בהיסטוריה הישראלית אין אף כישלון שדומה בעוצמתו וכנראה שגם במשמעויותיו לסערה המושלמת שעוברת בימים אלה תפיסת הביטחון אותה הוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו במשך שנים.

לא מדובר כאן על כישלונות טראומטיים דוגמת הפתעת יום הכיפורים 1973 ומתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אלה היו קשים, כואבים ורבי מחיר, אבל הם היו תוצר של צבר טעויות שיפוט בשעות שלפני פרוץ המלחמה. הטעויות האלה הביאו לכך שכאשר היא נפתחה היא הצליחה להפתיע את צה"ל ולגרום לקורבנות רבים.

לא כך קריסת אסטרטגיית הביטחון אותה הוביל נתניהו, ללא אופוזיציה של ממש, מאז חזר לכס ראש הממשלה ב-2009. כאן מדובר בתפיסת עולם שקיבלה תאוצה לאחר אסון ה-7 באוקטובר והגיעה לשיאה במאמץ המשותף עם ארצות הברית לחסל את הגרעין ולמוטט את המשטר באיראן.

לא מדובר בכישלונות טראומטיים כהפתעת יום הכיפורים 1973 ומתקפת חמאס ב-7/10 – קשים וכואבים – אך פרי צבר טעויות שיפוט בשעות שלפני פרוץ המלחמה. לא כך קריסת אסטרטגיית הביטחון שהוביל נתניהו

ביסודה של תפיסה זו עומדים שני מרכיבים מרכזיים. האחד, התנגדות עקשנית לכל ניסיון לקדם הסדר מדיני עם הפלסטינים, והשני, אובססיה ביחס לאיום הגרעין האיראני. 

ההתנגדות לכל הסדר הייתה ייחודית לנתניהו. מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים, יצחק שמיר הלך, אף כי בחירוק שיניים,  לוועידת מדריד בה השתתפה בפועל גם משלחת פלסטינית, יצחק רבין חתר להגיע להסדר במסגרת תהליך אוסלו, אהוד ברק ניסה את כוחו מול יאסר ערפאת בקמפ דוד, אריק שרון ביצע את ההתנתקות, ואהוד אולמרט התקרב להשגת הסכם עם אבו מאזן.

נתניהו, לעומתם, עשה לאורך כל שנות שלטונו כל שביכולתו לטרפד כל סיכוי להגיע להסדר לסיום, או לפחות למיתון הסכסוך. כך היה כאשר התחמק ב-1998 מקיום הסכם ואי, כאשר נשא ב-2009 תחת לחץ אדיר של ממשל ברק אובמה את נאום בר-אילן ובפועל התכחש לו, וכאשר תמך ומימן את שלטון חמאס בעזה כדי לתרץ מדוע לא ניתן לקיים משא ומתן עם הרשות הפלסטינית.

הסירוב העקבי להתקדם להסדר ובמקביל העמקת הכיבוש הביאו לתוצאות ברורות. שחיקה עקבית בתמיכה בישראל והפיכתה למדינה "מצורעת" בדעת הקהל והממשל במדינות הדמוקרטיות, שריפת הגשרים עם בסיסי התמיכה המסורתיים בארצות הברית, והפיכת המפעל הציוני למבודד יותר ויותר בזירה העולמית.

הסירוב העקבי להתקדם להסדר ובמקביל העמקת הכיבוש הביאו לתוצאות ברורות. שחיקה עקבית בתמיכה בישראל והפיכתה למדינה "מצורעת" בדעת הקהל והממשל במדינות הדמוקרטיות

על אלה נוספה הדרך בה הגיבה ישראל על טבח ה-7 באוקטובר. ההרג ההמוני בעזה, ההרס השיטתי, הטיפול הכושל בפליטים, וההתבטאויות חסרות הרסן הפכו את ראש הממשלה למי שעומד נגדו צו מעצר בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ואת ישראל למדינה המזוהה עם הנתעבות שבמדינות העולם. לתעוב ולבידוד יש מחיר אסטרטגי ואת המחיר הזה אנחנו מתחילים להרגיש עתה.

