כשצורכים את התקשורת הישראלית באופן קבוע, קל לחשוב שהסיפור המרכזי של החברה הערבית בישראל מתחיל ונגמר במספרי נרצחים, בארגוני פשיעה, באוזלת יד ובמשילות. והמצב אכן חמור מאוד.

עכשיו, כשישראל שוב מתקרבת למערכת בחירות, סביר להניח שגם הוויכוח המוכר יחזור. האם מפלגות ערביות יכולות או צריכות להיות חלק מהממשלה.

אבל מאחורי הדיונים באולפנים והכותרות הקשות, חיים כאן קצת מעל שני מיליון אזרחיות ואזרחים ערבים. כ־21% מאוכלוסיית המדינה. הם לא "מגזר", לא הערת שוליים פוליטית ולא סוגיה שמופיעה רק סביב הרכבת קואליציה. הם חלק אינהרנטי מהחברה הישראלית, מהכלכלה, ממערכת הבריאות, ממערכת החינוך, מהמרחב האזרחי, ומהחוסן הלאומי של כולנו.

מאחורי הדיונים באולפנים והכותרות הקשות, חיים כאן קצת מעל שני מיליון אזרחיות ואזרחים ערבים. כ־21% מאוכלוסיית המדינה. הם לא "מגזר", לא הערת שוליים פוליטית ולא סוגיה שמופיעה רק סביב הרכבת קואליציה

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, ראיתי שוב ושוב כיצד החיבור הזה מקבל ביטוי דווקא במקום שפחות מדברים עליו. בקרב אזרחים ותיקים.

כדי להבין איך זה נראה בפועל, צריך להתרחק לרגע מהאולפנים ומהסטריאוטיפים, ולהיכנס לסלון אחד בשפרעם.

שם, בזמן שמדינה שלמה חיה בין אזעקות לדיווחים, נפתחו דלתות. פשוט כך.

שפרעם, עיר גלילית מעורבת המונה כ־43 אלף תושבים. מוסלמים, נוצרים ודרוזים. היא גם בית לכ־3,000 אזרחים ותיקים. אבל בשפרעם, הוותיקים אינם רק קהל יעד של שירותים. הם כוח אזרחי. הם הנהגה.

אחת היוזמות הבולטות בעיר בזמן המלחמה הייתה פרויקט "בית מארח". 

עשרה בתים פרטיים נפתחו, ובכולם המארחים היו אזרחים ותיקים בעצמם. הם הזמינו שכנים, חברים ותושבים למפגשים קטנים של שיח, תמיכה, קפה, אוכל. הכינו חבילות מזון לאלו שלא יכלו להגיע. ובעיקר הפגינו נוכחות אנושית. לא פרויקט תקציבי גדול, לא קמפיין, לא אירוע יחסי ציבור. פשוט אזרחים ותיקים שזיהו צורך ופעלו.

כדי להבין איך נראה בפועל החיבור בין האזרחים הוותיקים, צריך להתרחק לרגע מהאולפנים ומהסטריאוטיפים, ולהיכנס לסלון אחד בשפרעם. שם, בזמן שמדינה שלמה חיה בין אזעקות לדיווחים, נפתחו דלתות

אבל המפגשים הביתיים היו רק חלק מהתמונה. אותם אזרחים ותיקים יזמו בתקופת המלחמה גם ביקורים בבתי אזרחים וותיקים שנשארו לבד בבית. איתרו מי זקוק לסיוע, המשיכו להפעיל את "קפה סלון" כמרחב של שיח ותמיכה רגשית.

הם סייעו לבני גילם בהתמודדות עם שירותים דיגיטליים. דווקא בתקופה שבה מידע, שירותים רפואיים וקשר עם המשפחה עברו עוד יותר למסך. במקביל, הם המשיכו להוביל  את תוכנית מיצוי זכויות. חיברו תושבים לגורמי רווחה ובריאות, ודאגו שאף אחד לא "ייפול בין הכיסאות" דווקא ברגעי חירום.

