים בשומרון.

*  *  *

על שלושת החודשים של הטירונות אייחד מתישהו סיפור נפרד – אין דרך שבעולם שהסיפור הנוכחי יכיל אותם – ורק אציין כאן שיותר משהייתי כתובת לחניכים שלי לבכות על כתפיה, הייתי כתובת כזו לסגל שלהם – המ"מ, סמל המחלקה והמ"כים. מדי לילה אחרי ששלחנו את החבר'ה לישון, התכנסו הללו באחד החדרים ופרקו את קשייהם, תיסכולם, והמתח הרב בו היו שרויים.

לדוגמה, וכדי לסבר את האוזן באיזה סוג של קשיים מדובר – בשבת הראשונה שהחבורה שלי נשארה בבסיס הם פרצו לשק"ם ורוקנו אותו.

כשהסתיימה הטירונות הגיע הזמן להיפרד. החניכים שלי שובצו ליחידות שונות בצה"ל ודרכיהם נפרדו זה מזה וגם מדרכי. ברור היה שהחניכים שלי מהשכונה צריכים לצאת לעצמאות, כולל ממני, ושהצבא הוא תחילת דרכם החדשה.

יותר משהייתי כתובת לחניכים שלי לבכות על כתפיה, הייתי כתובת כזו לסגל שלהם. כדי לסבר את האוזן באיזה סוג של קשיים מדובר – בשבת הראשונה שהחבורה שלי נשארה בבסיס הם פרצו לשק"ם ורוקנו אותו

אציין כאן רק שמשמונה-עשר שהחלו את המסלול הזה באותה טירונות שניים נפלטו במהלך השרות תוך זמן קצר, ושישה-עשר סיימו שרות באורח סביר ומקובל, שניים מהם כחניכים מצטיינים ביחידותיהם.

*  *  *

יום אחד קיבלתי הודעה מאחד הנערים שביום מסוים שנקבע יגיעו כולם מיחידותיהם אליי, לדירה שלי ברחוב יונה הנביא בתל אביב, למסיבת פרידה רשמית.

ביום שנקבע הכנתי קצת כיבוד, פיצוחים ושתיה. פעמון הדלת צלצל והחבר'ה נכנסו לדירה. היו חיבוקים וטפיחות ואמירות כאלה ואחרות של התרגשות, אנשים החליפו חוויות מהשירות, ואז הם התיישבו, ואחד מהם, שמעון שעליו תמיד נאמר שהוא "רציני", הושיט לי חבילה קטנה עטופה.

פתחתי אותה – בתוכה היה שעון יד איכותי.

ושמעון הרציני אמר: "חכה, זאת עוד לא המתנה שלנו".

ואז הוא הושיט לי מעטפה לבנה, פשוטה, ולא הבנתי למה לכולם היה חיוך רחב כששמעון הרציני אמר: "זאת המתנה".

פתחתי את המעטפה.

בתוכה הייתה חשבונית מאחת מחנויות השעונים והתכשיטים שברחוב אלנבי. חשבוניות היו אז דבר חדש יחסית, כי המע"מ הונהג רק שנתיים-שלוש קודם, ושמעון אמר: "רצינו שלא יהיו אי-הבנות, כן? לא גנבנו אותו. למרות שאתה יודע ואנחנו יודעים שיכולנו. בככה", והוא נקש בשתי אצבעותיו באוויר.

במעטפה הייתה חשבונית מאחת מחנויות השעונים והתכשיטים באלנבי. ושמעון אמר: "רצינו שלא יהיו אי-הבנות, כן? לא גנבנו אותו. למרות שאתה ואנחנו יודעים שיכולנו. בככה", והוא נקש בשתי אצבעותיו באוויר

"אבל קנינו אותו", סיכם שמעון. "אספנו כסף מכולם, כל אחד נתן מה שנתן – וקנינו את השעון. בכסף שלנו".

ואז שמעון הרציני חייך סוף-סוף ואמר: "זאת המתנה שלנו".

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.