עם ישראל זועם, ובצדק, על הסכם הפסקת האש שחתם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ עם איראן. זה הסכם גרוע שנותן לאיראן הרבה כוח ומשאבים שלא היו לה לפני המלחמה.

אבל עם ישראל זועם על הדבר הלא נכון. הוא זועם על מי שהפסיק מלחמה בהפסד – במקום לזעום על שהתחילו מלחמה שלא ניתן היה לנצח בה.

עם ישראל צריך לזעום על עצמו. לזעום על העיוורון המוחלט שמוביל אותנו פעם אחר פעם ללכת שולל אחרי מהלכים כוחניים שמביאים רק פחות ופחות ביטחון.

העם זועם על הדבר הלא נכון – על מי שהפסיק מלחמה בהפסד – במקום על שהתחילו מלחמה שלא ניתן לנצח בה. הוא צריך לזעום על עצמו, על העיוורון המוחלט שמוביל אותנו שוב ושוב ללכת שולל אחרי מהלכים כוחניים

עם ישראל צריך לזעום על מקסם השווא של טייסנו האמיצים, שערפו את "ראש הנחש" באבחת פצצה חכמה (הם באמת אמיצים ובאמת ערפו – אבל זה לא משנה כהוא זה לתוצאות המלחמה).

עם ישראל צריך לזעום על הארוגנטיות בהנחה שאנחנו יכולים לכפות מלחמה אזורית ללא התייעצות וללא מוכנות להתגמשות ולצפות שהאזור יתייצב לצידנו.

עם ישראל צריך לזעום על עצמו שהוא חש כקורבן כשהאויב מעז להגיב על תוקפנות ישראלית, ושהוא חושב שהפסקות אש רק הצד השני אמור לקיים.

עם ישראל צריך לזעום על ההערצה המוחלטת של הכוח, והנאיביות של לא לראות את הנזקים ארוכי הטווח בהפיכת ישראל לבריון השכונתי, שזורע הרס, הרג והשמדה בכל אשר יפנה.

סכין בגב

ישראל וארה"ב הפסידו במלחמה. הם הפסידו בה משום שלא השכילו להבין שמלחמה לא מנצחים במהלכים טקטיים מבריקים אלא בחישובים אסטרטגיים עמוקים. שמלחמה לא מנצחים אם מצליחים להרוס ולהרוג יותר ביריב אלא אם קובעים מטרות ריאליסטיות להשגה ומקצים את האמצעים להשגתם.

הם לא השכילו להבין שהצלחת המלחמה נמדדת, בסופו של דבר, בשאלה אם יכולת ההשפעה שלך בסיומה גדולה יותר מאשר בתחילתה, והאם העם שלך יותר בטוח ביום שאחרי. לפי כל המדדים האלו, ישראל וארה"ב הובסו על ידי איראן.

עם ישראל צריך לזעום על עצמו, על ההערצה המוחלטת של הכוח, והנאיביות של לא לראות את הנזקים ארוכי הטווח בהפיכת ישראל לבריון השכונתי, שזורע הרס, הרג והשמדה בכל אשר יפנה

ההסכם שחתם טראמפ עם איראן הוא גרוע, אבל טוב עשה שחתם עליו – המשך המלחמה לא היה מביא לתוצאות שונות, אלא אם ארה"ב הייתה מוכנה לפלישה קרקעית מסיבית. לא יקרה. טראמפ, ששוכנע על ידי נתניהו והמוסד לחשוב שהוא הולך למבצע קצר ונוצץ ובסופו יכריז על שינוי המשטר באיראן, הבין נכון, באיחור, שגם הוא הובל בכחש.

הפסד במלחמה יכול להיות דבר טוב לאורך זמן. ניצחונות מביאים עמים לרבוץ על עלי הדפנה וצבאות להישען על דוקטרינות "ישנות וטובות", שפעמים רבות מאכזבות במלחמה הבאה. ההפסד המוחץ של המצרים במלחמת ששת הימים, למשל, הביא אותם לשינויים טקטיים ואסטרטגיים, שאפשרו להם ביצועים שונים לגמרי מול ישראל רק שש שנים מאוחר יותר.

אבל הפסדים לא מביאים לחשבון נפש בריא אם חושבים שההפסד לא מוצדק, אם חושבים ש"תקעו לנו סכין בגב". מקץ שנים של מלחמת חורמה ומיליוני הרוגים, גרמניה נכנעה ב-1918 אחרי שהתברר למקבלי ההחלטות שם מעל לכל ספק שאינה יכולה לנצח במלחמה ושעוד שנים של מלחמה יביאו רק הרס והרג, אבל בסופו של דבר גרמניה תפסיד.

