הולכים ונחשפים קווי פניו של המשטר הטוטליטרי: החרם שהטיל לפני כחודש המנצח זובין מהטה על עולם התרבות והאמנות הישראלי – לא בו עצמו, כך מסתבר, נמצאת הבעיה. מסתמן כי הבעיה האמיתית גלומה בתגובתו האילמת של עולם התרבות לחרם זה – או להיעדר תגובתו של עולם זה הכפוף כבר לסמלי שלטון. היעדר תגובה שנגזר מכפייה ומקווי מתאר של פוליטיקת חששות ופחדים.

כי הנה, מאז הכריז מהטה שהוא לא יפקוד את ישראל מחמת מדיניותו הפושעת של בנימין נתניהו כלפי הפלסטינים – לא התקבלה כלל תגובה רשמית, מסודרת, ואף לא אחת טבעית, עם ייסורי נפש, הנוגעת בפצע פתוח, של אף לא אחת מהתזמורות – בהן התזמורת הפילהרמונית שמהטה היה מנהלה המוזיקלי שנים רבות.

בית האופרה הישראלית גם הוא לא הגיב. למעשה, לא באה תגובה רשמית וערכית מאף גוף תרבות ואמנות מרכזי אחד, ואף לא ממשרד התרבות. הדממה של כל אלה האמונים על חירות הביטוי והפולמוס הפורה היא מוחלטת, יצוקה בסלע.

מאז הכריז מהטה שלא יפקוד את ישראל בשל מדיניותו הפושעת של נתניהו כלפי הפלסטינים – לא התקבלה כל תגובה רשמית ואף לא אחת ערכית טבעית, עם ייסורי נפש, מאף גוף תרבות ואמנות מרכזי, ואף לא ממשרד התרבות

זובין מהטה, הוא מנצח מהחשובים בדורנו. ואת החרם הטיל בדם-ליבו ובצו-מצפונו. החרם אינו בגידה, אינו קפריזה של אמן מזדקן, אינו מהווה "יריקה לבאר ממנה שתה", ואינו ככול חרם על מוסד ציבורי. זאת משום שהחרם בו נקט מבטא עמדה אתית ארוכת שנים, ויורד לעומק אישיותו כאמן, וכמי שחייו הם המוזיקה בעצמה.

עבור מהטה מוזיקה אינה מפלט מהחיים, ואינה נוחם או שעשוע המנותק מהמציאות. אדרבה, היא מהווה מרחב שבו נבחן המוסר האנושי: עד כמה האדם חופשי? ומהטה בעצמו נוהג לומר "מוזיקה היא לא מותרות ואינה מהות נפרדת מהמכלול האנושי והמוסרי שבו היא נוצרת. לחיות במוזיקה זה לרצות חופש וחירות, ולקרוא תיגר על רודנות".

שתיקת מוסדות התרבות, כמו הרודנות לה היא סרה – מהווה, למצער, עמדה פוליטית וכוחנית תמוהה ומעוותת. והיא אך חושפת בלי רחמים את מערומי נפשו של עולם התרבות, שניזון מכספי ציבור ומתהדר ביעדיו החינוכיים והאמנותיים. 

השתיקה מציגה את עולם התרבות בלי צל – כמי שהתרגל לנהל סיכונים במקום לגבש תודעה של עצמיות, של חירות; כמי שמעדיף לשרוד יותר מכפי שהוא מבקש עם מזג פולמוסי, להשפיע, לערער, להתווכח; כזה שמעדיף להתכופף ולחכות עד יעבור זעם, תוך ויתור על גילויי אומץ אזרחי; וכזה, מדוכא, או אולי עיוור, הבוחר ב"קונצנזוס" במחיר אובדן "הקול" הצלול והמוסרי שלו וזכות הדיבור שלו.

