ישנה אמרה ידועה באנגלית והיא: "Justice delayed is justice denied", כלומר צדק שמתעכב הוא צדק שנשלל. לרוב, משתמשים בה כדי לתאר מצב שבו אזרח ממתין שנים לקבלת פסק דין בעניינו.

אולם בשנים האחרונות אמרה זו מקבלת בישראל משמעות רחבה יותר, וזאת בהקשר של העיכוב הרב במינוי שופטים חדשים.

חסרים 51 שופטים בישראל

בימים האחרונים פורסם, כי לאחר שבג"ץ קבע כי עליו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך בחירת שופטים לבתי המשפט המחוזיים, פרסם שר המשפטים, יריב לוין, סוף סוף רשימה של 18 מועמדים לבתי המשפט המחוזיים בחיפה ובבאר שבע. מדובר בהתקדמות, אולם היא רחוקה מלפתור את הבעיה.

האמרה "צדק שמתעכב הוא צדק שנשלל" בה משתמשים לרוב לתיאור מצב בו אזרח ממתין שנים לקבלת פסק דין בעניינו – מקבלת בישראל משמעות רחבה יותר בהקשר של העיכוב הרב במינוי שופטים חדשים

כך, בהתאם לנתוני הנהלת בתי המשפט, במערכת המשפט חסרים כיום 51 תקני שיפוט שאינם מאוישים, מהם ארבעה בבית המשפט העליון. עוד עולה, כי עד סוף שנת 2026 צפויים להתפנות כ-15 תקנים נוספים, כך שהמחסור הכולל עלול להגיע ל-66 שופטים. זאת, כאשר בכל שנה נפתחים בישראל כ-911,000 תיקים חדשים. 

הציבור הוא שמשלם את המחיר

המשמעות אינה מסתכמת בכיסאות ריקים בלשכות השופטים. כאשר הוועדה אינה מתכנסת לאורך זמן, וכאשר תקנים שיפוטיים אינם מאוישים, מי שמשלם את המחיר הוא הציבור – בעל עסק שממתין להכרעה בסכסוך מסחרי שמכביד על תזרים המזומנים שלו; זוג שנמצא בהליך משפחתי כואב ומבקש ודאות; נפגע תאונה שמחכה לפיצויים כדי לממן טיפול ושיקום; נאשם שמבקש לברר את דינו; קורבן עבירה שממתין לסגירת מעגל – וכל אזרח מן השורה, שלא מחפש מאבק חוקתי, אלא רק מבקש שבית המשפט ישמע אותו בתוך זמן סביר.

במילים אחרות, כאשר חסרים שופטים, העומס אינו נשאר על הנייר. הוא מתורגם לדחיית מועדים, להתארכות הליכים, להמתנה לפסקי דין, לעינוי דין, ולעיתים גם לפגיעה ממשית באמון הציבור במערכת.

עיקרון עתיק

הרעיון לפיו צדק חייב להינתן בזמן, אחרת נוצר עיוות דין, אינו המצאה מודרנית. כבר במגנה כרטה, כתב הזכויות האנגלי משנת 1215, שנחשב לאחד מאבני היסוד של שלטון החוק נקבע, כי אין למכור, לשלול או לעכב משפט וצדק. כלומר, כבר לפני יותר מ-800 שנה הובן כי עיכוב במתן צדק עלול להיות שקול לשלילתו.

חסרים 51 תקני שיפוט שלא מאוישים, מהם 4 בבית המשפט העליון. עד סוף 2026 צפויים להתפנות כ-15 תקנים נוספים. המחסור הכולל עלול להגיע ל-66 שופטים – כשבכל שנה נפתחים בישראל כ-911,000 תיקים

דוגמה נוספת ניתן למצוא בצרפת שלפני המהפכה של 1789. מערכת המשפט של המשטר הישן התבססה, בין היתר, על בתי משפט אזוריים רבי עוצמה שכונו "פרלמנטים". הם החזיקו בסמכות לרשום צווים וחוקים מלכותיים, ולעיתים סירבו לעשות כן או עיכבו את הרישום כחלק מהמאבק הפוליטי והמשפטי מול המלך. עבור אזרחים, איכרים וסוחרים, המשמעות הייתה פעמים רבות המתנה ממושכת וחוסר ודאות. המיאוס הציבורי ממערכת משפט איטית, יקרה ומעמדית היה אחד הרקעים לדרישה המהפכנית למערכת משפט פשוטה, שוויונית וברורה יותר שבאה לידי ביטוי בקודקס נפוליאון משנת 1804.  

