במרחב הציבורי העכשווי, הנטייה לשקוע אל תוך פריזמה קוטבית של "שחור ולבן" הופכת דומיננטית מתמיד. השנאה הנספגת בשיח האינטנסיבי אינה מותירה מקום למורכבות, והכללות גורפות מחליפות לעיתים קרובות את הדיון המושכל באחריות ובמוסר.

כמי שמרכז עיסוקה המקצועי הוא צמצום האלימות וקידום הסובלנות, אני מוצאת כי חיוני להאיר את אותם צמתי הכרעה מוסריים שבהם נשמר צלם האדם דווקא בשעות האפלות ביותר.

אירועי הפרהוד – אותו פוגרום אלים שהתחולל בחג השבועות תש"א (יוני 1941) בבגדד ובבצרה, בו נרצחו 179 יהודים ומאות נפצעו – מהווים מקרה בוחן מרתק ומכאיב ליכולתנו לחלץ זיכרון אנושי מתוך חורבותיה של שנאה טוטלית. בחג שבועות השנה ציינו 85 שנים לאותן פרעות, ומחובתנו להתבונן לא רק באפר, אלא גם במי שבחרו, כנגד כל הסיכויים, לעמוד בפרץ.

אירועי הפרהוד – הפוגרום האלים שהתחולל בשבועות תש"א (יוני 1941) בבגדד ובבצרה, בו נרצחו 179 יהודים ומאות נפצעו – הם מקרה בוחן מרתק ומכאיב ליכולתנו לחלץ זיכרון אנושי מתוך חורבותיה של שנאה טוטלית

בין קריסת הריבונות לאחוות השכנים

הפרהוד לא היה אך ורק התפרצות של איבה בין-דתית, אלא תופעה סוציו-פוליטית מורכבת שנולדה בנקודת המפגש בין התפרקות הסדר החברתי לבין גילויים של הסתה נאצית. במשך ימים ספורים שררה במרחב העירוני "הפקרות ללא רסן". בעוד השלטון המקומי קורס והכוח הבריטי הריבוני ניצב מנגד מבלי להתערב, נוצר ואקום שהפך כר פורה לפורעים ולמחרחרי מדון.

העדויות ההיסטוריות מלמדות כי היקף האסון נבלם במידה רבה בזכות פעולתם של שכנים, חברים ושותפים עסקיים מוסלמים שסירבו להיכנע לאינרציה של האלימות. הבחירה באנושיות נשענה גם על תשתית ערכית של "ח'יווה" (אחוות שכנים) ועל תפיסת ה"דימי" האסלאמית המסורתית, המטילה חובת הגנה מוסרית על בני חסות.

ההתייצבות מול ההמון: הגבורה האזרחית

העדויות המצויות בידינו – הן בכתובים והן בעל פה – משרטטות גבורה אזרחית במובנה המזוקק ביותר. חשוב להדגיש כי המקרים המתועדים אינם אלא דוגמאות מייצגות מתוך מאות עדויות נוספות של ניצולים, המרכיבות פסיפס של אנושיות בלב המאפליה.

בבצרה, היה זה השייח' נהוא אשר גייס את בני שבטו כמיליציה חמושה לאבטחת השכונות היהודיות. בבגדאד, אשתו של קולונל עיראקי אחזה בנשק להגנת משפחתו של מרדכי בן פורת. יומניו של ניסים רג'ואן מתארים שכנים שניצבו בחזית הבתים והגנו על היושבים בהם, במקרים רבים תוך סיכון חייהם. היו אלו רגעים שבהם הטקסט הדתי והמוסר האנושי שימשו כמעוז עבור שכנים שפתחו את דלתם וקיבלו עליהם את עול ההגנה.

העדויות משרטטות גבורה אזרחית במובנה המזוקק ביותר. חשוב להדגיש כי המקרים המתועדים אינם אלא דוגמאות מייצגות מתוך מאות עדויות נוספות של ניצולים, המרכיבות פסיפס של אנושיות בלב המאפליה

פרדיגמת ההכרה כצורך פנימי-חברתי

מדינת ישראל הכירה כבר בשנת 2015 בזיקה שבין הפרהוד לאידיאולוגיית ההשמדה הנאצית. הכרה זו מחייבת אותנו לוגית ומוסרית להחיל את אותה פריזמה גם על מעשי ההצלה. נכון להיום, המצילים מעיראק נותרו במידה רבה שקופים בזיכרון הלאומי הרשמי.

הטמעת סיפורים מסוג זה בזיכרון הקולקטיבי חיונית לחברה הישראלית של ימינו. בעת שבה טיעונים מכלילים על דתות ועמים משמשים כהצדקה לפגיעה בחפים מפשע, העדויות מהפרהוד מוכיחות כי האנושיות מסוגלת להתעלות מעל תהפוכות פוליטיות ולראות את האדם מעבר לזהות הקולקטיבית.

מן הזיכרון אל הפדגוגיה: קריאה לאחריות

בנסיבות גיאופוליטיות אחרות, מן הראוי היה כי הכרה זו תלבש צורה של טקסים או הענקת תארים רשמיים כמעשה של צדק היסטורי מאוחר. אולם, מתוך אחריות לביטחון צאצאי המצילים בעיראק כיום, עלינו לנתב את האנרגיה הזו פנימה.

החובה שלנו היא חינוכית ותרבותית. אני קוראת למערכת החינוך ולמעצבי השיח הציבורי לשלב נרטיבים אלו בתוכניות הלימוד ובשיח סביב ימי הזיכרון, כדי שלא להשאירם בשולי דפי ההיסטוריה.

טיעונים מכלילים על דתות ועמים משמשים כהצדקה לפגיעה בחפים מפשע, העדויות מהפרהוד מוכיחות כי האנושיות מסוגלת להתעלות מעל תהפוכות פוליטיות ולראות את האדם מעבר לזהות הקולקטיבית

זהו חוב כלפי מורשתה של יהדות בבל, ושיעור דמוקרטי ראשון במעלה: היכולת לבחור בטוב אינה מונופול של דת או לאום, והאומץ האזרחי להציל חיים הוא השפה המשותפת היחידה שיכולה להדוף את הכאוס והשנאה.

לילי הלפרין היא חוקרת, מרצה וראש "מרכז אמת" לקידום הסובלנות וצמצום האלימות. מאמריה עוסקים בסוגיות הבוערות של החברה והחינוך בישראל מתוך תפיסה המחברת בין אירועי העבר לאתגרי השעה והיא שותפה למאבקים חברתיים וחינוכיים לשיפור פניהם.