איום הרחפנים בגבול הצפון מחייב מענה טכנולוגי ומבצעי מהיר. אבל הבעיה העמוקה יותר היא תרבות ארגונית שבה מודיעין, עליונות מבצעית וטכנולוגיה עלולים לדחוק הצידה את ההבנה האסטרטגית: מה האויב רוצה, מה הוא מוכן לשלם, ואיזה הישג הוא מבקש להשיג.

*  *  *

במאמר חשוב שפרסם במרכז דדו ב־2024, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל טוען כי בצה"ל התפתחה "תחושת שליטה גבוהה במציאות", שהפכה לחלק מן התרבות הארגונית של מפקדי צה"ל.

פינקל קושר תחושה זו להיבטים בהפתעת 7 באוקטובר ולקושי לתת לה מענה. אני מבקש לקחת את הטענה צעד נוסף: אם תחושת השליטה נטמעה בתרבות הארגונית, היא אינה נעלמת בבוקר שאחרי ההפתעה.

לפי פינקל, בצה"ל התפתחה "תחושת שליטה גבוהה במציאות", שהפכה חלק מהתרבות הארגונית של מפקדי צה"ל. הוא קושר זאת להיבטים בהפתעת 7/10 ולקושי לתת לה מענה. אני טוען שהתחושה לא נעלמת אחרי ההפתעה

תרבות ארגונית מושרשת משפיעה על האופן שבו צה"ל רואה את האויב, מפרש מידע, מקבל החלטות ובוחר פתרונות. לכן יש לשאול אם אותה תרבות ממשיכה לעצב גם את הדרך שבה צה"ל תופס את חזבאללה, את מטרותיו ואת האופן שבו הוא מפעיל כוח כדי להשיג אותן.

לתרבות הארגונית בצה"ל יש תפקיד מכונן וחשיבות צבאית מובהקת. צבא אינו יכול לנצח רק באמצעות אמצעי לחימה ותוכניות מבצעיות; הוא זקוק גם למסגרת תרבותית-ארגונית שמייצרת שפה מקצועית משותפת, משמעת ואמון. תרבות זו ניזונה מן האתוס הצה"לי, מהלכידות ומהנכונות לסכן חיים. לכך נוסף תפקידו ההיסטורי של צה"ל כ"כור היתוך" חברתי.

אולם דווקא משום שהיא עמוקה ומושרשת, תרבות ארגונית עלולה לייצר גם הטיה מוסדית. בארגון היררכי כצה"ל, תרבות הנשענת על משמעת, לכידות ושפה מקצועית משותפת – עלולה להפוך לחשיבה קבוצתית במובנה השלילי: נטייה ליישר קו עם עמדות הדרגים הבכירים, לצמצם ביקורת והטלת ספק, ולהקשות על השמעת דעות חריגות. במצב כזה, מידע סותר עלול להתפרש דרך תפיסות קיימות, שאלות יסוד אינן נבחנות מחדש, והצלחות עבר נעשות הוכחה כביכול לכך שהמערכת מבינה את המציאות טוב יותר מכולם.

ד"ר פינקל מתאר תהליך מצטבר: עליונות מודיעינית מבוססת סייבר, אש מדויקת, מערכות שליטה ובקרה, והגנה אקטיבית יצרו דפוסי פעולה שנראו מוצלחים שוב ושוב. כך נוצרה תחושת עליונות מודיעינית, מבצעית וטכנולוגית – ובהמשך תחושת שליטה מלאה במציאות, שהוטמעה בתרבות הארגונית.

מתואר תהליך מצטבר: עליונות מודיעינית מבוססת סייבר, אש מדויקת, מערכות שליטה ובקרה, והגנה אקטיבית יצרו דפוסי פעולה שנראו מוצלחים. כך נוצרה תחושת עליונות מודיעינית, מבצעית וטכנולוגית

כאן מתחיל הכשל: תחושת השליטה עלולה לגרום לבלבול בין עליונות מבצעית־טכנולוגיית לבין הבנת כוונות. היא מטשטשת את ההבחנה בין שליטה במרחב הפעולה לבין הבנת ההיגיון האסטרטגי של האויב.

