החלטה על תקיפה באיראן ובלבנון בצל הבחירות הקרבות ומשפטו הפלילי של ראש הממשלה: כשהצורך הביטחוני פוגש את כשל המהמר, רציונליות מוגבלת ומנהיג הזקוק לשינוי סדר היום. 

*  *  *

הסרט "לכשכש בכלב" משנת 1997 מתאר נשיא אמריקאי המסובך בפלילים, ש"ממציא" מלחמה במדינת אויב. במקום לעסוק בפרשיות הפליליות של הנשיא, הציבור בסרט עוסק באיום החיצוני, בצורך להכריע את האויב ובחיזוק האחדות הפנימית. המלחמה אינה העיקר בסרט. העיקר הוא מאמץ "הנדסת תודעה" של הציבור.

לכן, כאשר בוחנים את האפשרות האם לחזור לתקוף באיראן או לצאת למתקפה רחבה בלבנון בעיתוי פוליטי רגיש, חודשים ספורים לפני בחירות, כשראש הממשלה נמצא במצב עגום בסקרים וגם מסובך פלילית – קשה שלא להיזכר במטאפורה זו.

הסרט "לכשכש בכלב" משנת 1997 מתאר נשיא אמריקאי המסובך בפלילים, ש"ממציא" מלחמה במדינת אויב. במקום לעסוק בפרשיות הפליליות של הנשיא, הציבור בסרט עוסק באיום החיצוני

חשוב לומר כבר בתחילה: אין מחלוקת על קיומה של הצדקה צבאית לתקיפה. איראן וחזבאללה הם איום אמיתי. אבל לצד הצדקת המטרות, חובה לשאול גם: למה ראש הממשלה מקבל ההחלטות כגון אלו כמעט לבד? באיזה מצב פסיכולוגי הוא נמצא? אילו מנגנונים אישיותיים משפיעים עליו?

ההשוואה המתבקשת היא למבצע Desert Fox של ביל קלינטון בעיראק בדצמבר 1998. גם שם הייתה הצדקה ביטחונית. בכל זאת, העיתוי עורר ביקורת חריפה, משום שההפצצות התרחשו בדיוק כאשר קלינטון עמד בפני הליך הדחה בפרשת מוניקה לוינסקי. המבקרים לא טענו שעיראק אינה בעיה; הם טענו שהבעיה הביטחונית הפכה לכלי פוליטי. במילים אחרות: גם כשהכלב אמיתי, יתכן שהזנב מכשכש בו.

כאן נכנסת הפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות. אחת ההטיות שמסבירה את הדינמיקה הזו היא "כשל המהמר". מהמר שמפסיד שוב ושוב נוטה להאמין כי דווקא משום שהפסיד עד כה, הסיבוב הבא "חייב" להחזיר אותו למשחק. הוא מוסיף כסף לשולחן, מגדיל את הסיכון, ומשכנע את עצמו שהמזל עומד להתהפך. הרצון למחוק הפסד קודם מוליד דחף מסוכן להעלות את ההימור.

בישראל הדינמיקה הזו מורכבת במיוחד. אחרי הכישלון ההיסטורי של השבעה באוקטובר באו הצלחות צבאיות מרשימות. ובכל זאת, כל הזירות עדיין פתוחות. הציבור חש שילוב של גאווה צבאית וחמיצות לאומית – הישגים טקטיים מרשימים ללא "רגל מדינית מסיימת" ברורה.

בפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות, אחת ההטיות היא "כשל המהמר". מהמר שמפסיד שוב ושוב נוטה להאמין כי דווקא משום שהפסיד עד כה, הסיבוב הבא "חייב" להחזיר אותו למשחק

במצב כזה, יתכן שראש הממשלה רואה בתקיפה רחבה באיראן או במערכה רחבה בלבנון לא רק מהלך ביטחוני־אסטרטגי, אלא גם הזדמנות פוליטית: להחזיר שליטה, לשנות סדר יום, ולהשיג תמונת ניצחון. אין פירוש הדבר שהוא בורא מלחמה יש מאין. המלחמה קיימת, והאיומים ממשיים, אבל בתוך המלחמה אפשר לבחור מטרות ועיתוי, ושם בדיוק עלולות הפוליטיקה והפסיכולוגיה להשפיע על שיקול הדעת.

זו אינה בהכרח החלטה צינית. מנהיגים באמת מאמינים שההיסטוריה תזכור אותם כמגיני האומה. הם באמת חשים שהמערכת הפוליטית, התקשורתית והמשפטית אינה מבינה את גודל השעה. אלא שאמונה עצמית זו חדורה בפחד אישי, צורך בהישרדות, רצון בשליטה, והטיה קוגניטיבית עמוקה: אם עד עכשיו לא הצלחתי לסגור את האירוע, אולי דווקא הסיכון הבא יציל אותי.

