איל אשל, אביה של הסמלת רוני אשל ז"ל, כתב ספר שהוא יומן. יומן שחור. 34 ימים של תדהמה, תהומות של ייאוש ואבל.

בספר החדש – "אבא בא" (הוצאת סלע מאיר) – גולל אשל בבהירות את חוט המחשבה ואת דרכי הפעולה של אב שהנורא מכל מגיע לפתח ביתו. יום אחר יום הוא חושף את מה שהתחולל בביתו הפרטי, במשפחתו הגרעינית – משפחה רגילה מצור יצחק, שלא הייתה מוכרת לציבור הרחב.

אשל הפך בשנתיים ושלושה החודשים האחרונים לדמות מוכרת בציבור, כשהוא נאבק יחד עם אלפי משפחות נוספות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, כפי שהחוק מצווה. הספר אינו עוסק בכך, אלא ב־34 הימים הקשים ובאכזבה העמוקה שלו – שלא רופאה עד היום – מצבא ההגנה לישראל בכלל ומחיל הגנת הגבולות בפרט.

ליבה של רוני שזור לאורך הספר: הן בתיאורים של הילדה הטובה והמתוקה, הן בהודעת ארבע הלבבות ששלחה להוריה לפני שנהרגה, והן במחשבות על איתור הסטנט

הבת המתוקה שלו, שבגיל תשע עברה צנתור להחדרת סטנט בלב, הייתה אמורה לסבול אך ורק מאותו אירוע בילדותה ולצמוח להיות אישה מאושרת ומרשימה. תחת זאת, במהלך הספר המשפחה סבורה כי ימצאו את שרידי הסטנט בחמ"ל השרוף – וכך יקבלו מידע על מה שעלה בגורלה.

ליבה של רוני שזור לאורך הספר: הן בתיאורים של הילדה הטובה והמתוקה מבית ישראלי רגיל, הן בהודעת ארבע הלבבות ששלחה להוריה ממכשיר נייד של אחת מחברותיה לחמ"ל לפני שנהרגה, והן במחשבות על איתור הסטנט, שייתכן ששרד את השרפה.

איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל, במוצב נחל עוז (צילום: טל שניידר)

את הספר ערכה הסופרת גלילה רון־פדר־עמית, באירוע השקה שנערך לפני שבוע בתל אביב סיפרה רון־פדר־עמית שתפקידה התמצה בלכידת מילותיו ותיאוריו של איל אשל, וכי היא עשתה סדר באירועים.

ואכן, בפרקי היומן שזורים אירועים הנעים אחורה וקדימה בזמן, לצד ביקורת נוקבת על התנהלות צה"ל. כדי לקרוא את הכתיבה הרהוטה והאינטנסיבית של אשל, כדאי להצטייד בנייר טישו לניגוב מה שדולף מהעיניים. עם כל עמוד וכל יום ביומן, הצער והכאב לופתים את הלב מחדש – אף שהסוף המר כבר ידוע.

הספר חשוב מכמה בחינות. הוא מכיל אותות אזהרה להורים העומדים לשלוח את ילדיהם לצה"ל. כך למשל, קשה להבין כיצד בכל שעות הבוקר והצוהריים של 7 באוקטובר לא הצליחו שרון ואיל למצוא את מספרי הטלפון של מפקדיה של רוני ז"ל או של תצפיתניות אחרות ובני משפחותיהן.

"בבת אחת נהיינו קבוצה, חלק מקבוצה של הורים שאנחנו לא מכירים, שהמכנה המשותף לכולם הוא היעלמותן של הבנות. אני קורא שם ועוד שם ואין לי מושג איזה בן משפחה שייך לאיזו ילדה"

איל מספר שרוני מידרה את הוריה: היא לא רצתה למסור להם את מספרי המפקדים, משום שחששה שהם "יעשו לה פדיחות". ובכל זאת, האם זה הגיוני שכך צה"ל התנהל? אם זהו צבא העם, ואם כל הצעירות החילוניות צועדות אליו מכוח החוק – כיצד ייתכן שהורים לבנות 18 מודרו כך לחלוטין?

אשל מספר על רגעי ההלם, שבהם ההורים אינם מצליחים ליצור קשר עם הבנות, ועל שמועות שרצות על כך שהן פונו למחנה ג'וליס. במוצאי שבת נוסעים שני הורים של החיילות לשערי ג'וליס, דופקים על הדלת – ואינם משיגים כל מידע.

