זה נגמר, או ליתר דיוק, רק התחיל. אחרי הפסקת אש באפריל וכמעט 70 ימים של שיחות עקיפות בתיווך פקיסטן וקטאר, איראן וארה"ב חתמו על מזכר הבנות המסיים את המלחמה ביניהן.

בחודש יוני בשווייץ קיימו שני הצדדים את סבב השיחות הראשון שלהם במסגרת מזכר ההבנות. בסופו גיבשו מפת דרכים להסכם סופי בתוך 60 יום, הקימו קבוצות עבודה שיעסקו בהעשרת אורניום, בסנקציות וביישום ההסכם, וכן כוננו ערוצים חדשים שנועדו לשמור על מצר הורמוז פתוח ועל הפסקת האש בלבנון בתוקף.

השאלות הקשות ביותר, ובהן עתידה של תוכנית ההעשרה האיראנית, היקף ההקלה בסנקציות וצורתו של כל הסדר עתידי, נדחו לפרק הזמן הזה, בעוד טהרן מתעקשת כי יישום ההבנות חייב להקדים את ההסכם הסופי. המצור הוסר, ומצר הורמוז נפתח מחדש. בימים שלאחר פרסום החדשות התחזק הריאל האיראני ביותר מ־15% מול הדולר.

בעיני יריביה של איראן ורבים מהפרשנים, הדרך שבה גובש ההסכם מאששת את המסקנה שעלתה לאחרונה, בין היתר גם מעל במה זו: המלחמה יצרה משטר איראני מאוחד יותר משהיה בכל שלב אחר בהיסטוריה הקרובה

בעיני יריביה של איראן ורבים מהפרשנים, הדרך שבה גובש ההסכם מאששת את המסקנה שעלתה לאחרונה, בין היתר גם מעל במה זו: המלחמה יצרה משטר איראני מאוחד יותר משהיה בכל שלב אחר בהיסטוריה הקרובה.

גם פרשנים איראנים מכל קצות הקשת הפוליטית תיארו סגירת שורות ממשית. המחוקק לשעבר מנסור אראמי דיבר באפריל על התלכדות נדירה בין הזירה הפוליטית, הצבאית והחברתית, הפועלות כולן במסגרת המשטר.

ילד קורא סיסמאות בזמן שהוא עומד על דגל איראן בטהרן, 1 באפריל 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

לא מעט עובדות תומכות בטענה הזאת. כמעט כל הממסד התייצב מאחורי ההסכם. משרד החוץ טוען שכל זרועות המדינה פעלו "בקול אחד", ואילו עיתונים שמרניים המזוהים עם הקו הנוקשה מתעקשים שהשיחות התנהלו תחת פיקוחו האישי של המנהיג העליון החדש, מוג'תבא חמינאי.

יתרה מזאת, אסמאעיל קאאני, מפקד כוח קודס, יחידת העילית של איראן, אף הגדיל לעשות כשהגדיר את נציגי המשא ומתן של המדינה ואת חייליה כמי שקורצו מאותו החומר של "ההתנגדות המזוינת".

ברור כי הדיפלומטים האיראנים פועלים מכוח מנדט שקיבלו מראשי המשטר. ראוי לומר זאת בפירוש, משום שהדבר אמור לשים קץ להנחה רווחת בבירות מערביות שלפיה צוות המשא ומתן הוא דרג אזרחי חסר גיבוי, שהגורמים הנוקשים במשטר יכולים להתנער ממנו כרצונם. זה לא המצב.

ברור כי הדיפלומטים האיראנים פועלים מכוח מנדט שקיבלו מראשי המשטר. ראוי לומר זאת בפירוש, משום שהדבר אמור לשים קץ להנחה רווחת בבירות מערביות שלפיה צוות המשא ומתן הוא דרג אזרחי חסר גיבוי

אבל הקונצנזוס המוצג הוא קונצנזוס לעצירת מלחמה שאיש לא יכול היה לנצח בה, ובתנאים שטהרן יכולה להציג כניצחון. הוא כמעט אינו אומר דבר על השאלה שהמלחמה הציפה מחדש אך לא פתרה: כיצד על איראן למקם את עצמה מול העולם החיצון. בעניין הזה, הרפובליקה האסלאמית רחוקה מלהיות מאוחדת.