שתיקת המוסדות, כמו הרודנות לה היא סרה – מהווה, למצער, עמדה פוליטית וכוחנית תמוהה ומעוותת. והיא חושפת בלי רחמים את מערומי נפשו של עולם התרבות, שניזון מכספי ציבור ומתהדר ביעדיו החינוכיים והאמנותיים

והלוא האתגר הזה שמציב מהטה, זהו אתגר שבא הישר מתוך המשפחה, שכן ברור לכול כי החרם של מהטה אינו על המוזיקה אלא על מדיניות המבקשת כי תרבות ומוזיקה ידומו. וכה נהיר הדבר שאם אישיות כמוהו, כזו שכל חייה מאמינה שמוזיקה מחברת בין בני אדם, אם היא עתה טוענת שהקו האדום נחצה – אז כה ברור שלא בחרם נעוצה הבעיה – אלא במציאות שהולידה אותו.

לכן זה כה מוזר, מכוער ונפלא מבינה: הכיצד איש בממסד התרבותי, כאמור, לא מצא לנכון לקום ולומר למהטה תודה על עשרות שנים של עשייה פורייה ונשגבה, או להתפלמס אתו כחבר – שמא בחרם שהוא מטיל אין הוא אלא מקפח את קהלו; יתר על כן, איש לא קם ומחה וחלק על מהטה בפומבי, ואף גינה בסערה את החרם – הכול כאמור, מתעטפים בשתיקה ונוברים בעלבון מעושה, כבוש ו"יפה נפש", וממלמלים במסתרים: אח, איזו כפיות תודה.   

אמנם יהיו כאלה שיסנגרו על שתיקת עולם התרבות: בייאוש מקורה, או במבוכה, ורצון ל"הליכה על ביצים". אך הכול יסכימו על עובדה אחת: כי לאתגר המוסרי, החינוכי והתרבותי העצום והמורכב שמהטה העמיד בפניו – לאתגר זה, מטעמיו שלו, עולם התרבות והאמנות שבדיוק אמון על כל אלה, לא נענה ולא חיפש התמודדות עמו במלים נכונות.

עולם האמנות קידם את פני האתגר בעין קרירה ומרוחקת, באירוניה ובפחד. לכן, שתיקת מנהלי המוסדות היא איפה שתיקה עבה ומאיימת. והיא מלמדת דבר-מה על כיוון הרוחות ועוצמתן, ובעיקר מסגירה את האקלים הפשיסטי המסתנן וזוחל לתוך נפשנו.

וכך, עובר לו מתחת לרדאר, חרש, רגע גורלי ומטלטל זה, רגע שיכול היה להזניק אותנו לעומק החיים עצמם, אל דיון עמוק סביב מהותה של אמנות ותפקידה החברתי לעת כזאת, על גבולות אחריותם של אמנים נוכח שלטון עריץ, ועל תפקידם המוסרי של מוסדות תרבות בעתות משבר – למעשה, לעמוד מול האתגר שמהטה הציג ולא לנהוג כמי שמכרו את נשמתם.

האתגר שמציב מהטה בא הישר מהמשפחה, שכן ברור לכול כי החרם שלו אינו על המוזיקה, אלא על מדיניות המבקשת כי תרבות ומוזיקה ידומו. כה ברור שלא בחרם נעוצה הבעיה – אלא במציאות שהולידה אותו

ועוד דבר: בחדרי חדרים מהדהדת, כאמור, טענה צדקנית וצרת-רוח המהווה גם איום מרומז על מהטה וגם ניסיון למחוק את זכותו המוסרית להתבטא – "אנחנו 'עשינו' ובנינו את מהטה – איזו כפיות תודה מצידו". טענה זו היא בבחינת: אתה חייב לנו נאמנות, ולכן, אתה חייב לנו שתיקה. אלא שהמציאות כמובן אחרת: מדובר במנצח בעל סגולותיו עילאיות, שהעמיד כאן תזמורת איכותית, יוקרתית ובעלת מעמד בינלאומי.

ולשאלה הגדולה: עם כול זאת, האם התזמורת הפילהרמונית תשכיל בכל זאת לבוא על תיקונה ולשמור גם בעתיד על רוחו של מהטה? האם תשמור על פתיחות רוחנית ולהט ו"ויכוח" פנימי מתמיד – כאלה שבבוא השעה יעקרו אותה מן ה"הליכה בתלם"? והעיקר – אם נזדקק בעתיד לתזמורת לאומית זו, האמנם, במשטר טוטליטרי, היא תוכל לנגן את לודוויג ואן בטהובן בטמפו של קריאה לחירות?

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.