זוהי תמונה ששווה אלף מילים: צילום שצולם בידי ארגון סיוע מציג שלושה דורות של ניצולי שואה – ואת סימוני העריכה שעשו עליו לקראת פרסום, אשר חותכים החוצה את הסבתא הקשישה.

"אלדרסייד: יהודים מבוגרים והשואה", תערוכה חדשה בספריית השואה ע"ש וינר בלונדון, בוחנת את הסיפור הכמעט לא מסופר של יהודים מבוגרים בתקופת השואה. התערוכה מציגה סיפורי בריחה, רדיפה והישרדות באמצעות תצלומים נדירים, סיפורים אישיים וחפצים, ותוצג עד 30 באפריל.

בבריטניה, סיפוריהם של ילדי הפליטים היהודים שנמלטו מן הנאצים במסגרת ה"קינדרטרנספורט" המפורסם מוכרים היטב. אך מצוקתם של קרובי המשפחה המבוגרים שהותירו מאחוריהם מוכרת הרבה פחות.

"אלדרסייד: יהודים מבוגרים והשואה", תערוכה חדשה בספריית השואה ע"ש וינר בלונדון, בוחנת את הסיפור הכמעט לא מסופר של יהודים מבוגרים בתקופת השואה

רק בשנות ה-80 וה-90 – כאשר אותם ניצולים מבוגרים כבר הלכו לעולמם מזמן – החלו חוקרים לתעד באופן שיטתי עדויות אור-קוליות של ניצולים. גם תוכניות מאורגנות שבהן ניצולים מדברים בבתי ספר או ביום הזיכרון לשואה – שהונהגו בבריטניה ב-2001 – הגיעו מאוחר מדי כדי לתעד את חוויותיהם.

"סיפורי השואה שלנו מוטים במידה מסוימת על ידי מי ששרדו וחיים היום, כיוון שהם היו ילדים באותה תקופה. ולכן, הם מדברים על החוויות של הוריהם או זוכרים את סביהם, אבל אין לנו בהכרח את הקולות האלה של ניצולים קשישים", אומרת כריסטין שמידט, מנהלת-שותפה בפועל של הספרייה.

תמונה של שלושה דורות של ניצולי שואה, כפי שהוכנה לחיתוך לקראת פרסום על ידי ארגון סיוע, כאשר הדור המבוגר הושמט מהפריים (צילום: Wiener Holocaust Library)

חווייתם של בני הדור שנולדו בעקבות המהפכה התעשייתית היא ייחודית, אך גם קשה לשחזור. חלק מהאנשים שסיפוריהם מוצגים בתערוכה נולדו עוד לפני שהאימפריה הרוסית ביטלה את הצמיתות, ואחרים מיד אחרי מלחמת האזרחים בארצות הברית ואיחוד גרמניה.

"זה מותח את המחשבה מן המאה ה-20 אל המאה ה-19", אומרת שמידט. "זה מאפשר לנו לחשוב על ציר זמן ארוך יותר עבור האנשים שהושפעו מהשואה".

רוב היהודים המבוגרים שגורשו למחנות לא יצאו מהם בחיים. הנאצים ראו בקשישים, כמו בילדים, "בלתי כשירים לעבודה", ולכן הם נבחרו לעיתים קרובות ראשונים למשלוחים, ובהמשך לתאי הגזים.

רוב היהודים המבוגרים שגורשו למחנות לא יצאו מהם בחיים. הנאצים ראו בקשישים, כמו בילדים, "בלתי כשירים לעבודה", ולכן לרוב הם נבחרו ראשונים למשלוחים ולתאי הגזים

בחיסול הראשון של גטו ורשה בקיץ 1942, למשל, סומנו הקשישים, הילדים והחולים כ"בלתי יצרניים" ונשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. בתוך חודשים, נותרו רק כמה מאות מתושבי הגטו הקשישים – שחלקם ניסו להסוות את גילם ולהציג את עצמם ככשירים לעבודה, או להסתתר במרתפים ובעליות גג.

"התערוכה מנסה למצוא איזון בין הפגיעוּת המיוחדת של הקשישים בשל גילם והאתגרים הפיזיים של הרדיפה שחוו", אומרת שמידט, "לבין יכולת הפעולה שלהם, והעובדה שהיו מי שהצליחו להימלט והיו מי ששרדו".

