מאז כניסתו של מנסור עבאס למרכז הזירה הפוליטית הישראלית, לא התרחש רק שינוי בסגנון הפעולה של מפלגה ערבית. התרחש שינוי עמוק יותר: עיצוב מחדש של גבולות הלגיטימציה של האזרח הערבי במרחב הפוליטי הישראלי, ואף במרחב האזרחי.

עבאס לא רק ביקש להשתלב במשחק הפוליטי הישראלי, הוא למעשה יצר הבחנה ברורה בין "הערבי הטוב", הלגיטימי והראוי לשותפות ולזכויות אזרחיות (חלקיות בינתיים), לבין "הערבי הבעייתי", החשוד, הלא רצוי או הרדיקלי מדי.

הדיכוטומיה הזאת לא נולדה רק מתוך הימין הישראלי, שם היא התקיימה מאז ומתמיד. החידוש הוא שעבאס הצליח להטמיע אותה גם בתוך המרכז שמאל הישראלי, ואפילו בתוך מחנות שהציגו עצמם במשך שנים כתומכי שוויון אזרחי ושותפות יהודית ערבית.

עבאס לא רק ביקש להשתלב במשחק הפוליטי הישראלי, הוא יצר הבחנה בין "הערבי הטוב", הלגיטימי והראוי לשותפות ולזכויות אזרחיות (חלקיות בינתיים), לבין "הערבי הבעייתי", החשוד, הלא רצוי או הרדיקלי מדי

כאשר עבאס הכריז ב־2021 כי ישראל היא "מדינה יהודית ותישאר כזו", הוא לא הסתפק במסר פרגמטי לציבור היהודי. הוא למעשה סימן מחדש את תנאי הקבלה למועדון הלגיטימציה הפוליטית. לפתע, פוליטיקאי ערבי הפך ל"לגיטימי" לא בזכות ייצוג ציבורו או דרישתו לשוויון, אלא בזכות מידת הנוחות שהוא מעניק לרוב היהודי.

זאת גם לצד מרחב הלגיטימציה בתוך החברה הערבית, הרי הוא נשען על ליבת הזהות והתרבות הערבית, יסודות של תנועה אסלאמית, דבר שמקנה לו יכולת ל"שחק" בשני מגרשים ללא מפריע.

התגובה הציבורית והתקשורתית הייתה מיידית. פרשנים ישראלים רבים הציגו את עבאס כ"ערבי החדש", "המנהיג הערבי האמיץ", או "המבוגר האחראי". מנגד, מנהיגים ערבים אחרים, במיוחד אנשי חד"ש או בל"ד, הוצגו כמי שנשארו "שבויים בסיסמאות לאומיות", "מסרבים להשתלב", או "עוסקים בפוליטיקה של מחאה".

מנסור עבאס התמיד בגישה זו, גם עכשיו אל מול הצהרות ראשי מחנה השינוי שלא יישענו על מפלגה לא ציונית בממשלה שירכיבו – הוא עדיין דבק באמירותיו שהוא רוצה להיות חלק מהקואליציה הבאה "על מלא", והצהרתו האחרונה היא בעד שירות לאומי/אזרחי חובה לבני החברה הערבית.

כך נוצרה היררכיה חדשה: הערבי הלגיטימי הוא זה שמדבר על תקציבים, פשיעה ותשתיות, אך נמנע מערעור יסודותיה האידיאולוגיים של המדינה. לעומתו, הערבי שמדבר על אפליה מבנית, על חוק הלאום, על הכיבוש או על שוויון קולקטיבי, מוצב מחוץ לגבולות הקונצנזוס.

פרשנים ישראלים הציגו את עבאס כ"ערבי החדש", "המנהיג הערבי האמיץ", או "המבוגר האחראי". מנגד, מנהיגים ערבים אחרים הוצגו כמי שנשארו "שבויים בסיסמאות לאומיות", "מסרבים להשתלב" וכדומה

הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס של המרכז־שמאל. במשך שנים, פוליטיקאים יהודים במחנה הליברלי קראו לשותפות עם הערבים, אך בפועל התקשו להכיל הנהגה ערבית בעלת תודעה לאומית ברורה. עבאס סיפק עבורם מודל נוח יותר: שותפות שאינה מאתגרת את ההגמוניה הציונית אלא מבקשת לפעול בתוכה ובתנאיה.

לא במקרה, אותם גורמים שבמשך שנים החרימו כמעט כל שיתוף פעולה עם איימן עודה או תקפו את אחמד טיבי וסלדו מסאמי אבו שחאדה על "לאומנות", החלו לדבר על עבאס במונחים של "אחריות", "בגרות" ו"פרגמטיזם". לא משום שהפך את החברה הערבית לשוויונית יותר, אלא משום שהפך אותה לפחות מאיימת מבחינת המרכז הפוליטי היהודי.

גם אירועי מאי 2021 המחישו זאת היטב. בעוד שקולות ערביים שביקשו לדבר על אלימות משטרתית, גזענות או ההקשר הלאומי של האירועים סומנו כ"קיצוניים", עבאס הוצג שוב ושוב כקול המרגיע, האחראי והלגיטימי, בעיקר משום שסירב לאמץ שיח עימותי מול המדינה.

הבעיה המרכזית אינה עצם הפרגמטיות. פוליטיקה פרגמטית היא כלי לגיטימי. השאלה היא מה המחיר שלה כאשר היא הופכת למנגנון של סיווג פנימי בתוך החברה הערבית עצמה. כאשר אזרח ערבי נדרש להוכיח "נאמנות", "מתינות" או "אי־איום" כדי להיות שותף פוליטי לגיטימי, נוצר מצב שבו גבולות ההשתתפות הדמוקרטית נקבעים לא לפי זכויות אזרח, אלא לפי מידת ההתאמה לציפיות הרוב.

באופן פרדוקסלי, דווקא השיח שהוצג כשיח של "שילוב" יצר בפועל מנגנון הדרה חדש. לא עוד הדרה מוחלטת של הערבים מהפוליטיקה הישראלית, אלא חלוקה בין ערבים "טובים" לערבים "רעים"; בין מי שמוכנים לדבר בשפת המערכת לבין מי שמתעקשים לערער עליה.

באופן פרדוקסלי, דווקא השיח שהוצג כשיח של "שילוב" יצר בפועל מנגנון הדרה חדש. לא עוד הדרה מוחלטת של הערבים מהפוליטיקה הישראלית, אלא חלוקה בין ערבים "טובים" לערבים "רעים"

וזוהי אולי התרומה המשמעותית ביותר – והשנויה ביותר במחלוקת – של מנסור עבאס לפוליטיקה הישראלית: לא רק פתיחת דלתות בפני מפלגה ערבית לקואליציה, אלא גם קביעת מחיר הכניסה אל אותן דלתות.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.