בסוף חודש מאי, חזית פאידרי והרשת שסובבת את סעיד ג'לילי (ראש צוות המשא ומתן לשיחות הגרעין לשעבר, מהמחנה השמרני והנוקשה, שהפסיד בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות ב־2024 למסעוד פזשכיאן), פתחו במאמץ מתואם להדיח את מוחמד באקר קאליבאף מתפקיד יו"ר הפרלמנט.

יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף, לבוש במדי משמרות המהפכה, מנהל ישיבה בטהרן. 1 בפברואר 2026 (צילום: ICANA NEWS AGENCY / AFP)

הם הפעילו לחץ כבד לקיים במליאה הצבעה גלויה על הדחתו, במהלך שתואר באחד הדיווחים כקמפיין סחיטה פוליטית בלתי פוסק. העיתוי הוא העיקר כאן: הניסיון להדיחו חפף את השלב הרגיש ביותר במגעים הדיפלומטיים, והדיווחים הציגו זאת בבירור כניסיון להחליש את מסלול המשא ומתן באמצעות הסרת אחד העוגנים המוסדיים המרכזיים שלו.

אבל קאליבאף שרד, והבטיח את תפקיד יו"ר הפרלמנט לשנה שביעית ברציפות. זו הייתה ראיה, כפי שצוין באותו דיווח, לכך שהגורמים השמרנים הנוקשים אומנם נותרו קולניים ולעיתים בעלי השפעה, אך הם עדיין נמצאים בנחיתות מספרית מובהקת בתוך המערכת הפוליטית של המשטר.

קאליבאף לא היה היעד היחיד של השמרנים הנוקשים. בתחילת יוני, פרשנים רפורמיסטים הציגו את הקריאות המתמשכות לפזשכיאן להתפטר כאסטרטגיית התשה מכוונת – קמפיינים תקשורתיים, חסימות פרלמנטריות, שמועות חוזרות על התפטרות – כולם נועדו לשחוק את ההון הפוליטי של ממשלה פרגמטית יחסית.

ככל שהאיום הצבאי המיידי מצד ארה"ב וישראל ילך וייסוג, המחלוקות העמוקות והבסיסיות בין האזרחים למדינה צפויות לצוף

זאת, דווקא משום שהעניין שלה בדיפלומטיה ובנורמליזציה כלכלית מאיים על פלגים פוליטיים שהלגיטימציה שלהם נשענת על מצב של עימות מתמיד.

בחודש מאי פרסם חבר פרלמנט מהמחנה הנוקשה פסוק מהקוראן העוסק בבנו הסורר של נח, תחת הכותרת: "מי כשיר להנהגה?" מבקרים פירשו זאת כעקיצה עקיפה על הלגיטימיות של המנהיג העליון החדש.

המתקפה הגיעה מתוך הבית פנימה: היא לא הגיעה מצד רפורמיסט או גולה פוליטי, אלא מאיש המחנה השמרני והנוקשה של המשטר, שהטיל ספק בעצם הירושה שעליה הוא אמור להגן.

סעיד ג'לילי, לשעבר ראש צוות המשא ומתן הגרעיני של איראן, לצד עלי לאריג'אני, לשעבר מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, 28 ביולי 2024 (צילום: KHAMENEI.IR / AFP)

אלה אינן מחוות של מערכת שמדברת בקול אחד. ואכן, הפרשן אחמד זיידאבאדי הזהיר באמצע יוני כי קבוצה קטנה של גורמים אידאולוגיים נוקשים נראית נכונה לייצר חוסר יציבות, ולהציב את האינטרסים הצרים שלה מעל האינטרסים של המדינה.

ניתוח שפורסם באתר "פארארו" וזכה לתפוצה רחבה בתחילת יוני, טען כי איראנים רבים שתיעבו את המשטר האסלאמיסטי השולט, דחו בכל זאת כל לחץ צבאי זר. הם אף חוו את המלחמה מבעד לעדשה לאומית, ולא דרך עדשה אידאולוגית אנטי־משטרית.

אבל אותו ניתוח בדיוק נשא עימו גם אזהרה: הלכידות הזו הייתה אך ורק תוצר של תנאי המלחמה. ככל שהאיום הצבאי המיידי מצד ארה"ב וישראל ילך וייסוג, המחלוקות העמוקות והבסיסיות בין האזרחים למדינה צפויות לשוב ולצוף.