ההיסטוריה הישראלית מלמדת שהפער המסוכן אינו רק בין מידע לבין חוסר מידע, אלא בין תחושת שליטה לבין הבנת הכוונות, המטרות ותפיסת ההישג של האויב. כיוון שזיהוי כוונות האויב הוא תמיד הסתברותי, לא די בניתוח מודיעיני; הפיקוד הבכיר והדרג המדיני חייבים לתת משקל גם לסימנים חלשים, לערער על הנחות היסוד הקיימות ולתרגם אותם להחלטות.

זה קרה לנו בעבר. ערב מלחמת יום הכיפורים התקשתה ישראל להבין שמצרים אינה חייבת לכבוש את כל סיני כדי להשיג הישג אסטרטגי; די היה במהלך צבאי מוגבל כדי לשבור את הקיפאון ולפתוח נתיב מדיני.

מול חמאס הכשל היה אחר, אך דומה במבנהו: ישראל התקשתה להבין את מטרות המלחמה של האויב כאשר הן חרגו מהנחות היסוד שלה. כפי שמראה פינקל, ניתוח כוונות חמאס הושפע מ"תרבות השליטה" וממתן משקל יתר להערכת המצב שלפיה חמאס מורתע. גם בבוקר 7 באוקטובר, צה"ל לא העריך שחמאס יוצא למתקפה רחבה לכל רוחב החזית, ולא תפס את הטבח ביישובי העוטף כאחת ממטרות המלחמה עצמה.

וכעת אנו עלולים לחזור על אותה טעות מול חזבאללה. שינוי תרבות ארגונית העלולה להוביל להערכת חסר של כוונות האויב אינו ערובה להצלחה, אך הוא תנאי הכרחי לצמצום הסיכון שנחזור עליה.

כאן מתחיל הכשל: תחושת השליטה עלולה לגרום לבלבול בין עליונות מבצעית־טכנולוגיית לבין הבנת כוונות. היא מטשטשת את ההבחנה בין שליטה במרחב הפעולה לבין הבנת ההיגיון האסטרטגי של האויב

חזבאללה אינו חייב לכבוש את הגליל כדי להשיג הישג. ייתכן שמבחינתו עצם השבתת הצפון, עקירת תושבים מבתיהם, והפיכת הגבול למרחב שחיי השגרה בו נעשים בלתי נסבלים – הם הישג אסטרטגי משמעותי. הוא אינו משנה את יעד הטרור, אלא את אופן הפעלת הכוח.

רחפני הנפץ הם דוגמה מדויקת לכך. הם זולים, מדויקים, קשים לאיתור, מייצרים אפקט פסיכולוגי גדול ומאפשרים טפטוף מתמשך מתחת לסף של מלחמה כוללת. הטפטוף אינו בהכרח ביטוי לחולשה של חזבאללה; ייתכן שהוא השיטה. הוא שוחק את הכוחות המתמרנים, מייצר פחד מתמשך, משבש את שגרת החיים ומונע חזרה של תושבי הצפון לבתיהם.

כיום מחפשים בקדחתנות מענה לרחפני הנפץ. אין ספק שיימצאו פתרונות לגילוי, יירוט, שיבוש והגנה. אבל אם האיום יצומצם לאתגר טכני, הפתרון יהיה צר מדי. בכך הוא עלול לשמר את אותה תרבות ארגונית: ההנחה שאם נשלוט וננטרל אמצעי לחימה זה של האויב, צה"ל יוכל להתמודד עם הסכנה הנשקפת לכוחות וליישובים.

אלא שפתרון לרחפן הבודד לא ייתן בהכרח מענה לאיומים שיתפתחו במהירות ויהיו מסוכנים אף יותר – נחילי רחפנים, רחפני תבערה בקיץ היבש, מטענים, מיקוש ומארבים של מחבלים המוטמעים היטב בסביבתם.

