מדינת ישראל חווה בעת הנוכחית תבוסה אסטרטגית כוללת, שלא הייתה כמותה מאז מלחמת העצמאות.

ראשית, כשלנו ב"חזית השמינית", זירת הפנים של מדינת ישראל – דמוקרטיה תוססת, מושא להערצת עולם, הפכה למדינת סף-דיקטטורית הנשלטת ביד רמה ובזרוע נטויה על ידי ראש ממשלתה. ארצנו – שאין שנייה לה – מצויה על סיפה של מלחמת אזרחים, שסופה עלול להיות הגרוע מכל. ראו הוזהרנו. 

שנית, כשלנו כישלון טוטלי בזירה הבינלאומית. מצבנו מול ובמרבית מדינות העולם מעולם לא היה גרוע יותר. מציאות נוראית זו טופחת שוב ושוב בפניהם של יהודים החיים בחו"ל וישראלים המבקרים מחוץ לגבולות הארץ. שד האנטישמיות שריחף תמיד ממעל, לבש דמות בשר ודם, ומזכיר תקופות אפלות, מפחידות מאד בחיי האומה.

שלישית, כשלנו בעזה. לבד מהחזרת החטופים וגם במקרה הזה חלקם לא חזרו בחיים – מטרות המלחמה לא הושגו. חמאס לא פורק מנשקו ואין לו מנגנון אזרחי חלופי לניהול החיים ברצועה. בשקט ונחישות חמאס מתארגן ובונה כוחו מחדש. לצערנו, עוד נשמע ממנו.

בין היתר כשלנו בזירת הפנים של המדינה -אנו על סף מלחמת אזרחים, כשלנו טוטלית בזירה הבינלאומית ושד האנטישמיות לבש דמות בשר ודם, וכשלנו בעזה כשמטרות המלחמה לא הושגו וחמאס בונה את כוחו מחדש

רביעית, כשלנו באיראן. אמ"ן וחיל האוויר אמנם "השתעשעו" פעמיים בהצלחה מול סוגים שונים של "קונוסים" שם, אך מטרת המלחמה המוגדרת (וכן, כך היא הוגדרה), להביא לשינוי המשטר בטהרן, לא הושגה. נהפוך הוא – הכתרנו שם משטר חדש, דיקטטורה צבאית בטוחה בעצמה, פגועת כבוד ורוויה ברצון לנקמה.

ובינתיים גם לא נראה באופק שום פתרון מספק בנושא הגרעין. ואם כן יתגבש פתרון כזה להסדר חלוט, הוא צפוי כנראה להיות גרוע ממה שהוסדר על ידי ברק אובמה ב-2015, הסכם שדונלד טראמפ – בדחיפת בנימין נתניהו – סיכל וביטל ביהירותו המטופשת.

חמישית, אנו כושלים ביהודה ושומרון, שהכול בה מצוי על "אש קטנה". זאת, עד כדי שאפילו מפקד הפיקוד, האלוף בלוט, תהה והבהיר שאינו מבין כיצד הלהבה אינה מתפרצת נוכח המעשים האלימים, המרושעים והבלתי אנושיים של נערי הגבעות בתושבי קהילות וכפרים ערביים. בושה עד כמה איבדנו שם צלם אנוש, ואת המוסר היהודי-ישראלי.

וחזיתות אחרות, כמו תימן החות'ית, עיראק וסוריה, לכאורה "רגועות", אך הן פצעים שלא ממש הגלידו, העלולים – בהשראת הדיקטטורה הצבאית האיראנית – לחזור, לגעוש ולדמם כבעבר.

ו"לסיום", מה שכואב ומדמם ביותר, הוא כישלוננו המתמשך הנוכחי בלבנון. לכאורה, "ניצלנו הזדמנות להכניס את חזבאללה למלכודת", אך הפלא ופלא, מצאנו עצמנו עמוק בתוכה.

כשלנו באיראן ואנו כושלים ביו"ש, ו"לסיום", מה שכואב ומדמם ביותר, הוא כישלוננו המתמשך הנוכחי בלבנון. לכאורה, "ניצלנו הזדמנות להכניס את חזבאללה למלכודת", אך הפלא ופלא, מצאנו עצמנו עמוק בתוכה

נעים קאסם, שנתפס כ"דחליל" – "מקרקס" אותנו כל יום עם רחפני הנפץ מונחי סיבים אופטים, כשבחורינו הטובים משמשים כברווזים במטווח. מצבם של תושבי קו הצפון גרוע מזה שהיה ערב פינויים מיישוביהם בשבעה באוקטובר, עד כדי שהם זועקים לתושבי "מדינת תל אביב" – געוואלד, חושו אחים להצילנו. 

אך מי שמשלם את המחיר הפיזי היקר ביותר הם חיילות וחיילי צה"ל, הסדירים ואנשי המילואים, ובני משפחותיהם. 27 מהם (למניין אתר צה"ל, נכון לכתיבת הדברים), נהרגו מאז תחילת התמרון האחרון בלבנון, 15 מאז הפסקת האש. ובנוסף, עשרות רבות נפצעו, חלקם הלא מבוטל – באורח קשה.