דוגמה קלאסית למערכת שקפאה על שמריה בגלל מחסור בשופטים ופרוצדורות מיושנות, ניתן למצוא באנגליה של תחילת המאה ה-19. כך, בית המשפט לדיני יושר (Chancery) טיפל בצוואות, נאמנויות וסכסוכי רכוש. המערכת סבלה ממחסור כרוני בשופטים ומביורוקרטיה מפותלת ותיקים נגררו במשך דורות. משפחות שלמות התרוששו רק מניהול ההליכים המשפטיים, והנכסים שבמחלוקת נשחקו על ידי שכר הטרחה והוצאות בית המשפט.

הסופר צ'רלס דיקנס הנציח את העוול הזה בספרו המפורסם "בית קדרות" (Bleak House). במרכז הספר עומדת פרשה של תביעה משפטית שנמשכה כל כך הרבה שנים, עד שכל היורשים המקוריים מתו, וכשהיא סוף סוף הוכרעה, הסתבר כי כל כספי הירושה נבלעו על ידי הוצאות המשפט.

בסופו של דבר, הביקורת הציבורית הייתה חלק מהרקע לרפורמות רחבות במערכת המשפט האנגלית במאה ה-19, שייעלו מאוד את עבודת בתי המשפט.

דיקנס הנציח את העוול בספרו "בית קדרות", שבמרכזו פרשת תביעה משפטית שנמשכה כה הרבה שנים, עד שכל היורשים המקוריים מתו, וכשהיא סוף סוף הוכרעה, הסתבר כי כל כספי הירושה נבלעו בהוצאות המשפט

הבעיה אינה ייחודית לישראל

ישראל אינה חריגה ביחס לקיפאון במינוי שופטים, כאשר גם במדינות אחרות נוצרו לאורך השנים מצבים שבהם פרלמנטים, מועצות שיפוטיות או גופים ממנים אחרים לא הצליחו להגיע להסכמות הדרושות למינוי שופטים. כך, למשל, בספרד מינוי שופטים נקלע לא פעם למבוי סתום בשל קיפאון במועצה הכללית הממנה את השופטים.

לכן, נקבעו במדינות שונות מנגנונים שנועדו למנוע שיתוק במינוי שופטים. יש מקומות (כגון גרמניה) שבהם כהונת השופט היוצא מוארכת עד למינוי מחליף. במקומות אחרים (כגון איטליה) נקבע, כי אם הגוף הממנה אינו מצליח להגיע להסכמה לאחר כמה ניסיונות, מופחתת דרישת הרוב הדרושה למינוי.

אפשר להתווכח אבל חובה לדאוג שהמערכת תמשיך לעבוד

בסיפורו הקצר של פרנץ קפקא "לפני החוק" מגיע אדם מהכפר ומבקש להיכנס בשערי החוק. השומר בשער אומר לו שהוא אינו יכול להיכנס כרגע ומציע לו להמתין. האדם מחכה ימים, חודשים, שנים ומזדקן על מפתן הדלת. רגע לפני מותו הוא מגלה כי השער הזה נועד רק עבורו, וכעת הוא עומד להיסגר.

הסיפור הקפקאי הזה מבטא היטב את תחושת האדם מול מערכת שאינה אומרת לו "לא", אבל גם אינה מאפשרת לו להיכנס. היא מבקשת ממנו להמתין. ועוד להמתין. ועוד קצת. מבחינה פורמלית, הדלת קיימת. מבחינה מעשית, היא סגורה. זו בדיוק הסכנה במערכת משפט עמוסה מדי וחסרה מדי. הזכות לפנות לבית המשפט קיימת על הנייר, אבל ההמתנה הממושכת מרוקנת אותה מתוכן.

באותו אופן, מחלוקת ציבורית, גם אם היא עמוקה, אינה יכולה להצדיק מצב שבו מערכת שאמורה לתת שירות משפטי לאזרחי המדינה פועלת לאורך זמן בחוסר כוח אדם כה משמעותי וכך פוגעת בבעלי הדין שממתינים לדיון. החיים אינם נעצרים עד שהמערכת הפוליטית תגיע להסכמות.

הסיפור הקפקאי מבטא את תחושת האדם מול מערכת שאינה אומרת "לא", אך גם לא מאפשרת לו להיכנס. היא מבקשת ממנו להמתין. ועוד להמתין. ועוד קצת. פורמלית הדלת קיימת. מעשית, היא סגורה

כינוס הוועדה לבחירת שופטים ומינוי שופטים לבתי המשפט אינם בגדר עשיית "טובה" למערכת המשפט. זוהי חובה ציבורית בסיסית. אפשר להמשיך להתווכח על הרפורמות, על האיזונים ועל הכיוון הראוי של מערכת המשפט בישראל, אבל במקביל חייבים לוודא שהמערכת ממשיכה לעבוד. בסוף, כאשר הצדק מתעכב, לא השופטים בלבד משלמים את המחיר. הציבור כולו משלם אותו.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.