זה היה חישוב ריאליסטי ונכון, אבל התפיסה שהתגבשה בגרמניה של אחרי המלחמה הייתה של "סכין בגב". התפיסה הייתה שהצבא הגרמני היה מנצח במלחמה – אילו רק היו נותנים לו. האשם לא הוטל על המנהיגים שבחוסר אחריות התחילו מלחמת עולם או על הגנרלים שביהירותם העריכו שיצליחו לנצח את רוסיה, צרפת, בריטניה וארה"ב. וכשהעם הגרמני חיפש על מי להטיל אחריות, נמצאו מי ש "תקעו את הסכין". היהודים. התוצאה הייתה מלחמת העולם השנייה, השואה, ולבסוף תבוסה מוחצת של גרמניה: כיבוש וחלוקה.

האשם בהפסד גרמניה במלחמת העולם ה-1 לא הוטל על המנהיגים שהתחילו אותה, או הגנרלים שהעריכו שינצחו. כשהעם הגרמני חיפש על מי להטיל אחריות, נמצאו מי ש"תקעו את הסכין". היהודים

אסור לנו ליפול למלכודת הסכין בגב. ההפסד במלחמה עם איראן הוא כולו תוצרת כחול לבן. הוא תוצאה ישירה של ההנחה שאנחנו יכולים לצאת למלחמת יש ברירה מול אויב רחוק וגדול מאיתנו פי עשר, עם משאבים כלכליים ואסטרטגיים ועם שנים רבות של ניסיון בשרידות מול סנקציות ותקיפות – ולנצח.

ההפסד הוא תוצאה של היהירות שלנו, לפיה יש לנו את הצבא החזק במזרח התיכון, ולכן אין לנו צורך בדיפלומטיה והסכמים – אם לא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח, ואם לא הולך בעוד יותר כוח ילך עם פטיש חמש קילו. ההפסד הוא שלנו ואנחנו צריכים להסיק את המסקנות עכשיו, כשאולי עוד לא מאוחר.

מהפסד לדרך חדשה

מחיר המלחמה לכל משפחה שאיבדה את אהוביה בטיל איראני על בית שמש או חיפה הוא נורא ואיום. הכאב לכל אם ואב שאיבדו את בנם בעוד פלישה חסרת תוחלת ללבנון הוא אינסופי. אבל יחסית למלחמות, ובעיקר למלחמות בהן מפסידים, המלחמה מול איראן הסתיימה במספר קורבנות קטן. אם לא נתעשת ונחזור למטרות בנות קיימא וריאליסטיות, המלחמה הבאה עלולה להיות עוד הרבה יותר נוראה.

ישראל צריכה להיות מדינה שיודעת להגן על עצמה כשצריך אך שואפת למנוע את הצורך הזה על ידי הסכמי שלום עם שכניה ובעיקר עם הפלסטינים – שום מלחמות נצח ושום החרבת ערים ורצח המוני לא ישנו את המציאות הזו.

זה לא ישתנה עם ממשלת נתניהו ותומכי הטרור היהודי, אבל חשוב שהממשלה הבאה לא תבסס את עצמה על אותם רעיונות מעוותים. אבל זה לא רק הממשלה: צה"ל צריך לחזור להיות צבא הגנה לישראל וצריך לחזור להתבססות על הרתעת האויב במקום היהירות שאנחנו יכולים להשמיד כל איום בכל מקום בעולם וללא התחשבות בתוצאות.

זה לא רק הממשלה: צה"ל צריך לחזור להיות צבא הגנה לישראל וצריך לחזור להתבססות על הרתעת האויב במקום היהירות שאנחנו יכולים להשמיד כל איום בכל מקום בעולם וללא התחשבות בתוצאות

ועם ישראל צריך להתפקח משיכרון הכוח, מהתפיסה שלנו מותר הכול כי אנחנו הקורבן. אם אנחנו רוצים חיים נורמליים אנחנו צריכים להתנהג כעם נורמלי ונורמטיבי, עם סוריה, לבנון, עזה והגדה. וכן – גם עם איראן.

 הבעיה אינה איך סיימו את המלחמה אלא למה התחילו אותה. אם לא נלמד את הלקח הנכון, הנאיביות של מחרחרי המלחמה תעלה לכולנו ביוקר.

בועז אצילי הוא פרופסור למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, מתמחה בלימודי ביטחון וסכסוכי גבולות. בין הספרים שפרסם: Triadic Coercion: Israel’s Targeting of States that Host Non-State Actors (עם וונדי פרלמן) ו-Good Fences, Bad Neighbors: Border Fixity and International Conflict.