תיאוריה חשובה להבנת דינמיקה זו היא הפוליוריסטיקה של פרופ' אלכס מינץ, חוקר ישראלי מוביל בתחום קבלת החלטות במדיניות חוץ. לפי גישתו, מנהיגים אינם בוחנים את כל החלופות באופן רציונלי מלא. ראשית כל הם מסננים חלופות שפוגעות בממד הקריטי ביותר עבורם. אצל מנהיג המצוי במשבר, ממד זה עלול להיות אישי־פוליטי: איך ההחלטה תשפיע על סיכויי ההישרדות הפוליטית. רק לאחר מכן הוא בוחן את התנאים הביטחוניים, האסטרטגיים והכלכליים של החלופות השונות.

בהיבט זה יש לציין את תיאוריית "הרציונליות המוגבלת" של הרברט סיימון, חתן פרס נובל. לפי סיימון, בני אדם הפועלים בתנאי מידע חלקי, לחץ זמן, חרדה, ואילוצים נוטים לבחור פתרונות "מספקים" לגביהם, כלומר, כאלה שבכוחם לענות על האינטרסים החשובים ביותר למחליט ברגע זה. לכן, ככל שמנהיג מבודד יותר ומאוים יותר פוליטית, כך גדלה הסכנה שהחלטת לאומית תתערבב עם צורך אישי בהיחלצות.

יתכן שראש הממשלה רואה בתקיפה רחבה באיראן או במערכה רחבה בלבנון לא רק מהלך ביטחוני־אסטרטגי, אלא גם הזדמנות פוליטית: להחזיר שליטה, לשנות סדר יום, ולהשיג תמונת ניצחון

בשנה האחרונה כבר פורסמו מספר כתבות ופרשנויות שהשוו את ראש הממשלה בנימין נתניהו לסרט "לכשכש בכלב". אלון פנקס, למשל, טען שהמלחמה מונעת גם משיקולים פוליטיים של הישרדות.

אבל רוב הדיון הציבורי נעצר בשאלה הפוליטית: האם נתניהו מאריך את המלחמה לצרכיו. הייחוד של הניתוח כאן הוא לבחון גם את הפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות – את האופן שבו הצורך בהשרדות עלול להשפיע על החלטה שיש לה הצדקה צבאית.

הסכנה הגדולה היא שבהחלטותיו על מבצעים באיראן ובלבנון, ראש הממשלה יבחר מתוך חלופות ביטחוניות מוצדקות דווקא את האפשרויות הדרמטיות יותר, מפני שהן תשרתנה אותו פסיכולוגית ופוליטית. אין הכרח לשקר לציבור. די להדגיש את האיום, לדחות חלופות מתונות יותר, להאיץ לוחות זמנים, להקטין את גובה המחיר המדיני, ולהציג ההתנגדות כחוסר אחריות לאומית.

לכן הדיון בחזרה לתקיפה באיראן או במתקפה רחבה בלבנון אינו יכול להסתפק בשאלה האם קיימות מטרות לגיטימיות לתקיפה. חשוב לא פחות לדון האם נבחנו כל החלופות הצבאיות, האם התקיים דיון ממצה בקבינט ובדרגים מקצועיים, האם נשקלו תרחישי ההסתבכות, והאם הציבור מבין את המחיר האפשרי. בדמוקרטיה, דווקא כאשר האיום אמיתי, הפיקוח על מקבל ההחלטות חייב להיות קפדני יותר.

"לכשכש בכלב" אינו מלמד אותנו שכל מלחמה היא ספין. הוא מלמד אותנו שהגבול בין ביטחון לפוליטיקה עלול להיטשטש דווקא ברגעים בהם המנהיג צריך יותר מכל שינוי סדר יום לצורך הישרדות פוליטית.

"לכשכש בכלב" אינו מלמד אותנו שכל מלחמה היא ספין. הוא מלמד אותנו שהגבול בין ביטחון לפוליטיקה עלול להיטשטש דווקא ברגעים בהם המנהיג צריך יותר מכל שינוי סדר יום לצורך הישרדות פוליטית

לכן, גם אם קיימת הצדקה צבאית לתקיפה, חובתה של חברה דמוקרטית היא לשאול: האם הכלב מכשכש בזנב – או שהזנב כבר התחיל להוביל את הכלב?

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.