בזמן מלחמה, לפעולות כאלה יש משמעות כפולה. מעבר להפגת הבדידות, תופעה שמחריפה בתקופות חירום. נוצרת גם תחושת ביטחון אנושית. מישהו רואה אותך. מישהו מחכה לך. יש לך לאן להגיע.

אבל "בתים מארחים" ושאר הפעילויות, לא נולדו בחלל ריק. הם נשענים על תשתית קהילתית שנבנתה בשנים האחרונות במסגרת muni 100 וקהילה לדורות. אזרחים ותיקים בעיר הם חלק מרשת מנהיגות ארצית. יוזמה משותפת של ג'וינט אשל, קרן דליה ואלי הורביץ ומשרדי ממשלה רלוונטיים. שמטרתה לקדם הזדקנות מיטבית ומנהיגות אזרחית ברשויות המקומיות.

בשפרעם, קבוצת האזרחים הוותיקים לא הסתפקה בהשתתפות, היא הובילה.

הם הקימו כ־20 קבוצות להכשרת אוריינות דיגיטלית עבור בני גילם, כדי לסייע לוותיקים להתמודד עם עולם השירותים המקוונים ולהישאר מחוברים למשפחה, לבריאות ולקהילה.

בין השאר, הם סייעו לבני גילם בהתמודדות עם שירותים דיגיטליים. דווקא בתקופה שבה מידע, שירותים רפואיים וקשר עם המשפחה עברו עוד יותר למסך. במקביל, הם המשיכו להוביל  את תוכנית מיצוי זכויות

יוזמה נוספת, כאמור, היא "קפה סלון", מרחב מפגש קהילתי לצמצום בדידות. הם יזמו את "שעת סיפור", שבמסגרתו אספו זיכרונות מהשוק העתיק וממרכז העיר והפכו אותם לחומרים חינוכיים לילדי הגנים.

כשזיהו שרבים מבני גילם אינם מממשים זכויות בסיסיות, הם גם הקימו מערך למיצוי זכויות. גייסו מתנדבים, בנו שותפויות עם המוסד לביטוח לאומי, העירייה, תאגיד המים וקופות החולים. והחלו ללוות תושבים במילוי טפסים, בהנגשת מידע ובקשר מול הרשויות.

ואז הגיעה המלחמה, והתברר שכל אלה לא היו "פרויקטים". הם היו תשתית של חוסן.

ברגעים שבהם מערכות גדולות מתקשות להגיע לכל אדם, דווקא האזרחים הוותיקים, אלה שהחברה נוטה לעיתים לראות כמי שזקוקים לעזרה. היו אלה שהרימו טלפונים, בדקו מי נשאר לבד, פתחו את בתיהם ויצרו רשת אנושית של תמיכה.

וזה אולי הסיפור האמיתי.

לא רק שהחברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. גם האזרחים הוותיקים בתוכה אינם רק מי שזקוקים להגנה, הם מי שבונים אותה.

ברגעים שמערכות גדולות התקשו להגיע לכל אדם, דווקא האזרחים הוותיקים, שהחברה נוטה לראות כמי שזקוקים לעזרה. היו אלה שהרימו טלפונים, בדקו מי נשאר לבד, פתחו את בתיהם ויצרו רשת אנושית של תמיכה

אם ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהוויכוח על עתיד המדינה, הגיע הזמן לראות גם את חלקם בבנייתה. לא רק דרך מושבים בכנסת או דיונים על קואליציה, אלא דרך העשייה האזרחית שמתרחשת מדי יום. וביתר שאת בזמן חירום. שפרעם מזכירה לנו שחוסן לא נבנה רק במסדרונות השלטון או באולפני החדשות. לפעמים הוא מתחיל בדלת של בית שנפתחת לשכן.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.