הבעיה הגדולה בהתנהלות של ישראל במלחמה ובכלל היא, שבמינון בין כוח למוח יש יותר מדי כוח ופחות מדי מוח. במקום שהמוח יוביל את הכוח, הכוח מוביל את המוח. וכאשר המוח נדרש לתקן את הכוח, מתברר שהנזקים שהכוח חולל מקשים על המוח לתקן.

את שיח "הכוח" על חשבון ה"מוח" מובילה הממשלה, אבל למרבה הצער, האופוזיציה נגררת אחריה. הביקורת של האופוזיציה על הממשלה היא לא שהיא לא מפעילה יותר מוח, אלא שהיא לא מפעילה מספיק כוח.

הדוגמאות האחרונות הן לבנון ועזה.

לבנון: ה־don't של טראמפ

איך נקלענו ל־don't של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לא לתקוף בביירות? מייד לאחר שסיימנו את המלחמה באיראן – ושוב השמות "לביא" ו"ארי" ממחישים את העדפת הכוח במקום את המוח – יצאנו להפצצה מסיבית על ביירות, בדיוק כאשר היינו אמורים לפתוח עם הנשיא הלבנוני ג'וזף עאון בשיחות שלום בוושינגטון. לא קשה לנחש שהג'ינג'י בבית הלבן פירש זאת כחבלה בחזון השלום שלו, וה־don't שלו הפך אותנו מאריות שואגים לברווזים במטווח.

השמות "לביא" ו"ארי" ממחישים העדפת כוח במקום מוח. מייד אחרי איראן יצאנו להפצצה מסיבית על ביירות, במקום לפתוח עם לבנון בשיחות שלום בוושינגטון – מה שטראמפ כנראה פירש כחבלה בחזון השלום שלו

אחרי מבצע הביפרים, שכולו מוח, ביטלנו את היתרון הגדול שלנו בגלל הכוח. במשוואה הפנים־לבנונית החזרנו לחזבאללה את יומרתו להיות מגן לבנון, המייצג את המוקאוומה, ההתנגדות, מול המדינה החלשה – דימוי שאנחנו עצמנו הענקנו לה בגלל האדרת הכוח, למרות שהמוח מחייב אותנו לחזק אותה.

נוצר מצב שקשה למוח לתפוש: באיראן ביקשנו להחליף את האייתוללות במשטר שרוצה איתנו שלום; ובלבנון, כאשר קמה ממשלה שרוצה איתנו שלום, הכוח העדיף את חזבאללה.

עזה: פגישת זיני-דחלאן ומה שמסתתר מאחוריה

כולם מדברים על פגישת ראש שב"כ דוד זיני עם בכיר פת"ח מוחמד דחלאן ובמשמעותה – האם דחלאן ייטול את המושכות בעזה וכדומה. יש לחשוד כי כשם שהג'ינג'י בבית הלבן הנחה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לפתוח בשיחות עם לבנון, ונתניהו ניסה להכשיל אותן – כך גם הפגישה בין זיני לדחלאן היא ניסיון להציל את פרויקט השלום בעזה, פרויקט שמלחמת איראן הורידה אותו מסדר היום של האמירויות.

מה האירוניה? דחלאן, יחד עם האמירויות, סעודיה, מצרים ואינדונזיה, כבר היו בעזה עם ראשית המלחמה. בשיירות הסיוע שהכניסו לרצועה דרך מעבר רפיח, הם ביקשו להקים בדרום הרצועה ממשל ערבי שיחליף את חמאס. אבל כאן התערב "הכוח" בדמות "הניצחון המוחלט", שהוציא את דחלאן ואנשיו מדרום הרצועה – יחד עם כל המעורבות הבין־ערבית שהייתה קשורה בו – ומעבר רפיח נסגר.