גברים יהודים קשישים מרוס הקרפטים יושבים על הדשא באושוויץ־בירקנאו, לפני שנשלחו לתאי הגזים. מאי 1944 (צילום: מוזיאון השואה של ארה"ב, באדיבות יד ושם (נחלת הכלל), צילום Bernhardt Walter/Ernst Hofmann)

כפי שמראה התערוכה, ליהודים מבוגרים היה קשה במיוחד להימלט מפולין. חלק בחרו להישאר, מתוך אמונה שהגרמנים יתנהגו "באופן מתורבת" כפי שהתנהגו במלחמת העולם הראשונה.

ניסיון לברוח מזרחה אל ברית המועצות היה, עם זאת, דרך מילוט מסוכנת: השלטונות הסובייטים גירשו רבים מן הפליטים היהודים לסיביר או למרכז אסיה, והעמידו אותם בפני מסעות ארוכים בקרונות בקר, עם אספקה דלה של מזון ומים.

מי שהצליחו להגיע ליישובים, למחנות ולגולאגים נאלצו להתמודד עם עבודת כפייה, רעב ומחלות. סיכוייהם הטובים ביותר לשרוד הגיעו כאשר משפחות נותרו יחד – הצעירים עבדו, בעוד הקשישים טיפלו בנכדיהם.

ליהודים מבוגרים היה קשה במיוחד להימלט מפולין. חלק בחרו להישאר, מתוך אמונה שהגרמנים יתנהגו "באופן מתורבת"; וניסיון לברוח מזרחה, לעבר ברית המועצות, התגלה כדרך מילוט מסוכנת

אבל היו גם מי שהצליחו להגיע לחוף מבטחים. אנטוניה יעקובי, בת 61, ואמה, פאני בהרנדט, בת 83, נמלטו מברסלאו (כיום ורוצלב) ב-1940. הן יצאו למסע שחצה את ברית המועצות, מנצ'וריה, סין וקוריאה, עד שהגיעו לקובה שביפן.

פאני, ילידת 1857 שחסכונות הפנסיה שלה סייעו לממן את המסע, הלכה לעולמה כחודש לפני תום המלחמה. אנטוניה עלתה לישראל ב-1947, ונפטרה ב-1968.

פאני בהרנדט (משמאל) ואנטוניה יעקובי, בתמונות ללא תאריך (צילום: באדיבות יעל נעמן / מוזיאון השואה של ארה"ב, נחלת הכלל)

עומק ההונאה הנאצית

האופי המעוות של ניסיונות הנאצים להסוות את כוונותיהם מודגש שוב ושוב בחווייתם של יהודים מבוגרים. כך, למשל, אולצו יהודים קשישים בגרמניה לרכוש "חוזים לבית אבות" – דרך להונות אותם, לשלול מהם את חסכונות חייהם ולהציג מצג שווא לגבי גורלם העתידי.

רבים מהם, ובצדק, לא נתנו אמון בנאצים, וכאשר החלו ה"פרישות" הכפויות הללו, בחרו לשים קץ לחייהם. בסוף 1942, 75% מן המתאבדים בברלין היו יהודים – רובם המוחלט נשים מעל גיל 60.

רבים מהקשישים היהודים לא נתנו אמון בנאצים, ובחרו לשים קץ לחייהם. בסוף 1942, 75% מן המתאבדים בברלין היו יהודים – רובם המוחלט נשים מעל גיל 60

הנאצים ניסו גם להטעות את הצלב האדום ביוני 1944, כאשר הציגו את טרזיינשטט כיישוב גמלאים ליהודים גרמנים מבוגרים, ולא כפי שהיה עבור רבים מהם: תחנת מעבר בדרכם למחנות המוות במזרח.

במציאות, אף שהקשישים לא נרצחו מיד עם הגעתם למחנה, הם סבלו מן היחס הנוקשה ביותר, ורבים מתו מרעב, מחולי וממחלות.

עובדי הצלב האדום השווייצרי מחלקים מזון ליהודים קשישים שחולצו מטרזיינשטט בבית ספר בסנט גאלן, שווייץ, 11 בפברואר 1945 (צילום: Walter Scheiwiller / מוזיאון השואה של ארה"ב, נחלת הכלל)

על רקע הסבל בטרזיינשטט, בולטים כמה מהסיפורים שמדגישה התערוכה. פיליפ מאנס, שהיה בשנות ה-60 המאוחרות לחייו כאשר הוא ואשתו גרטרוד גורשו מברלין ב-1942, הקים את "שירות ההכוונה".