טפטוף רחפני הנפץ אינו בהכרח ביטוי לחולשה של חזבאללה; ייתכן שהוא השיטה. הוא שוחק את הכוחות המתמרנים, מייצר פחד מתמשך, משבש את שגרת החיים ומונע חזרה של תושבי הצפון לבתיהם

זו אינה רק אפשרות עתידית, אלא סכנה לכישלון אסטרטגי מוכר. ככל שצה"ל ישהה בלבנון וככל שהשהייה תעמיק, יגבר הסיכון לחזרה למציאות שהכרנו ממלחמת לבנון הראשונה ומהשנים שלאחריה: אמצעים פשוטים וזולים הופכים את החיילים למטרות קבועות, והשהייה עצמה הופכת לזירת התשה. על הרקע הזה, הדרישה הציבורית להכות בעוצמה בדאחיה מובנת כביטוי של זעם וכאב, אך ספק אם תביא לכניעה או להתכופפות של חזבאללה.

לכן, לצד המענה הצבאי והטכנולוגי, נדרשת רגל מדינית שתאפשר לסיים את מלחמת ההתשה לטווח ארוך. האחריות לכך מוטלת על הממשלה ולא על הצבא, אך לצה"ל יש תפקיד חשוב בהמלצות, בהצגת מגבלות הכוח ובבניית ההיתכנות של מהלך כזה. שינוי כזה במדיניות מחייב גם שינוי בתרבות הארגונית: מעבר מהנחה שאפשר לשלוט באיום באמצעות כוח וטכנולוגיה, להבנה שיש לעצב תנאים מדיניים שיאפשרו להגיע להישג צבאי־מדיני שניתן להחזיק בו לאורך זמן.

שינוי בתרבות ארגונית הוא תמיד קשה, ובארגון צבאי הוא קשה עוד יותר. הצלחות העבר יוצרות ביטחון יתר: תחושה שאם הבנו את האיומים הקודמים וידענו להתמודד איתם, נבין גם את האיום הבא וננהל אותו באותם כלים. מכאן קצרה הדרך להנחה שאם רק נפעיל יותר כוח, נרחיב את אזור השליטה או נשיג פתרון טכנולוגי טוב יותר, חזבאללה ייכנע והבעיה תיפתר. ואולם ייתכן שמה שנראה כבעיה של עוצמת אש, שטח או טכנולוגיה הוא למעשה בעיה אסטרטגית. עוד שליטה צבאית עלולה רק להעמיק את מלחמת ההתשה. גם אויב אכזרי ובלתי מוסרי פועל מתוך מטרות, ותפיסת ניצחון שצריך להבינן כדי לסכלן.

לכן, אין די בעוד שכבת הגנה נגד רחפנים. היא נחוצה ודחופה, אך לצדה נדרש שינוי בתרבות החשיבה: פחות יהירות של שליטה, יותר ענווה אסטרטגית; פחות הסתפקות בשאלה "איך מנטרלים את האמצעי", ויותר עיסוק בשאלה "מה האמצעי מלמד על מטרות האויב".

אין די בעוד שכבת הגנה דחופה נגד רחפנים. לצדה נדרש שינוי בתרבות החשיבה: פחות יהירות של שליטה, יותר ענווה אסטרטגית; פחות הסתפקות בנטרול האמצעי, ויותר בשאלה "מה האמצעי מלמד על מטרות האויב"

הפסקת האש, אם תחזיק, אינה תחליף לשינוי הזה; היא רק מקנה חלון זמן שבו אפשר לבצע שינוי לפני ההתלקחות הבאה. בלי רגל מדינית שתגדיר לאן רוצים להגיע – גם כוח, מודיעין וטכנולוגיה עלולים להפוך למנגנון שמנהל את ההתשה במקום לסיים אותה. זה הלקח הכואב: אפשר לראות רחפן בזמן, ליירט אותו בזמן, ועדיין להחמיץ את מטרות המלחמה של האויב. בסוף, שליטה באמצעים אינה ניצחון כל עוד חיילים נשחקים במלחמת התשה והצפון נשאר בלי ביטחון.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.