מי לא מכיר את התופעה האנושית המוזרה הזו: דבר מה ממלא מסיבה זו או אחרת את עולמך ופתאום נדמה לך שלאן שאתה לא נושא את מבטך, כולם עסוקים בדיוק בדבר שמעסיק אותך. פתאום נדמה שאתה מוקף בהשתקפויות של עצמך מכל עבר.
נשים שנכנסות להיריון מספרות איך הן יוצאות החוצה ופתאום נדמה להן שכל אישה שנייה ברחוב בהיריון. אחרי הלידה, בפעמים הראשונות שיוצאים לרחוב עם עגלת תינוק, נדמה פתאום שהעולם התמלא הורים גאים לתינוקות. בפעמים הראשונות שיוצאים לרחוב במדי צה"ל, נדמה שהעולם כולו התמלא חיילים במדים. חוזרים בתשובה משוכנעים שכולם סביבם מתחזקים.
ההוויה קובעת את ההכרה, לימד אותנו מורנו ורבנו קרל מרקס. אבל זה עובד גם לכיוון השני: ההכרה מעצבת בדמותה את ההוויה שאופפת אותנו. זה בולט מאי פעם בעידן תיבות התהודה של הרשתות החברתיות, שמשקפות לנו עולם מהונדס גנטית על פי מידתנו.
ההכרה מעצבת בדמותה את ההוויה שאופפת אותנו. זה בולט מאי פעם בעידן תיבות התהודה של הרשתות החברתיות, שמשקפות לנו עולם מהונדס גנטית על פי מידתנו
השבוע זה קרה גם לי. שקעתי במחשבות אופטימיות על ימים אופטימיים שעומדים להגיע, ופתאום אופטימיות אפפה אותי מכל עבר ושוגרה לעברי מכל פינות הרשת: מנאום הברכה של מנכ"ל גוגל סנדר פיצ'אי לבוגרי סטנפורד הצעירים בקליפורניה ועד לסרטון התעמולה החמוד שפרסם נפתלי בנט, שבו הוא מתחייב להחזיר את התקווה לישראל.
תראו מי הצטרפה לביחד. ברוכה הבאה תקווה???????? pic.twitter.com/tE18diEOgi
— Naftali Bennett נפתלי בנט (@naftalibennett) June 17, 2026
סיפרתי לחברה על התופעה המשונה והיא אמרה, שאולי היא מעידה על הצייטגייסט. על רוח הזמן.
אדם צועק את שחסר לו, לימד אותנו מורנו ורבנו מאיר אריאל. יכול להיות שמה שחסר כעת בעולם יותר מכל, זו זריקת עידוד של אופטימיות. ולכן צועקים אופטימיות מסטנפורד בקליפורניה ועד בית ספר זומר ברמת גן.
בישראל זה בלט השבוע במיוחד, על רקע כתב הכניעה המביש שארה"ב חתמה עם איראן ושפוגע אנושות במעמדנו בעולם ואולי גם ביכולתנו להגן על עצמנו מכאן והלאה. ודווקא בשל כך – נדמה שאופטימיות נחוצה לנו כעת יותר מאי פעם. בלעדיה נתקשה לגייס את האנרגיות הרבות שיידרשו על מנת לתקן את כל מה שהתקלקל כאן. ושאלוהים ישמור, כמה דברים התקלקלו כאן.
נדמה שאופטימיות נחוצה לנו כעת יותר מאי פעם. בלעדיה נתקשה לגייס את האנרגיות הרבות שיידרשו על מנת לתקן את כל מה שהתקלקל כאן. ושאלוהים ישמור, כמה דברים התקלקלו כאן
* * *
שקעתי במחשבות הללו על נחיצות האופטימיות לקראת מסיבת סיום התיכון של הבן שלי, דורי, שבה הוזמנתי השבוע לשאת דברים כנציג ההורים.
מחזור הבוגרים של בננו שיוצא עכשיו אל העולם קיבל מהגורל קלפים גרועים במיוחד: את שנות חטיבת הביניים הם העבירו בימי הקורונה, עם הסגרים, הבידודים, הקפסולות והשיעורים האומללים בזום. שנות התיכון עברו עליהם במאבקים החברתיים ובשסע העמוק של ימי ההפיכה המשטרית. אחדים מהם חטפו מכות רצח משוטרים וחזרו הביתה רטובים ממכתז"ית ומסריחים מבואש.
אמיר בן-דוד נואם בטקס סיום התיכון בבית הספר זומר ברמת גן, 10 ביוני 2026
ואז הגיעו בזה אחר זה הטבח של שבעה באוקטובר, החרדה לגורל החטופים, המלחמה האיומה שזרעה חורבן בעזה, ואז גם המלחמה בלבנון, ואז טילים בליסטיים מאיראן (אחד מהם החריב את ביתו של בן כיתתם).
לדור החבול הזה אי אפשר למכור אשליות רומנטיות מתוקות של שנות הנעורים. הם ראו הכול, והם יוצאים כעת לעולם מפוכחים ולא תמימים. מבודדים ושנואים בעולם, חשופים לסכנות רבות במזרח התיכון, מסוכסכים מתמיד בבית.
לדור החבול הזה אי אפשר למכור אשליות רומנטיות של שנות הנעורים. הם ראו הכול, והם יוצאים כעת לעולם מפוכחים ולא תמימים. מבודדים ושנואים בעולם, חשופים לסכנות רבות במזרח התיכון, מסוכסכים מתמיד בבית
לכן חשבתי שיותר מכל הם זקוקים לטפיחת עידוד מאיתנו, הוריהם. חשבתי שרגע לפני שהם מצטרפים לעולם המבוגרים, נחוצה להם זריקת אופטימיות.