אימהות, אבות, בנות ובני זוג, אחיות ואחים לחיילים המשרתים בצפון כוססים ציפורניים מידי לילה, ומייחלים שבבוקר לא תשמע הדפיקה בדלת. ואלה, מטרות-דמות ואובייקטים בלונה-פארק, מוצאים עצמם במשחק לא משעשע של רולטה-רוסית, בעת שקת האקדח מוחזקת על ידי מי שלא אכפת לו.

הגיע הזמן להכיר במציאות ולומר – עד כאן, ממש די. ממשלת ישראל דופקת את ראשה בקיר. דרך הפעולה הצבאית בלבנון אינה רלוונטית יותר. ברמה הטקטית-אופרטיבית – כיבוש שטחים מדרום ומצפון לליטני לא מביא דבר, למעט נפגעים. ברמה האסטרטגית – חופש הפעולה של ישראל בלבנון מוגבל מאוד, כי האוחז במושכות הוא דונלד טראמפ, ואין הוא מתיר לפעול.

מאז שארגון אש"ף סולק מירדן ונאחז בלבנון, לפני יותר מ-50 שנים, ישראל כושלת במציאת פתרון ארוך טווח לסכסוך בגבולה הצפוני. היום, לו היה באמת רצון להגיע לכך, אפשר היה להביא שקט קבוע בזירה הזו. אפשר היה לעשות זאת תוך נקיטה בשלושה מהלכים משולבים:

1

הפסקה מוכרזת של כל פעילות צבאית שלנו שם, ונצירת אש מוחלטת (כן, כמו שאיראן דורשת), תוך התחייבות לסגת לקו הגבול הבינלאומי עם הגעה להסדר מדיני מוסכם. אקט כזה היה מרבה לחץ על חזבאללה לנצור את אישו גם כן. כך, ניתן יהיה "לנשום" ולזכות בזמן יקר, למשל – למציאת פתרון לאתגר הרחפנים מונחי הסיב, וליישומו בשטח.

נעים קאסם, שנתפס כ"דחליל" – "מקרקס" אותנו כל יום עם רחפני הנפץ מונחי סיבים אופטים, כשבחורינו הטובים משמשים כברווזים במטווח. מצב תושבי קו הצפון גרוע מזה שהיה ערב פינויים מיישוביהם בשבעה באוקטובר

2

ללבנון דרושה מיידית "תוכנית מרשל" בינלאומית מקיפה, דוגמת זו שהביאה בהצלחה אדירה לשיקום מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. על הקהילה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, "להסתער" על לבנון בתוכנית חומש, או אף עשור, שתטפל בכל תחלואי המדינה – בראש וראשונה הביטחוניים, אך לא פחות מכך האזרחיים והכלכליים. זאת, כדי לייצב את המדינה וליצור פיתוי ומשיכה לצעירי לבנון להעדיף חיי שגשוג נורמליים רגועים, כתחליף להתגייסות לפעילות טרוריסטית.

3

להעלות הילוך בשיח המדיני בין ישראל ללבנון, לא כדי לייצר חזות של "כאילו", אלא על מנת להגיע להסכם מדיני עם ממשלת ביירות הנוכחית, שלא הייתה אף פעם בת-שיח טובה ממנה לישראל. זה יותר מאפשרי.

*  *  *

אך ברור שכל זה לא יקרה תחת ההנהגה הנוכחית בישראל. למי שמחפש רק איך להגביר להבות בכיריים, אין עניין בכך. לכן, מעשית, נטל הפעולה היחיד שנותר בעת הנוכחית, לפחות על מנת להפסיק את האסון משני צידי גבול לבנון – ייפול אך ורק על כתפי המילואימניקים המסורים של צה"ל. וכידוע, אין מחיר שאלה לא שילמו בשנתיים ומחצה האחרונות.

לכן, מאחר שידי החיילים הסדירים כפותות (מכפייה או מבחירה), אנו זקוקים ליוזמת "מוטי אשכנזי 2.0" – מי שלחם במלחמת יום הכיפורים ואחריה הצית גל מחאה נגד ההנהגה – תחילה כמפגין בודד ובהמשך כשהוביל אלפים – כדי לנער את עם ישראל המיואש, שהפך אדיש לחלוטין.

מוטי אמנם עשה זאת אחרי שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה, אך פה כעת, המלחמה לא נגמרת. אז היכן המילואימניק שיצית גל מחאה נגד המתרחש בצפון, ויביא לעצירת הקטסטרופה הממשיכה לגבות מחירים כבדים מידי יום? זה הכרחי, אם לא היום אז ממש ממחר, ולפחות עד הבחירות, בתקווה שאלה תתקיימנה, ותבאנה לעתיד חדש וטוב.

אנו זקוקים ליוזמת "מוטי אשכנזי 2.0", כדי לנער את עם ישראל המיואש, שהפך אדיש לחלוטין. היכן המילואמניק שיצית גל מחאה נגד המתרחש בצפון ויביא לעצירת הקטסטרופה שממשיכה לגבות מחירים מדי יום? 

*  *  *

רשומה זו מוקדשת לזכרה של סמלת רותם ינאי ז"ל. מי שהייתה מש"קית ת"ש בחטיבת גבעתי. זו טרגדיה של ממש: משפחתה של מי שטיפלה במסירות במשפחות חיילים, הפכה באחת למשפחה מטופלת בעצמה. יהי זכרה ברוך.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.