השחקן ליאור אשכנזי מקריא קטע מהספר "אבא בא" של איל אשל, ינואר 2026 (צילום: טל שניידר)

"קבוצת ווטסאפ של אנשים שעד לרגע הזה לא הייתי מודע לקיומם, בני משפחות של התצפיתניות, מוקמת. יצרה אותה אחות של אחת מהן… רק לפני שעות ספורות היינו אנשים פרטיים. בבת אחת נהיינו קבוצה, חלק מקבוצה של הורים שאנחנו לא מכירים, שהמכנה המשותף לכולם הוא היעלמותן של הבנות. אני קורא שם ועוד שם ואין לי מושג איזה בן משפחה שייך לאיזו ילדה. למה הצבא לא צייד אותנו מראש ברשימה הזו? לו היא הייתה בידינו, בוודאי הייתי מזהה חלק מן ההורים".

סצנה קורעת לב מתארת את שעבר על ההורים שחיפשו את ילדיהם בימים שלאחר מכן. ביום ראשון בבוקר, לאחר ששרון ואיל מגיעים ללהב 433 להגיש תלונה על נעדרת, הם ממשיכים לבית החולים סורוקה. אחות בית חולים, שהם מכירים באופן אישי, מנסה לסייע להם.

"חברתנו האחות מפנה את תשומת לבנו אל חדר צדדי שנמצא מול דלפק הקבלה. מול הדלת הפתוחה משתרך תור ענק. מתברר שאנשי צוות בית החולים צילמו בטלפונים שלהם פנים של חללים ושל פצועים, הדפיסו את התמונות, סידרו אותן בקלסרים, וכל מי שמעוניין יכול לדפדף בקלסרים האלה ולחפש את קרוביו. אני מוצא את עצמי ברגע הזוי ובלתי אפשרי, מעלעל בקלסר… תמונות. צעקות. בכי שאין לו סוף. מסדר זיהוי של מתים. מדינת ישראל של 2023".

אשל מביע אכזבה עמוקה מהתנהלות מפקדיה הישירים של רוני ז"ל. הוא מספר כי המג"ד לא היה בקשר עם המשפחה – בוודאי לא בתקופת היעדרותה של רוני, וגם לא לאחר מכן

אשל מביע אכזבה עמוקה מהתנהלות מפקדיה הישירים של רוני ז"ל. הוא מספר כי המג"ד לא היה בקשר עם המשפחה – בוודאי לא בתקופת היעדרותה של רוני, וגם לא לאחר מכן. הדברים נכונים גם ביחס למי שהייתה המג"דית שלה עד ספטמבר 2023, ואף לתת־אלוף עמית ימין, מפקד חיל הגנת הגבולות דאז. חלק מהקצינים הללו המשיכו לשרת בצה"ל במהלך המלחמה ולאחריה.

"הוא (המג"ד, ט"ש) לא ענה לאף שיחת טלפון מאף אחד מהורי התצפיתניות, לא השיב לאף הודעת ווטסאפ. בשעות שבהן רוני שלנו נעלמה מעל פני האדמה, גם המפקד שלה נעלם. מאז אותה שבת – שלושים יום – הוא לא יצר קשר. כל תחנת רדיו או טלוויזיה אזוטרית בעולם כבר יצרה קשר. הטלוויזיה היפנית יצרה קשר, רשת שידור רוסית יצרה קשר. אבל מהמפקד של רוני לא שמענו מילה, עד לרגע שבו המילים הללו נכתבות".

הסופרת והעורכת גלילה רון־פדר־עמית מציגה את הספר "אבא בא" של איל אשל, ינואר 2026 (צילום: טל שניידר)

חלק משמעותי, שאליו הוא חוזר מדי כמה פרקים, עוסק באזהרות שפרסמו התצפיתניות. המידע שמסרו הועבר למפקדיהן הישירים, וככל הידוע – אלה העבירו אותו מעלה. ואולם בדרגי הפיקוד הבכירים בחיל הגנת הגבולות ובחיל המודיעין, המידע לא נפרש ולא נותח.

"את חושבת שלא מקשיבים לכן כי אתן בנות?" מספר איל על שאלה שהפנה לבתו לפני המלחמה. "לא", היא עונה, "זה לא כי אנחנו בנות ולא בנים. זה רק כי אנחנו חיילות זוטרות, ושם למעלה הם בעלי הדרגות".

בסיטואציה אחרת, בלתי נתפסת, ההורים נותרים בביתם ללא כל מידע, אף שחלפו כחמישה ימים מאז הטבח. לפתע הם נחשפים לסטטוס של קצינת המבצעים של גולני ברשתות החברתיות, שבו היא מספרת כיצד ניצלה מן החמ"ל באותו בוקר. איל משתגע מכך שצה"ל אינו מספק להם מידע, ובשלב הזה הוא כבר מבין שעליו להזיז הרים בעצמו.