האינטרס של "המוח" היה ברור: לנצל את תנופת הניצחון בשלבים הראשונים של המלחמה כדי להשתלב בעולם הערבי שנלחם בחמאס, לסיים את שלטון חמאס באמצעות ממשל חדש הנשען על העולם הערבי, ולהרחיב במקביל את הסכמי אברהם. כל זה נדחק בגלל "הכוח", שהעדיף לכונן "ממשל צבאי" ולחולל טרנספר כדי לחדש את גוש קטיף.

אינטרס "המוח" היה לנצל את תנופת הניצחון בראשית המלחמה כדי להחליף את שלטון חמאס בממשל בחסות העולם הערבי, ולהרחיב את הסכמי אברהם. הכול נדחק בשל "הכוח", שהעדיף לכונן "ממשל צבאי" ולחולל טרנספר

להחזיר את דחלאן למקום שכבר היה בו

כעת, "המוח" שלח את זיני לנסות לשכנע את דחלאן לחזור למקום שהוא כבר היה בו. אבל הנסיבות השתנו בינתיים. מלחמת איראן דחקה את שיקום עזה לתחתית סולם העדיפויות של האמירויות; מיליציית אבו שבאב התבססה באזור הצהוב שישראל לא מתכוונת לעזוב, להפך, נתניהו הכריז שירחיב את האזור הצהוב לכדי 70% מן הרצועה. כלומר: הכוח שוב מכשיל את המוח.

במקום שישראל תמלא את חלקה בתוכנית טראמפ, ותיסוג מן האזור הצהוב, היא מודיעה שתרחיב אותו. איך יוכל דחלאן לחזור אחרי שהדליפו את דבר הפגישה, וכעת מכריזים שיעמיקו את אי־ביצוע תוכנית טראמפ?

דחלאן ואנשיו: עזתים ו"גדתים"

דחלאן הוא בראש ובראשונה אישיות עזתית, שגדל בחאן יונס יחד עם שכנו, יחיא סנוואר. הוא מקורב כיום לאמיר של אבו דאבי, ומזוהה עם האמירויות. גם האישים שריכז סביבו הם בעיקר עזתים כמו סופיאן אבו זאידה וסמיר משהראווי.

מעל משהראוי יש לשים כוכבית אדומה בוהקת – אחרי שאמר, מייד עם היוודע היקף הזוועות של ה־7 באוקטובר, שהטבח היה "נס, ויום של גבורה", והבטיח שהעם הפלסטיני יקום מן החורבות "לגבורות נוספות", ואף תקף את אבו מאזן על כי גינה את הטבח. ישראל חייבת להודיע כבר עכשיו שהוא פרסונה נון גרטה, וכי היא אינה מוכנה לשתף אותו בשום מהלך של שיקום עזה – ובכלל.

אבל יש גם "גדתים" בכירים – כמו פעיל השלום סאמר סינג'ילאווי, ראש הממשלה המוצלח סלאם פייאד, והדיפלומט המקושר עם מנהיגי העולם, נאסר אל־קידווה, בן דודו של יאסר ערפאת.

כעת, "המוח" שלח את זיני לנסות לשכנע את דחלאן לחזור למקום שהוא כבר היה בו. אבל הנסיבות השתנו בינתיים. מלחמת איראן דחקה את שיקום עזה לתחתית סולם העדיפויות של האמירויות

ברקע משבר המנהיגות העמוק, כפי שהתגלה בכנס פת"ח האחרון, יש סיכוי – קלוש – למוחמד דחלאן ולאנשיו לחזור גם לגדה. אבל לא כרגע.

סעודיה: הנקודה הארכימדית

מתי למהלכים הקשורים בדחלאן יהיה סיכוי להתגשם? כאשר סעודיה תחזור להביע עניין בעזה. כדאי להזכיר: במהלכים הראשונים, כאשר אנשיו של דחלאן הגיעו לדרום הרצועה והתחילו לחלק סיוע בלי חמאס, סעודיה כבר הייתה שם – יחד עם מצרים, האמירויות ואינדונזיה; ירדן הצניחה סיוע מן האוויר. זאת הייתה ההתחלה של כינון משטר חדש שיחליף את חמאס.

