בשנים  האחרונות התאפיינה המדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו בהרחבת הגירעון התקציבי, גידול בחוב הציבורי, עלייה בתשלומי הריבית והגדלת הכספים הקואליציוניים וההוצאות שאינן תורמות ישירות לצמיחה.

במקביל, הממשלה הרחיבה את מספר השרים והמשרדים, בעוד ההשקעות בתשתיות, בדיור ובהון האנושי לא גדלו באותו קצב. שילוב של גירעון מתמשך, חוב גדל ויוקר מחיה גבוה עלול להוביל לנטל מס כבד יותר, לפגיעה בשירותים הציבוריים וליצירת בור תקציבי שהצעירים יצטרכו לשלם בעתיד.

מה הן הבעיות העיקריות של המדיניות הכלכלית?

המדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו הנוכחית מעוררת ביקורת חריפה של אנשי מקצוע, ולא בכדי. מכלול ההחלטות התקציביות, המבניות והפוליטיות מצביע על כיוון מדאיג של ניהול כלכלי שסופג ביקורת מגופים כלכליים לאומיים ובינלאומיים והוביל להורדת דירוג האשראי של ישראל.

המדיניות אינה מתמקדת בצמיחה ארוכת טווח, יעילות או אחריות פיסקלית, אלא, בעיקר, בשיקולים קואליציוניים קצרי טווח והעברת מיליארדי שקלים לפרוייקטים האידיאולוגיים של שותפיו הפוליטיים של נתניהו ולתמיכה סקטוריאלית ישירה במגזרים שהם מייצגים, בעיקר במגזר החרדי.

תוצאה ישירה של מגמה זו היא התרחבות משמעותית של הגירעון הממשלתי, עלייה חדה בחוב הציבורי, והכבדה גוברת על תקציב המדינה, דרך סעיפי הוצאה שאינם תורמים באופן פרודוקטיבי לכלכלה.

הקבוצה שתישא בנטל הכבד ביותר של מדיניות זו היא דווקא הדור הצעיר – אלה שנמצאים כיום בתחילת דרכם הכלכלית, ויהיו אלה שיידרשו לשלם את המחיר בעתיד.

מה ניתן ללמוד מהגירעון התקציבי?

אחד הסממנים הבולטים ביותר למדיניות זו הוא הגירעון העצום, שהולך ומתרחב. בעוד גירעון, כשלעצמו, אינו בהכרח שלילי – זאת אם הוא מיועד לעודד צמיחה עתידית – הרי שהרכבו של הגירעון הנוכחי מעורר דאגה.

חלק ניכר ממנו אינו נובע מהשקעות בתשתיות, חינוך או חדשנות, אלא מהקצאות פוליטיות, שמטרתן שימור יציבות קואליציונית. כספים קואליציוניים, המועברים לעיתים קרובות ללא קריטריונים כלכליים ברורים, מופנים לגופים ומגזרים המקורבים למוקדי הכוח הפוליטיים, במקום לשמש מנוף לצמיחה כלל-משקית.

המשמעות של הפחתת ההשקעה במנועי צמיחה עתידיים היא פחות הזדמנויות תעסוקה איכותיות, בעיקר לצעירים, שמירה על שכרם הנמוך של הצעירים לאורך זמן רב יותר, וכלכלה פחות דינמית, שבה יהיה להם יותר קשה להתקדם.

מה הבעיה בהעברת מיליארדים למוסדות דת ולאברכים?

העברת כספים לסקטורים שאינם יצרניים מעמיקה את הבעיה. במקום לעודד השתלבות רחבה בשוק העבודה, המדיניות התקציבית מעודדת תלות ממושכת בקצבאות ובהעברות ממשלתיות. בכך מצטמצם בסיס משלמי המסים העתידי – אותו בסיס שעליו נשענת היכולת לממן שירותים ציבוריים.

הדור הצעיר, שכבר כיום מתמודד עם יוקר מחיה גבוה, ימצא את עצמו בעתיד נושא בנטל מס כבד יותר, כדי לממן אוכלוסיות שאינן משתתפות במלואן בייצור הכלכלי. זהו מנגנון שמייצר תחושת אי-צדק בין-דורי ומערער את האמון במערכת.

מה ניתן ללמוד מממשלה מנופחת של יותר מ-30 שרים?

מבנה הממשלה הרחב והמנופח אינו רק בעיה של בזבוז תקציבי מיידי, אלא גם סמל לניהול לא יעיל של משאבים ציבוריים. מספר גבוה של שרים וסגני שרים, חלקם בתפקידים חופפים או מיותרים, ושל עובדים המועסקים במשרדיהם, מגדיל את ההוצאה הציבורית ללא תרומה ממשית לתוצר.

עבור צעירים, המשמעות היא שהכסף הציבורי – שמקורו במיסים שהם ישלמו בעתיד – אינו מנוצל באופן מיטבי. במקום להיות מושקע בשיפור מערכת החינוך, הוזלת הדיור ופיתוח תשתיות התחבורה, הוא מופנה לשימור מבנה פוליטי מנופח.

מדוע נתניהו מנהל ממשלה מנופחת?

ממשלת נתניהו מפנה כספים ציבוריים למשרדי ממשלה מיותרים, ומעדיפה להזרים תקציבים לשרים ולעסקנים פוליטיים – וזאת ממומנת מגירעון שהצעירים של היום יישאו בו בעתיד.