המרכיב המסורתי השני בתפיסת הביטחון של נתניהו הוא האובססיה לפתור את בעיית הגרעין האיראני, "משימת חיי" על פי הגדרתו. גם כאן מדיניותו שונה משל קודמיו. רבין הבין את האתגר – והצורך לגייס תמיכה בינלאומית כדי להתמודד אתו היה מניע מרכזי בניסיונו לקדם הסדר עם הפלסטינים.

גם ברק, שרון ואולמרט הבינו זאת. הם פעלו בדרכים חשאיות לחבל בפרויקט ובאמצעים דיפלומטיים לגייס תמיכה בינלאומית לסנקציות נגד איראן. ומעל הכול, הם הקפידו לפעול מאחורי הקלעים כדי למנוע מצב בו עיקר עול הסרת האיום נופל על ישראל.  

נתניהו הלך בדרך ההפוכה. הוא התייצב בחזית המאבק והפך את ישראל לנושאת הדגל בעימות עם מיזם הגרעין שאיים על מדינות רבות באזור ומחוצה לו. כך היה בהופעתו באו"ם ב-2012 כאשר הציג  את ציור ה-90% של  איראן בדרך לפצצה, בנאום בסנט ב-2015 בו יצא נגד הסכם הגרעין אותו קידם ממשל אובמה, ובמסיבת העיתונאים הדרמטית ב-2018 בה חשף את ארכיון הגרעין האיראני.

כל אלה לא נועדו לקדם שיתוף פעולה בינלאומי שיכריח את איראן לעצור את הפרויקט באמצעים מדיניים, אלא את חיסולו של ההסכם כדי לקדם את האופציה הצבאית. חיסול הסכם הגרעין השיג תוצאה הפוכה. איראן חידשה את הפרויקט והתקרבה משמעותית לפצצה.

בניגוד לקודמיו, נתניהו לא קידם שת"פ בינל' שיכריח את איראן לעצור את הגרעין באמצעים מדיניים, אלא את חיסול ההסכם כדי לקדם אופציה צבאית. אבל חיסול הסכם הגרעין השיג תוצאה הפוכה וקירב את איראן לפצצה

מנהיג אחר, אחד שמאמין יותר בדיפלומטיה, היה מנסה לתרגם את ההישגים הצבאיים של מלחמת 12 הימים לנכסים מדיניים ולהפוך את החולשה האיראנית בסוף אותה מלחמה להסכם שהיה מרחיק אותה מהגרעין לשנים ארוכות. לא כך נתניהו שיצא לסבב מלחמתי נוסף, שאפתני הרבה יותר ועם המנהיג ההפכפך ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ההימור כשל והתוצאות לנגד עינינו.

ההימור הזה אינו אירוע מבודד. הוא שיאה של תפיסת הביטחון של ישראל תחת נתניהו. התנגדותו להתקדמות במשא ומתן מול הפלסטינים מנעה בניית קואליציה בינלאומית ואזורית רחבה להתמודדות עם האיום האיראני שהוא, ולא מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל, מסכן את קיומנו.

שיתוף הפעולה ההדוק עם ממשל דונלד טראמפ הביא לא רק לכישלון מחפיר במאמץ להפיל את המשטר אלא גם מוליד לנגד עינינו איראן עם פוטנציאל להפוך לחזקה מתמיד, לעומת ישראל שתלויה במנהיג אשר אינו רואה בעיה בכך שלאיראן יהיה ארסנל טילים מאיים.

כל זה היה צפוי. האסטרטגיה החלופית להתמודדות עם איראן הייתה השגת תמיכה בינלאומית למאמץ למנוע ממנה את הפצצה, כולל שימוש בכוח צבאי. החלופה הזו הייתה מתאפשרת, לו ישראל הייתה מתקדמת להסדר עם הפלסטינים על בסיס יוזמת השלום של הליגה הערבית (היוזמה הסעודית) העומדת על הפרק מאז 2002 וזוכה לתמיכת כל העולם.

מנהיג אחר, שמאמין בדיפלומטיה, היה מנסה לתרגם את ההישגים הצבאיים של מלחמת 12 הימים לנכסים מדיניים, ולהפוך את החולשה האיראנית בסוף המלחמה להסכם שירחיק אותה מהגרעין לשנים ארוכות

נתניהו סירב לכך והביא על ישראל אסון אסטרטגי.

ומכאן מסקנה אחת ברורה:  הגיע הזמן לבחון את האלטרנטיבה.   

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).