וכך אמרתי להם, בין היתר:
הדור שלכם נדפק בגדול. חוויתם בגיל מוקדם מאוד כמה העולם מחורבן. ובלתי צפוי. ומלא בשנאה. וברשע. ובלאומנות. ובגזענות. ובשקרים. ובמניפולציות. ובאלימות. ובתקלות זום. ובשרי ממשלה כושלים.
המשימה של הדור שלכם תהיה לתקן את כל זה.
כן, יש לכם חתיכת יעוד.
אתם יוצאים מכאן הערב על מנת להיות הדור שיחזיר לעולם את האהבה, הסולידריות, השוויון, הצדק, הביטחון והשמחה.
זה הייעוד שלכם – למה? כי אתם ראיתם מילדות מה קורה לעולם בלי כל אלה. אתם יודעים מה התקלקל. ולכן אתם תדעו לתקן.
זו משימה היסטורית כבירה והיא מגיעה עם אחריות: לראות עוול ולתקן אותו. לראות אי צדק ולהילחם בו. לראות אכזריות וגזענות ולהתייצב מולן.
אם תרצו ליטול חלק באתגר הכביר הזה תהיו חייבים – למרות כל מה שעברתם בשנות הילדות וההתבגרות – לשמור על אופטימיות.
ברגעי משבר שעוד יבואו תזכירו לעצמכם: אנשים אופטימיים הקימו את המדינה. אנשים אופטימיים חידשו את התרבות העברית.
רק אנשים אופטימיים מחוללים מהפיכות. רק אנשים אופטימיים משנים את העולם.
כשהפסימיים מסתגרים בחדר ומרחמים על עצמם, האופטימיים יוצאים החוצה ומשנים את המציאות.
כשמשהו מתקלקל ונהרס – הפסימיים בוכים שזה לא צודק ולא מגיע להם. או מתפללים ומחכים לנס. האופטימיים יודעים שאין ניסים ומתקנים בעצמם.
לכן אופטימיים תמיד ישנים הרבה יותר טוב בלילה. פסימיים הולכים לישון כשהם מגלגלים בראש את המטלות, התקלות והאסונות שצפויים להם מחר. האופטימיים הולכים לישון עם המחשבה "איזה יום נהדר ויצירתי ופורה צפוי לי מחר".
אם תישנו טוב בלילות, תחסכו המון כסף על כדורי שינה ותרופות נגד חרדה. ואז גם תחסכו לא מעט כסף על בולמוסי קנייה רגשית מיותרת ברשת.
זכרו, אנשים פסימיים לא מקימים סטרטאפים, לא מגלים תגליות מדעיות חשובות, לא שוברים שיאים ולא בונים מוסדות. רק אנשים אופטימיים שמאמינים בעתיד טוב יותר ומוכנים להתאמץ כדי לעצב אותו, עושים את הדברים הנפלאים האלה.
אם תצליחו לשמור על אופטימיות תגלו שהבעיה הכי גדולה בחיים היא לא הכישלונות שיגיעו בהמשך. והם יגיעו. הבעיה הגדולה היא לא ללמוד מהכישלונות האלה.
אנשים אופטימיים לומדים מכל כישלון והופכים אותו לחומר הבעירה של ההצלחה הבאה.
הם יודעים שהבעיה הגדולה שלנו היא לא כשאנחנו לא מצליחים להגשים את המטרות והחלומות שלנו. אלא כשאנחנו מגלים שאין לנו מטרות ואין לנו חלומות.
הבעיה היא לא כשלא מוצאים אהבה, זה יכול לקרות. זה קורה לכולם. הבעיה היא כשלא מסוגלים להעניק אהבה. לזה אין תרופה.
הפסימיים יסתכלו על שבע השנים הרעות שעברו עלינו ויראו בהן הוכחה ניצחת שהעולם מחורבן ושהמין האנושי דפוק ושאין בכלל טעם לצאת מהמיטה.
לעומתם האופטימיים יצאו לעולם מלאי אנרגיה וחדורי מוטיבציה, כדי להוכיח לעצמם ולכולם שאפשר להשאיר את הרע מאחורינו ושזה בידיים שלנו ובאחריותנו לגרום לכך שיגיעו שבע ואפילו שבעים שנים טובות.
* * *
למחרת היום שבו אמרתי את הדברים האלה לבוגרים, מורים והורים במגרש הספורט של בית הספר זומר ברמת גן, מנכ"ל גוגל סנדר פיצ'אי בחר לומר דברים דומים בנאום היפה שנשא מול בוגרים, מורים והורים ברחבה המוריקה של אוניברסיטת פרינסטון.
גם הוא בחר לומר לבוגרים, שיותר מכל דבר אחר, הוא מאחל להם היום לשמור על אופטימיות.
אם בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, בקליפורניה החרדה נעשית יותר נוחה. שם היא קשורה יותר לעליית הבינה המלאכותית ולפחד שהבוגרים החדשים של סטנפורד לא יספיקו להנות מחגיגת המיליארדים של ההייטק והבנקאות האמריקאית.
אם בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, בקליפורניה החרדה נעשית יותר נוחה. שם היא קשורה יותר לעליית ה-AI ולפחד שהבוגרים החדשים של סטנפורד לא יספיקו להנות מחגיגת המיליארדים של ההייטק
חבורת פריווילגים מפונקים. נראה אותם שומרים על אופטימיות אחרי טבח, חטיפות, הפקרה, חורבן ומטחי טילים בליסטיים מכל עבר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו