מאז עמדתי על דעתי תמכתי במשך שנים רבות בפתרון שתי המדינות, מתוך תפיסה שהמשך השליטה בפלסטינים מאיים על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

האינתיפאדה השנייה, שהתרחשה בשיאן של שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים, ערערה את האמון בפתרון שתי המדינות. שבעה באוקטובר מאיים למוטט אותו סופית.

אם לא תיווצר בתוך הריק הקיים תוכנית שלום חדשה שתאתגר את תפיסת הכיבוש, נישול וגירוש של הימין המשיחי ואת תפיסת האין פרטנר וניהול הסכסוך של בנימין נתניהו טרם שבעה באוקטובר, ושל נפתלי בנט, יאיר לפיד וגדי איזנקוט – האמון בפתרון זה יתמוטט סופית. 

אם לא תיווצר בתוך הריק הקיים תוכנית שלום חדשה שתאתגר את תפיסת הכיבוש והגירוש של הימין המשיחי ואת תפיסת האין פרטנר וניהול הסכסוך של נתניהו, בנט, לפיד ואיזנקוט – פתרון שתי המדינות יתמוטט סופית 

השאלה הגדולה אינה האם הכיבוש מסכן את קיומה של ישראל – התשובה לכך חיובית, אלא האם סיומו יבטיח את ביטחונה של ישראל. התשובה לכך היא לא: נחוצים עוד כמה מרכיבים ביטחוניים ואזוריים כדי להבטיח זאת. 

השמאל הישראלי מתקשה כבר שנים ליישב בין שתי מציאויות שהוא חי בתוכן בעת ובעונה אחת. האחת היא מציאות שבה הכיבוש משחית, פוגע בישראל ומרחיק אותה מערכיה המקוריים. השנייה היא מציאות שבה קיימים כוחות קיצוניים הכוללים את איראן, חזבאללה וחמאס המתנגדים לקיומה של ישראל מטעמים דתיים.

השמאל יודע לנפנף בבחירה של ממשלות ישראל להתנחל, לנשל, לכבוש ולהרוג לאורך השנים. הכול נכון. אבל זו רק חלק מהאמת. אי אפשר להתעלם ממציאות אחרת שגם היא נכונה: בחירתו של יאסר ערפאת לפתוח באינתיפאדה השנייה לאחר שיחות קמפ דייוויד. בחירתם של הפלסטינים להעלות את חמאס לשלטון לאחר ההתנתקות והסרת ההתנחלויות ברצועת עזה.

אי אפשר להתעלם מהחלטת חזבאללה להמשיך במאבקו בישראל גם לאחר הנסיגה מלבנון. וכמובן טבח 7 באוקטובר, שהוכיח כי גם שטח שפונה לחלוטין יכול להפוך למדינת טרור המאיימת על שלומם של אזרחי ישראל.

תפקידו של השמאל הישראלי בעת הזו אינו לכבוש את השלטון אלא לגבש חזון מדיני חדש שיציע דרך לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלעה ישראל. בדיוק כפי שעשו מרצ ותנועת שלום עכשיו בשנות התשעים כשהזיזו את יצחק רבין מעמדות היסוד בהן אחז אל הסכמי אוסלו.

תפקידו של השמאל הישראלי בעת הזו אינו לכבוש את השלטון אלא לגבש חזון מדיני חדש, שיציע דרך לצאת מהמבוי הסתום אליו נקלעה ישראל. בדיוק כפי שעשו מרצ ותנועת שלום עכשיו בשנות ה-90

החזון הזה צריך להתחיל בהכרה ברורה בכך שהפתרון הרצוי הוא עדיין שתי מדינות לשני עמים. ישראל צריכה להיות נכונה להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 עם התאמות מוסכמות, בתמורה להכרה פלסטינית מפורשת בישראל כמדינת העם היהודי ולסיום הסכסוך. במסגרת ההסכם תצטרך ישראל לפנות את ההתנחלויות בשטחים שיוקצו לשטח המדינה הפלסטינית ולהעבירן לגבולותיה הריבוניים.

יחד עם לא ניתן להתעלם מהאירועים שהתחוללו כאן בשנים האחרונות. המדינה הפלסטינית העתידית לא תוכל להיות עזה נוספת או לבנון נוספת. כל הסדר יחייב פירוק של ארגוני טרור, מניעת הקמת מיליציות חמושות והתחייבות פלסטינית ברורה להילחם בכל כוח שינסה לערער את ההסכם. חמאס, או כל ארגון אחר המחזיק בזרוע צבאית וקורא להשמדת ישראל, לא יוכל להיות חלק מהשלטון הפלסטיני, יהיה מחוץ לחוק, וכל ניסיון כיבוש שלו את שטח המדינה הפלסטינית יהווה לעילה למלחמה מצד ישראל, עד שהאיום הקיצוני יוסר מפתחה.

במקביל, ישראל צריכה לחתור להסכם אזורי רחב עם מדינות ערב המתונות על בסיס היוזמה הסעודית משנת 2001. מול ישראל ומול מדינות ערב המתונות ניצב כיום איום משותף בדמות איראן ושלוחותיה. הסדר מדיני חייב להשתלב במהלך רחב יותר של ברית אזורית, שתגן על המדינות המתונות במזרח התיכון מפני כוחות האסלאם הקיצוני.

גם בצד הפלסטיני דרושה התחלה חדשה. אבו מאזן הוא כנראה המנהיג הפלסטיני המוחמץ ביותר מבחינת ישראל. אפשר להתווכח עד היום אם היה ניתן להגיע עמו להסדר, אבל הוויכוח הזה יתנהל על פני דפי ההיסטוריה. כפי שישראל צריכה להשתחרר מנתניהו, הפלסטינים צריכים להשתחרר מהנהגה שאבד עליה הכלח, ולבחור הנהגה חדשה שתהיה לגיטימית ותפעל לחלוקת הארץ. הסדר קבע יוכל להיבנות רק מול הנהגה פלסטינית חדשה, בעלת לגיטימציה ציבורית ומחויבות להסכם.

כפי שישראל צריכה להשתחרר מנתניהו, הפלסטינים צריכים להשתחרר מהנהגה שאבד עליה הכלח, ולבחור הנהגה חדשה שתהיה לגיטימית ותפעל לחלוקת הארץ. הסדר קבע יוכל להיבנות רק מול הנהגה כזו

מטרתו של ההסדר תהיה לא רק לייצר תקופה בה שני העמים יחיו מאחורי דלתות מוגפות, אלא לבנות חלון הזדמנויות שיסתכל עשר שנים קדימה ויאפשר בעתיד מודלים של שיתוף פעולה עמוק יותר, ואולי אף קונפדרציה שתאפשר חופש תנועה, מגורים ופעילות כלכלית בשתי המדינות. החלטה זו לא תיכפה על ידי הממשלות אלא תוסכם אך ורק במשאל עם על ידי שני העמים.

אם מחנה השמאל לא יציע חזון קונקרטי העונה על מאווייהם אבל גם נותן מענה לפחדיהם של אזרחי ישראל, עתידו של האזור יופקר תישאר בידי שני כוחות שיש להם תפיסת עולם ברורה: הכוחות האסלאמיים בצד האחד והמשיחיים היהודים מצד שני. ישראל צריכה דרך חדשה.

שי פלד הוא איש יחסי ציבור וחבר מפלגת הדמוקרטים.