פיליפ מאנס, שהיה בשנות ה-60 המאוחרות לחייו כאשר הוא ואשתו גרטרוד גורשו מברלין ב-1942, הקים את "שירות ההכוונה", שהפך משירות סיוע למרכז תרבות שאירגן יותר מ-500 אירועים, ובהם הרצאות והופעות

בתחילה נועד השירות לסייע למצטרפים החדשים, אך בהמשך הפך למרכז תרבות שאירגן יותר מ-500 אירועים, ובהם הרצאות, קריאות, תיאטרון ומופעים מוזיקליים. מאנס עצמו ראיין רבים מתושבי הגטו הבולטים.

באופן טראגי, מאנס וגרטרוד נשלחו במשלוח האחרון מן המחנה לאושוויץ באוקטובר 1944 ונרצחו.

אחד הרישומים של פיליפ מאנס (צילום: ג'ייקוב ג'ודה)

מעטים מאוד מן היהודים המבוגרים שגורשו שרדו את התלאות שעברו, אף שמספרם המדויק של הניצולים הקשישים אינו ידוע. סטטיסטיקות קודרות מספקות רמזים. עד 1948, קשישים היוו רק 1.5% מהניצולים העקורים של מחנות הריכוז.

מעטים מאוד מן היהודים המבוגרים שגורשו שרדו את התלאות שעברו, אף שמספרם המדויק של הניצולים הקשישים אינו ידוע. עד 1948, קשישים היוו רק 1.5% מהניצולים העקורים של מחנות הריכוז

רמז נוסף עולה מנתונים שנאספו בידי האו"ם וארגוני סיוע יהודיים, שתיעדו את מספר הניצולים הקשישים במחנות עקורים או בבתי אבות יהודיים.

המספרים במוסדות הסיעוד שמומנו על ידי ארגון הג'וינט בגרמניה ובצ'כוסלובקיה היו עגומים: 92 דיירים בברלין, 80 בקלן, 100 בדרזדן ו-30 בברטיסלבה. הקבוצה הגדולה ביותר של ניצולים קשישים נחשבת ככזו שהגיעה מטרזיינשטט, שם שרדו כ-4,800 בני אדם מעל גיל 65.

נשים יהודיות קשישות שחולצו מטרזיינשטט מקבלות טיפול רפואי בבית הספר הדוויגשולהאוס בסנט גאלן, 11 בפברואר 1945. (צילום: מוזיאון השואה של ארה"ב, באדיבות Stadtarchiv (Vadiana) St. Gallen)

משוחררים, אך לא חופשיים

השחרור מן המחנות הביא עמו אתגרים חדשים. "הם שרדו פיזית, אבל אחרי שראו את ההרס של המשפחה, של הקהילה, של הבית, ברור גם ששחרור אינו רק חירות. הוא הגיע עם כל מיני מציאויות קשות אחרות", אומרת שמידט.

"אנחנו, הזקנים, נותרנו שבורים ועזובים לגמרי", כתב ב-1947 ריכרד פדר, ניצול טרזיינשטט שהפך לימים לרב הראשי של סלובקיה. "איבדנו את אחינו ואחיותינו, ילדינו, נכדינו, את כל מה שהיה יקר לנו, את כל מה שעשה את החיים ליפים. איבדנו הכול… רק המוות יפטר אותנו מצערנו".

השחרור מהמחנות הביא עמו אתגרים חדשים עבור הניצולים הקשישים. הם שרדו פיזית רק כדי להתמודד עם ההרס של המשפחה, של הקהילה ושל הבית. "אנחנו, הזקנים, נותרנו שבורים ועזובים לגמרי", כתב ניצול טרזיינשטט

בזכות נלי וולפהיים, פמיניסטית וסופרת יהודייה-גרמנייה שנמלטה לבריטניה ב-1939, סיפוריהם של כמה מן הניצולים הקשישים לא נותרו ללא תיעוד. בשנות ה-50 היא ערכה לפחות 30 ראיונות עם ניצולים – רבים מהם קשישים – במסגרת פרויקט עדויות הראייה של ספריית וינר.

