חבר הקונגרס הרפובליקאי תומאס מאסי, שהובס בין השאר בפריימריז על ידי אזרחית ישראל וארה"ב, העשירה בישראל ומעשירי תבל, מרים אדלסון, בזכות השקעה של מיליונים במתחרהו – הוא ממש התקווה שלי. זאת בעוד שמרים אדלסון ושותפיה להפלתו – קוברים מבחינתי את עתיד מדינתי ואת עתידי.

תהום מפרידה בין מרים אדלסון וביני, למרות ששתינו "מאותו הכפר" – בוגרות אותו תיכון. גדלנו בשנות ה 50-60 בהדר הכרמל בחיפה על השיר "הבאנו שלום עליכם". כך שרו ילדי המדינה הצעירה. הורינו, אחרי השואה הנוראה ומלחמת 1948 שרו "האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך", ופיללו ליום שאחרי, שעדיין מבושש לבוא.

כבר כמעט 80 שנה מדינת ישראל פועלת כמכונת מלחמה שלא מפסיקה לתת; "סופר ספרטה", שלא מאפשרת "לנשום פה ולחיות" כפי שמבקשות המילים החותמות שיר תקווה זה.

תהום מפרידה בין מרים אדלסון וביני, למרות ששתינו "מאותו הכפר" – בוגרות אותו תיכון, שגדלו על השיר "הבאנו שלום עליכם". כבר כמעט 80 שנה ישראל פועלת כמכונת מלחמה שלא מפסיקה לתת, "סופר ספרטה"

את תומאס מאסי, לעומתה, איני מכירה, לא שמעתי עליו עד שסיפור תבוסתו הפוליטית הגיע לכותרות הראשיות. מייד זיהיתי בו עמית אמיתי, לא אויב. כמוהו גם הסנאטור ברני סנדרס, השדולה היהודית האלטרנטיבית ג'יי סטריט ושאר השותפים להבנה – כי יש להפסיק לאלתר את תידלוק מכונת המלחמה הישראלית.

ולא, לא מדובר באנטישמיות או באנטי ישראליות. נהפוך הוא. המשך החיים על החרב הוא מתכון לחיסול המדינה, כל מדינה, כל חברה באשר הן.

זה התחיל עם חזונו של דוד בן גוריון: "כל הארץ חזית כל העם צבא", שהצמיח חברה יהודית מיליטריסטית, המקדשת את הביטחון על פני השלום, את כוונות הרובה, את הטנק והמטוס על פני הדו-שיח, את העליונות ה"יהודית" הכובשת על פני האנושיות היהודית של "ואהבת לרעך כמוך" ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". 

לכן, מתוך חברה שכזו, שמגדלת דורות על כיבוש ודיכוי של כחמישה מיליון בני אדם, שהשדרה החברתית המרכזית והאליטה שלה משגשגות ומתפרנסות מן הכיבוש והביטחון – אין סיכוי שיצמח שלום.

עובדה, נבט השלום הרך שהצמיח תהליך אוסלו ונקטף באיבו עם רצח יצחק רבין, ועם הטבעתו של "שיר לשלום" בדם חולצתו, נראה היום כהערת שוליים נשכחת בתולדות מדינת ישראל.

מתוך חברה שמקדשת עליונות "יהודית" על פני אנושיות יהודית של "ואהבת לרעך כמוך", מגדלת דורות על כיבוש ודיכוי, שהשדרה החברתית המרכזית והאליטה שלה משגשגות מן הכיבוש והביטחון – אין סיכוי שיצמח שלום

בניית ישראל כמעצמה צבאית אזורית עם כיבוש 67', אשר הוליד מה שמומחים מכנים ג'נוסייד, טיהור אתני, כליאה ועינויים – לא הייתה מתממשת אלמלא ארה"ב. עם השנים היא נעשתה פטרון-שותף, שהאדיר במימון ובחימוש את הגולם הצבאי שקם על מדינת ישראל. לכן התקווה היחידה היום להצלת המדינה מגזר דינו של זה – היא ארה"ב עצמה, שתשכיל לשנות את  מדיניותה כלפי ישראל.

אלא ששם מתחולל בימים אלה מאבק היסטורי בין מצדדי המשך התמיכה במשטר הכהניסטי שהוליד הכיבוש בישראל, לבין מתנגדיהם. ברקע פועלת שדולה רבת עוצמה של יהודים אמריקאים, ובראשם איפא"ק, שנועד לשרת את "ביטחון" ישראל באמצעות תמיכת ארה"ב. זהו מערך שתדלני- פוליטי-תועמלני- עתיר שנים, ניסיון והשפעה, אשר מגובה בהון תועפות של מיליארדרים. מטרתו היא, כפי שמוצהר בעמוד הבית של הארגון:

AIPAC is a grassroots membership organization with a PAC that" supports pro-Israel Democratic and Republican candidates for Congress

"איפא"ק…תומך במועמדים לבתי המחוקקים דמוקרטים ורפובליקאים פרו-ישראלים". 

מרים אדלסון היא מראשי התורמים לשדולה לקראת בחירות האמצע הקרבות בארה"ב, על מנת שייבחרו נציגים שעונים על ציפיותיה ביחס לישראל. זוהי מסורת של עשרות שנים.

הנשיא דונלד טראמפ  כיבד אותה במדליית החירות הנשיאותית (אומנם על תרומות אחרות) הילל אותה בעת הופעתו בכנסת, ובטקס חנוכה האחרון בבית הלבן הוא ציין שהיא כבר תרמה רבע מיליארד דולר לבחירות, ותכפיל את הסכום אם עו"ד אלן דרשוביץ יצליח להכשיר משפטית קדנציה שלישית של טראמפ לקראת הבחירות הבאות. את תומאס מאסי לעומת זאת היא וחבריה הביסו כלאחר יד. 

לעומתה, אני דווקא תולה תקווה גדולה באלה אשר ללא מורא ובמחיר אישי קוראים לסיים את התמיכה הטוטלית וללא תנאי של ארה"ב בישראל, אלה שמבקשים, במקום זאת, לקדם שיחות מיידיות שיובילו להסכמים נוסח היוזמה הערבית-סעודית של 2002, על מנת לשים סוף למלחמות ולכיבושים.    

לעומת מרים, אני תולה תקווה באלה שללא מורא ובמחיר אישי קוראים לסיים את התמיכה הטוטלית וללא תנאי של ארה"ב בישראל, ובמקום זאת, לקדם שיחות מיידיות שיובילו להסכמים שישימו סוף למלחמות ולכיבושים    

במציאות הנוכחית, בה מדינת ישראל מתבוססת בדרך ללא מוצא ובמבוי סתום ביטחוני, עקב כישלונות מלחמתיים, לשיטתה, וצווי מעצר שהוצאו נגד ראשיה בחשד לביצוע פשעי מלחמה – תומאס מאסי מייצג עבורי את דורשי טובתה של ישראל. על כך אני מודה לו, ובמקביל אני פונה למרים אדלסון ואומרת לה  בתחינה: לא, תודה!

עפרה בן-ארצי היא פציפיסטית, פעילה בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. משתייכת למחסום ווטש. אני אחות שכולה לאח שנפל ב-1968 במרדף בבקעה, אח שבעיניה, ממבט של היום, הוא קורבן הכיבוש. היא בת לאם ממשפחת סלומון, ששורשיה מהוותיקים בארץ, ולאב ניצול שואה שהספיק להילחם ב-48' ולהיפצע.