הפוגה קצרה של סיוע לאב הסובל מגיעה מצד חברותיה של רוני – תצפיתניות שהשתחררו ממוצב נחל עוז. הן מגיעות לבית המשפחה בתקופה שבה רוני עדיין נחשבת לנעדרת, ומנגישות לאיל ולשרון מידע רב

עטיפת הספר "אבא בא" של איל אשל (צילום: סלע מאיר)

אשל מתקשר לבכירים ביותר ויוצר קשר עם ראש אגף כוח האדם, אלוף יניב עשור, ועם דובר צה"ל, תת־אלוף דניאל הגרי. השניים מסירים את הסטטוס מהרשתות ומתנצלים בפניו. (עד היום קיים סטטוס בעמוד הרשמי של צה"ל, שבו מתארת הקצינה כיצד הצליחה להימלט מהחמ"ל; הוא ככל הנראה נוסח מחדש. הסטטוס פורסם ב־14 באוקטובר 2023).

הפוגה קצרה של סיוע לאב הסובל מגיעה מצד חברותיה של רוני – תצפיתניות שהשתחררו ממוצב נחל עוז. הן מגיעות לבית המשפחה בתקופה שבה רוני עדיין נחשבת לנעדרת, ומנגישות לאיל ולשרון מידע רב על האופן שבו התנהל המוצב המופקר.

"נבוכות מאוד הן מצטופפות על המיטה. אני מתאר לעצמי שזה לא הביקור הראשון שהן עורכות בימים האחרונים. הן ודאי ביקרו בחדרים נוספים של חברות לשירות שנהרגו או נחטפו, והמבוכה אינה זרה להן. לא הייתי מאחל לאף צעירה להימצא במצב הזה. מהרגע שבו נשמעה האזעקה הראשונה בשבעה באוקטובר לא הרגשתי פרץ כזה של אופטימיות. פתאום יש לי כתובת. יש לי אל מי להפנות שאלות. הגיעו אל ביתי שליחות שיכלו לעזור לי להשלים – אם לא את כל הפאזל, לפחות חלק ממנו".

התיאור הזה של איל הוא תמצית האבסורד שנאלצו הורים רבים לעבור מאז 7 באוקטובר. תשובות רשמיות הם לא הצליחו לקבל. המערכת הכבדה של צה"ל לא ידעה להתמודד עם ריבוי המשפחות, ומי שסיפק להורים מידע קריטי היו החברות מהשטח.

הספר צורב את הלב, אך הקריאה בו מאפשרת לציבור הישראלי להישיר מבט אל האסון הקשה ביותר שידעה החברה הישראלית

עוד מתואר בספר כיצד אדם אלמוני, עובד בכיר במשרד החקלאות, מוצא את עצמו בתוך זמן קצר מתראיין כמעט בכל כלי התקשורת על חייה של בתו:

"שגרה חדשה הולכת ומתגבשת. בכל בוקר אני קופץ על האופנוע, מתניע, דוהר בכבישים אלה או אחרים ופניי מועדות אל אולפן זה או אחר – לראיון ברדיו או בטלוויזיה או באיזשהו פודקאסט. שגרה חדשה ורעה. תוך זמן קצר כל כך למדתי מהי תקשורת. תחנות טלוויזיה מכל העולם מבקשות לשמוע מה יש לנו להגיד, להתראיין. להפתעתי אני לא נתקל אפילו פעם אחת בעוינות, גם לא מצד תחנות שידועות בעמדה האנטי־ישראלית שלהן. נראה שנושא החטופים פגע לעולם כולו בבטן הרכה".

איל אשל, אביה של רוני אשל ז"ל, באירוע השקת הספר "אבא בא" (צילום: טל שניידר)

הספר צורב את הלב, אך הקריאה בו מאפשרת להישיר מבט אל האסון הקשה ביותר שידעה החברה הישראלית. כשסיימתי את הקריאה ניגש אליי בני בן ה־17 ושאל אם אני מציעה שגם הוא יקרא. "כן, כדאי לך וחשוב שתקרא", עניתי.

טביעת האצבע של עורכת הספר, רון־פדר־עמית, עשויה להסביר מדוע הוא מתאים גם לקהל של בני נוער. נזכרתי כיצד, בין דפי הספר, ניסו שרון ואיל במשך 34 ימים לגונן על אחיה הצעירים של רוני – יעל ואלון. המציאות הקשה לא פסחה גם על ילדי משפחת אשל. בני גם יקרא.