הראיונות חושפים את האתגרים שעמדו בפני פליטים מבוגרים – בדידות, חוסר ביטחון כלכלי ואובדן המעמד והמקצועות שלהם – אך גם מדגישים את כוחם ואת תרומתם בשנים המאוחרות יותר של חייהם.

מרדכי ושיינדל ראיס בתמונה ללא תאריך (צילום: מוזיאון השואה של ארה"ב / באדיבות ליליאן רייס גווירצמן)

החוסן של חלק מן הניצולים הקשישים היה יוצא דופן. מרדכי ושיינדל ראיס נמלטו לשטח שהיה תחת כיבוש סובייטי ב-1939. אחרי המלחמה הם נסעו דרך צ'כוסלובקיה ואוסטריה בחזרה לגרמניה. בתחילה התגוררו במחנה עקורים. בשל בעיות בריאות, הם נאלצו להמתין עד 1951 כדי להשיג אשרות לארצות הברית.

גבריאלה "יילה" קארו הייתה בת 70 כאשר הנאצים סיפחו את מולדתה אוסטריה ב-1938, וגורשה לטרזיינשטט ארבע שנים לאחר מכן. במחנה היא בילתה שעות ארוכות בקילוף תפוחי אדמה ובמריטת שיער סוסים כדי להרוויח מעט מזון נוסף, אם כי הדבר לא מנע מתת-תזונה לפגוע בראייתה.

החוסן של חלק מן הניצולים הקשישים יוצא דופן. גבריאלה "יילה" קארו הייתה בת יותר מ-70 כאשר גורשה לטרזיינשטט, שם בילתה שעות ארוכות בקילוף תפוחי אדמה ובמריטת שיער סוסים כדי להרוויח מעט מזון נוסף

אחרי המלחמה חזרה לווינה, וחיה זמן מה בחדר אחד עם 14 ניצולים נוספים בבית לקשישים ששבו. התערוכה מציגה מכתב שכתבה בתקופה זו. "אני לגמרי לבד כאן. כל חבריי אינם, חלק מתו, רבים שמו קץ לחייהם או גורשו. זה באמת נס שחזרתי. עצוב מאוד להיות כל כך לבד בגיל 77, בלי בית".

למרות כל מה שעברה, קארו זכתה לראות את יום הולדתה ה-100. בתפנית מוזרה של הגורל, צאצא של קארו – שלא ידע שהיא מופיעה בתערוכה – ביקר בה בדצמבר. מאז הוא תרם מכתב נוסף ושפך אור נוסף על חוויותיה.

תמונות מאלבום המתעד את פעילות יחידת הסיוע היהודית בגרמניה, ובהן רגעים מחיי היום־יום של עקורים ואנשי סיוע במחנות כמו ברגן־בלזן, קאוניץ ובאד הרצבורג, מיד לאחר השואה (צילום: אוספי Wiener Holocaust Library)

עבור צאצאיהם של ניצולים קשישים אלה, חפצים משפחתיים יקרי ערך מספקים קשר אל העבר. כך, למשל, אבריל סטון מחזיקה כיום במלקחיים שניתנו לסביה הליטאים, ברטה ויצחק גוטמן, כמתנת חתונה ב-1903.

בני הזוג נמלטו ליער כאשר הגרמנים פלשו. בעוד יצחק חלה ומת במחבוא ב-1942, ברטה שרדה.

עבור צאצאיהם של ניצולים קשישים אלה, חפצים משפחתיים יקרי ערך מספקים קשר אל העבר. כך, למשל, אבריל סטון מחזיקה כיום במלקחיים שניתנו לסביה הליטאים, ברטה ויצחק גוטמן, כמתנת חתונה ב-1903

בתחילת שנות ה-2000 קיבלה סטון את המלקחיים מקרובי משפחה בישראל, שלקחו אותם לשמירה כאשר נמלטו לרוסיה. "האחזקה במלקחיים היא דבר טעון מאוד רגשית, והם יקרים ללבי מאוד", מצוטטת סטון בתערוכה.

עבור סביה – ועבור רבים אחרים – השואה, מציינת שמידט, סימנה "את פרק הסיום ממש" של חייהם. הם עבדו, הקימו משפחות, היו להם נכדים, ורק אז נאלצו להתמודד עם "קטסטרופה בשנות הדמדומים שלהם".

דיוקן משפחתי עם ברתה גוטמן לבית קרוניק במרכז, ליטא, סביב 1948 (צילום: באדיבות אבריל סטון)