לא צריך להיות רפורמי או קונסרבטיבי כדי להבין שמשהו עקום בצורה עמוקה ביחס של הרבנות הראשית ליהודים שאינם אורתודוקסים. מספיק להקשיב למילים שיוצאות מפי הקודקודים.

כאשר רבנים ראשיים מדברים על יהודים אחרים כעל איום, סטייה, חילול ואסון רוחני – הם חוטאים לתפקידם כ"סמכות הדתית העליונה במדינת ישראל" (ציטוט ישיר מאתר המדינה).

הם משתמשים בסמכות ממלכתית כדי לקבוע מי יהודי מספיק, מי שייך, ומי צריך להידחק אל מחוץ למחנה. זו לא רק בעיה דתית. זו בעיה ישראלית, ציונית ודמוקרטית.

כשרבנים ראשיים מציגים יהודים אחרים כאיום, סטייה, חילול ואסון רוחני – הם חוטאים לתפקידם כ"סמכות הדתית העליונה" במדינה ומשתמשים בסמכות ממלכתית כדי לקבוע מי יהודי מספיק, מי שייך ומי יידחק החוצה

הרבנות הראשית היא מוסד רשמי של מדינת ישראל. היא מופקדת על נישואין, גירושין, גיור, כשרות, הסמכת רבנים ומרחבים רחבים של חיים יהודיים. לכן, כאשר נציגיה מדברים, זו אינה רק דעה פרטית של רב כזה או אחר, שמייצג זרם כזה או כזה. זה צו שמגיע עם חותמת של המדינה. ומכאן גם הסכנה: הרבנות הראשית לא רק מבטאת עמדה על יהדות רפורמית וקונסרבטיבית, היא מייצרת מדרג של יהדות כשרה.

הדוגמאות רבות מדי לרשומה, אבל אביא כאן כמה יהלומים. מי שכיום הרב הראשי האשכנזי, קלמן בר, התייחס למאבק הרפורמים על מקום תפילה בסמוך לכותל כאל צרה הדורשת "ישועה גדולה". בשפה הזאת, רפורמים אינם מוצגים כיהודים המבקשים מקום באתר הקדוש גם להם, כחלק לגיטימי מהמדינה. הם הופכים להיות "הם", זר, עוין. הם מאיימים על "אנחנו", היהודים הכשרים (כלומר, האורתודוקסים).

הכותל, שאמור להיות סמל של העם היהודי כולו על כל זרמיו, הופך באמצעות השיח הזה למרחב מגודר: יש יהודים שמקומם טבעי בו, ויש יהודים שהנוכחות שלהם היא בעיה שיש לבלום.

ההתבטאויות הללו לא בלעדיות לרבנים אשכנזים. הרב דוד יוסף, כיום הרב הראשי הספרדי, דיבר בעבר על נשות הכותל ועל הרפורמים במונחים חריפים עוד יותר. הוא תיאר אותן כמי שפועלות "כדי להתריס", כינה אותן "אפיקורסיות", וקשר את פעילותן ל"פריצות". זו כבר אינה מחלוקת הלכתית עניינית. זו שפה של ביוש, הדרה, השפלה.

שפה זו אינה אומרת רק: "אני חולק עליכם". היא אומרת: "אתם לא מוסריים, לא צנועים, לא מאמינים באמת, לא יהודים ראויים". וכאשר הדברים נאמרים מתוך עמדת כוח ממלכתית, הם מסמנים קבוצות שלמות כאויב פנימי, שיש להיאבק בו.

הרבנות הראשית היא מוסד רשמי של המדינה, לכן דברי נציגיה הם צו הנושא את חותמת המדינה. מכאן הסכנה: הרבנות לא מבטאת עמדה אישית של רב על יהדות רפורמית וקונסרבטיבית, אלא מדרג של יהדות כשרה

גם בגיור חוזר אותו מנגנון. הרב הראשי לשעבר דוד לאו כינה את מתווה הגיור של הרב גלעד כהנא, שייתן מקום רחב יותר לגופים דתיים לא־אורתודוקסיים, "אסון רוחני" ו"פגיעה קשה ביהדותה של מדינת ישראל".