אבל כאמור, "הכוח" סילק את כולם, ואחרי שסולקה – סעודיה לא הייתה מוכנה לחזור, לא הצטרפה לתוכנית טראמפ, וגם זיהתה נכון את "בעיית הכוח" של ישראל: היא נקבה בשמותיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, וקבעה שכל עוד הם בממשלה – היא מחוץ לתהליכי טראמפ.

פירוק חמאס: התנאי הסעודי מול קטאר

בדיונים הפנים־ערביים העמידה סעודיה דרישה נוספת מול קטאר: היא לא תיכנס לעזה כל עוד חמאס לא מפורק מנשקו – מול עמדת קטאר, שדרשה להכיר במוקאוומה כלגיטימית, כלומר: תמכה בהישארות חמאס. מכאן שסעודיה תדרוש את ניתוק הקשר בין ישראל לקטאר כצעד של אמינות.

הייתה ההתחלה של כינון משטר חדש במקום חמאס, אך "הכוח" סילק את כולם, ואחרי שסולקה – סעודיה לא הייתה מוכנה לחזור, לא הצטרפה לתוכנית טראמפ וזיהתה נכון את "בעיית הכוח" של ישראל: סמוטריץ' ובן גביר

העימות קטאר-סעודיה סביב שאלת המוקאוומה הוא תמונת ראי ללבנון ולעיראק, שם סעודיה כבר מעורבת בתהליכים המחזקים את הממלכתיות המדינתית מול המיליציות: בלבנון – בקשר שלה עם הענף ה"סדרי", ממשיכי דרכו של מוסא סדר, ועם תנועת אמל; ובעיראק – עם מוקתדא סדר, שהודיע על פירוק המיליציה שלו ושילובה בצבא עיראק.

מכאן, שהצטרפות סעודיה למהלכי טראמפ בעזה היא נקודת ארכימדס של הנעת התהליכים – כולל צירוף דחלאן ואנשיו לעזה, ולנוכח חולשת הרשות הפלסטינית והתגברות הטרור היהודי – גם לגדה.

למה בכלל דחלאן? נמל עזה ומפת הגז של המזרח התיכון

לשיבתו של דחלאן יש חשיבות אסטרטגית העולה על אחוזי השטח הצהוב ש"הכוח" ישמור בידי ישראל – והיא נוגעת למניעת חיזוק מעמדה של טורקיה ושאיפתה לקבל את נמל עזה.

הקשר המיוחד של אנקרה עם קטאר מוביל את טורקיה למחוז חפצה, אבל שובו של דחלאן – יחד עם אויבי האחים המוסלמים בעולם הערבי: האמירויות, סעודיה ומצרים – יעניק את הנמל לאמירויות.

זה חיוני כדי לשמור את ברית הגז הטבעי של מזרח הים התיכון מן החמדנות של רג'פ טאיפ ארדואן. נתניהו מבין זאת היטב – אבל לא אכפת לו. "ממשלת הכוח" שלו פשוט לא מבינה.

הקשר המיוחד של אנקרה עם קטאר מוביל את טורקיה למחוז חפצה, אבל שובו של דחלאן – יחד עם אויבי האחים המוסלמים בעולם הערבי: האמירויות, סעודיה ומצרים – יעניק את הנמל לאמירויות

לא נגד הכוח. בעד הסדר הנכון

לא שלא צריך כוח. צריך, ולישראל יש כוח מרשים שאותו הפגינה בכל החזיתות, ואותו יש לשמר ולחזק. העניין הוא שהכוח צריך לבוא אחרי המוח, ולא המוח אחרי הכוח. כוח שבא אחרי מוח הוא כוח חזק ואמיתי. מוח שבא אחרי כוח מגיע לתקן קלקולים – וכמו שאנחנו רואים בלבנון, זה לא תמיד אפשרי.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.