העיתון "כיהאן", כלי תקשורת שמרני ונוקשה, טוען שהאיפוק שאיראן הפגינה בעבר כלפי המערב לא הניב לה דבר, ושכעת, מלחמת התשה פועלת דווקא לטובתה של טהרן

למעשה, אם מקלפים את אוצר המילים המלחמתי, השסע הוא אותו שסע שעובר ברפובליקה האסלאמית מאז 1979: בין מי שרואים בכל הסדר יציב עם ארה"ב מלכודת או תבוסה, לבין מי שמתייחסים לסוג כלשהו של דו־קיום עם המערב כאינטרס לאומי.

למחנה המכונה "מחנה ההתנגדות" (או "העמידה האיתנה") יש קייס קוהרנטי ודוברים רציניים. העיתון "כיהאן", כלי תקשורת שמרני ונוקשה, טוען שהאיפוק שאיראן הפגינה בעבר כלפי המערב לא הניב לה דבר, ושכעת, מלחמת התשה פועלת דווקא לטובתה של טהרן.

אישה חולפת ליד שלט חוצות המקדם בברכה את נשיא איראן מסעוד פזשכיאן בצד הדרך באסלאמאבאד, פקיסטן, 23 ביוני 2026 (צילום: AP Photo/Anjum Naveed)

עורך סוכנות הידיעות "תסנים", כלי תקשורת שמרני נוסף, התעקש שעדיף שלא יהיה כל הסכם מול וושינגטון מאשר שייחתם הסכם רע. לדבריו, הלקח המרכזי מהסכם הגרעין של 2015 הוא שפשוט אי אפשר לסמוך על האמריקאים.

איש דת בכיר התייחס לשיחות בדרשה שנשא לאחרונה, והציג אותן כפרויקט שנועד אך ורק כדי לכפות על איראן להיכנע. בקצה הרדיקלי יותר, פרשן שכתב ב"פארארו" תמך בגלוי בכך שאיראן תחתור להשגת נשק גרעיני, ואף חזה מלחמה מחודשת עד הסתיו הקרוב. מאחורי חלק גדול מהפרשנויות הללו, ניצב השריר המוסדי והפוליטי של גוש פאידרי־ג'לילי.

המחנה התומך בדיפלומטיה אינו פחות נחרץ. פזשכיאן טען שוב ושוב שמלחמה גוררת בהכרח עלויות כלכליות חמורות, והודה שאינפלציה, מחסור ושיבושים בייצוא הנפט הם בלתי נמנעים בזמן עימות. המסר שלו קרא תיגר, במשתמע, על אותם גורמים בממשל שתומכים בהמשך העימות, אך בד בבד מצפים שהכלכלה תישאר יציבה.

השסע העמוק הזה – בין המחנה האזרחי מבקש הפשרה לבין הגורמים הנוקשים במשמרות המהפכה – נעשה מורכב הרבה יותר בעקבות המלחמה

שר החוץ עבאס עראקצ'י פעל כדי לדחות את השאלות הגרעיניות הקשות ביותר ולהמיר את הלחץ והכפייה למנוף השפעה מנוהל ומחושב, כולל הסדר עתידי אפשרי בין איראן לעומאן סביב מצר הורמוז. קאליבאף, יוצא משמרות המהפכה בעצמו, מגלם את הזרם השמרני־פרגמטי, שמעוניין לסיים את המלחמה מבלי לנרמל את היחסים עם ארה"ב.

סביב דמויות אלו חגים גורמים רפורמיסטיים ואנשי מרכז מוכרים, המביאים עימם גוון חד יותר של ריאליזם: הפרשן כורוש אחמדי, למשל, תקף חזיתית את האמונה המנחמת שלפיה הזמן פועל לטובתה של איראן. הוא הצביע על כך שלחץ ומצור ממושכים במצר הורמוז יפגעו בכלכלה האיראנית החבולה הרבה יותר מכפי שתומכי המהלך מוכנים להודות.

השסע העמוק הזה – בין המחנה האזרחי מבקש הפשרה לבין הגורמים הנוקשים במשמרות המהפכה – נעשה מורכב הרבה יותר בעקבות המלחמה.