אבל מה פירוש "יהדותה של מדינת ישראל" אם רוב הזרמים היהודיים בעולם נדחקים ממנה החוצה? מעל מחצית מיהודי ארצות הברית מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. לומר להם, בפועל, שהרבנים שלהם אינם רבנים, שהגיורים שלהם אינם גיורים, ושהיהדות שלהם אינה יהדות תקפה – זו לא הגנה על יהדות. זו פגיעה בעם היהודי, סכסוך עם יהודי התפוצות, ופגיעה אמיתית ברוב היהודים בעולם, שאינם מזדהים עם המחויבות להלכה.

וכאן צריך לומר את הדבר בצורה ברורה: הרבנות הראשית, כפי שהיא פועלת בשיח הזה, אינה מייצגת את היהדות. היא מייצגת מונופול אורתודוקסי ממלכתי על היהדות. היהדות, לאורך ההיסטוריה, לא הייתה גוף אחד, שטוח, אחיד וממושמע. היא הייתה מחלוקת, פרשנות, קהילות, לשונות, מנהגים, בתי מדרש, פולמוסים. הניסיון להפוך את כל זה לתקן אחד, המאושר בידי פקידות רבנית אחת, אינו נאמנות ליהדות. הוא הקטנה שלה.

הרבנות הראשית לישראל, הממומנת על ידי משלמי המיסים של מדינת ישראל, היא גוף אנטי־ציוני במובן העמוק של המילה. הציונות ביקשה להקים בית לאומי לעם היהודי, לא מועדון סגור ליהודים מסוג אחד. אם מדינת ישראל מתיימרת לדבר בשם העם היהודי, היא אינה יכולה להעליב, לבייש ולדחות חלקים עצומים ממנו.

הרבנות הראשית לישראל, הממומנת על ידי משלמי המיסים של מדינת ישראל, היא גוף אנטי־ציוני במובן העמוק של המילה. הציונות ביקשה להקים בית לאומי לעם היהודי, לא מועדון סגור ליהודים מסוג אחד

זו גם עמדה אנטי־ישראלית. הרפורמים והקונסרבטיבים הם 7 אחוז ממדינת ישראל, ביחד. היא מחבלת ביכולת של ישראל להיות בית משותף לעם היהודי, בארץ ובתפוצות.

הרבנות הופכת אותנו למדינה שממסגרת יהודים לא־אורתודוקסים כבעיה ולא כשותפים, ובכך היא פוגעת במפעל הציוני עצמו: ברעיון של עם יהודי אחד, מגוון, בעל גורל משותף.

וכמובן שזה לא דמוקרטי. במדינה דמוקרטית, מוסד ציבורי אינו משתמש בכוחו כדי לקבוע אילו זהויות אזרחיות־דתיות ראויות לכבוד ואילו ראויות להשפלה. חופש דת אינו רק החופש של האורתודוקסים לקיים את אמונתם. הוא גם החופש של רפורמים, קונסרבטיבים, חילונים, מסורתיים ונשים דתיות שלא לקבל על עצמם את הפרשנות של הרבנות הראשית כתנאי לשייכות.

הוויכוח, לכן, אינו בין "יהדות" לבין "רפורמים". הוויכוח הוא בין יהדות כמורשת חיה, רחבה ורבת קולות, לבין רבנות שמנסה לנכס לעצמה את המפתח היחיד לשער.

הרבנות הראשית יכולה להחזיק בעמדה הלכתית מחמירה, בתנאי שהיא מוגבלת בכוחה ובסמכותה על היהדות, ובתנאי שמוקמים גופים מקבילים לשאר היהודים במדינה. אבל אין לה זכות להפוך את המדינה לכלי של הדרה, ואין לה זכות לדבר בשם כל היהודים בזמן שהיא מביישת חלק גדול מהם.

חופש דת אינו רק החופש של האורתודוקסים לקיים את אמונתם. הוא גם החופש של רפורמים, קונסרבטיבים, חילונים, מסורתיים ונשים דתיות שלא לקבל על עצמם את פרשנות הרבנות הראשית כתנאי לשייכות

מי שמקטין את היהדות עד שהיא מתאימה למידותיה של רבנות אחת, אינו שומר על היהדות. הוא חונק אותה.

רון אשקנייזר הוא סטודנט לפוליטיקה וממשל ולפסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בעבר עבד בתחומי החינוך ובריאות הנפש.