​בני אדם מחפשים, לפני הכל, תחושת שייכות. אך בפועל, מוסד הרבנות גרם למאות אלפי אנשים להרגיש זרים במדינתם. נוצר כאן אבסורד מתסכל: מצד אחד, מדינת ישראל קולטת עולים ומעניקה להם סל קליטה מתוקף חוק השבות, ומצד שני, הרבנות מציבה מולם חומות. הדבר בולט וצורם במיוחד ביחס לעלייה מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.
​אני זוכר היטב איך התייחסו אליי כ"ילד עולה". היום, כמבוגר משכיל, אני מבין שילדים לא ממציאים יחס כזה על דעת עצמם. זה מחלחל מהבית ומהסביבה – מחברה שניזונה מהמסרים של הרבנות, שמגדירה מלמעלה מי נחשב "כשר" ומי לא.
​בהמשך חיי, כשפניתי ללימודי עבודה סוציאלית, נחשפתי לכך גם ברמה הממסדית. ראיתי במו עיניי כיצד במרכזי קליטה צועקים על עולים מאתיופיה ומאיימים עליהם שלא יעברו גיור אם לא יחבשו כיפה. קשה שלא לתהות את המובן מאליו: האם מישהו היה מעז לצעוק ולהתנות תנאים כאלו לעולה מארצות הברית?
​גורלו של אדם, כבודו ותחושת השייכות שלו לא יכולים להיקבע על פי הערכים של הרבנות. כשאני מדבר על גורל, אני מדבר על תוצאות הרסניות בשטח של ניכור חברתי, אלימות סימבולית ותופעות קשות נוספות שהרבנות מקדמת, הלכה למעשה, כלפי בני אדם ואזרחים שווים במדינה