בין המשרדים המיותרים: המשרד למשימות לאומיות, משרד המודיעין, המשרד לענייני מורשת, המשרד לירושלים ולמסורת, משרד התפוצות ועוד. ריבוי משרדים כזה ממחיש את חוסר היעילות של הממשלה. מדובר בחוסר יעילות מכוון – נתניהו פועל לחלק כסף, כוח וכבוד למקורביו, על חשבון יעילות כלכלית.

מה קרה לחוב הממשלתי מאז הוקמה הממשלה הנוכחית?

היבט קריטי נוסף הוא הגידול המהותי בחוב הממשלתי מאז סוף 2022. החוב אינו רק נתון כלכלי יבש; הוא התחייבות עתידית. כאשר הממשלה מגדילה את החוב, מבלי לייצר נכסים כלכליים שיניבו תשואה בעתיד, היא למעשה מעבירה את החשבון לדורות הבאים.

הצעירים של היום יהיו אלה שיצטרכו להחזיר את החוב הזה, דרך מיסים גבוהים יותר, או קיצוצים בשירותים הציבוריים החיוניים. זהו נטל כפול: גם תשלום ישיר על חובות העבר, וגם פגיעה באיכות החיים כתוצאה מצמצום השירותים.

מה הנתון העדכני לגבי תשלום הריבית השנתי על החוב?

הביטוי המוחשי ביותר לכך הוא העלייה הדרמטית בסעיף החזרי הריבית. בשנת 2025 הסתכמו החזרי הריבית של ישראל ב-42.9 מיליארד שקל; בתקציב 2026 הם זינקו ל-64.6 מיליארד שקל. החוב הופך לנטל תקציבי שוטף.

עבור הדור הצעיר, המשמעות היא שבעתיד חלק הולך וגדל מתקציב המדינה יוקדש לתשלומי ריבית – כסף "אבוד" שאינו משפר את חייהם. כל שקל שמופנה לריבית הוא שקל שלא מושקע בחינוך טוב יותר, בדיור בר-השגה או במערכת בריאות מתקדמת.

מה יהיו ההשפעות על כלכלת ישראל בעתיד?

העלייה בתשלומי הריבית יוצרת לחץ להעלאת מיסים. כאשר הממשלה נדרשת לממן הוצאות קבועות וגדלות, האפשרויות שלה מוגבלות: או לקצץ בשירותים, או להגדיל הכנסות ממיסים. בפועל, לעיתים קרובות נבחר שילוב של השניים.

המשמעות היא שהצעירים של היום ימצאו את עצמם בעתיד משלמים יותר – מס הכנסה גבוה יותר, מע"מ גבוה יותר או מסים עקיפים נוספים – ובמקביל מקבלים פחות תמורה מהמדינה.

המצב מחמיר עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את השפעת המדיניות על יוקר המחיה. היעדר השקעות בתשתיות, בדיור ובתחרות בשווקים מוביל להמשך עליית מחירים. צעירים, שכבר כיום מתקשים לרכוש דירה או לחסוך לעתיד, יעמדו בפני אתגרים גדולים אף יותר. כאשר לכך מתווסף נטל מס כבד יותר, מתקבלת מציאות בה קשה יותר לבנות יציבות כלכלית.

הבעיה אינה רק כלכלית, אלא גם חברתית. כאשר דור צעיר מרגיש שהוא נושא בנטל שאינו הוגן, נפגעת הלכידות החברתית. תחושת חוסר הצדק יכולה להוביל לירידה באמון במוסדות המדינה ואף להאיץ תהליכים של הגירה שלילית – כאשר צעירים משכילים מחפשים הזדמנויות טובות יותר מחוץ לישראל.

בסופו של דבר, המדיניות הכלכלית הנוכחית אינה רק שאלה של מספרים ותקציבים; היא שאלה של אחריות בין-דורית. ממשלה אחראית צריכה לשאול לא רק כיצד לשרוד פוליטית בטווח הקצר, אלא גם איזה עתיד היא משאירה לדורות הבאים. כאשר הגירעון גדל, החוב תופח ותשלומי הריבית מזנקים – התשובה לשאלה זו הופכת מדאיגה יותר ויותר.

מה נדרש כדי לשנות את המגמה?

כדי לשנות את המגמה, נדרשת תפנית עמוקה: הפחתת הוצאות שאינן פרודוקטיביות, צמצום מספר המשרדים בממשלה, השקעה בהון אנושי ובתשתיות, והחזרת המשמעת הפיסקלית. צעדים אלו אינם רק הכרח כלכלי, אלא גם חובה מוסרית כלפי הדור הצעיר.

ללא שינוי כזה, המחיר שישלמו צעירי היום בעתיד יהיה כבד – לא רק בכיסם, אלא גם באיכות חייהם ובהזדמנויות שיעמדו בפניהם.

המדיניות הכלכלית של נתניהו מבהירה שהוא אינו מבצע את מה שנכון לכלכלה הישראלית, אינו דוחף לממשלה רזה ויעילה ואינו פועל לצמצום העברת כספים לסקטורים לא יצרניים – אלא מבצע את ההיפך הגמור. בכך, נתניהו פוגע בעתיד הכלכלי של הצעירים בישראל.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.