סירה של משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC), שלטענת איראן השתתפה במבצע לתפיסת ספינות שניסו לחצות את מצר הורמוז, 21 באפריל 2026 (צילום: Meysam MIRZADEH / TASNIM NEWS / AFP)

במשך שנים, היו משמרות המהפכה הבית המוסדי העיקרי של העמדה הסרבנית. אבל המלחמה דחפה את מערכת הביטחון למרכז קבלת ההחלטות, כשמאזן הכוחות נטה לעבר המשמרות המהפכה בעקבות חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי בחודש פברואר.

כעת, כאשר הממסד הביטחוני של משמרות המהפכה שולט בתהליך המשא ומתן (במקום לשבת בחוץ ולהטיל עליו וטו), הוא אינו יכול להוביל באופן גלוי ופשוט מרד נגד המסלול שהוא עצמו מפקח עליו.

הלחצים של המחנה הנוקשה שתוארו לעיל לא הגיעו ממשמרות המהפכה כמוסד; הם הגיעו מגוש פוליטי־דתי. ואחד מיעדי ההתקפה המרכזיים שלהם, קאליבאף, צמח כאמור בעצמו בתוך משמרות המהפכה. קו השבר המשמעותי ביותר כיום עובר בתוך מוסדותיה של איראן, ולא עובר בצורה מסודרת ביניהם. אפילו משמרות המהפכה עצמם אינם מהווים עוד גוש אידאולוגי אחיד לחלוטין.

קו השבר המשמעותי ביותר כיום עובר בתוך מוסדותיה של איראן, ולא עובר בצורה מסודרת ביניהם. אפילו משמרות המהפכה עצמם אינם מהווים עוד גוש אידאולוגי אחיד לחלוטין

ההשלכות של השאלה איזה מחנה יגבר בסופו של דבר בטהרן אינן תיאורטיות או מופשטות. איראן עדיין שומרת לעצמה את היכולת להסלים את המצב בכמה זירות במקביל – וכבר הוכיחה שהיא מוכנה לעשות זאת.

מנוף הלחץ המיידי ביותר הוא מצר הורמוז, שטהרן הפכה ממסדרון מעבר פסיבי לכלי פעולה של ממש. בשיא העימות גבתה איראן "אגרות מעבר" בריאלים דרך הבנק המרכזי שלה; חלק מחברות הביטוח הימיות החלו לדרוש מאוניות לשוט אך ורק בנתיבים שאושרו על ידי איראן; וטהרן אף העלתה רעיון למשטר של "גישה מבוקרת" שינוהל בשיתוף עם עומאן, ולא תחת מטרייה הגנתית אמריקאית.

מבט כללי על מתקן הגז שדה דרום פארס שבדרום איראן, 2015 (צילום: Atta KENARE / AFP)

מעבר לנתיב המים נמצאת תשתית האנרגיה של המפרץ: המלחמה כבר נגעה בראס לפאן שבקטאר, בשדה הגז האיראני דרום פארס ובמתחם פטרוכימי במאהשהר. גם הארסנל של טהרן התגלה כעמיד יותר מכפי שדווח. הערכות מודיעין מאמצע יוני הגיעו למסקנה שאיראן בנתה מחדש בערך שלושה רבעים מכוח הטילים שהיה לה לפני המלחמה, ייתכן שבעזרת מערכות רוסיות שנמסרו לה לאחרונה, אחרי ששיגרה כ־1,850 טילים במהלך הלחימה.

כמו כן, דוקטרינה אסטרטגית מתפתחת – שאותה ניסח סאדק לאריג'אני מהמועצה האיראנית לאבטחת אינטרס המשטר – מתייחסת למתקפות על שותפיה החמושים והאזוריים של איראן, דוגמת חזבאללה בלבנון, כאל מתקפות על איראן עצמה. גישה זו מטשטשת למעשה את הגבול המוכר בין עימות באמצעות שליחים לבין מלחמה ישירה, מהים התיכון ועד מצר באב אל־מנדב.

ההתנהלות הזאת בולטת במיוחד באיחוד האמירויות הערביות. שם מומחש באופן החד ביותר כיצד טהרן למדה לתמרן מול שכנותיה במפרץ, ולהפוך את התלות ההדדית שלהן בכלכלה ובביטחון לנקודת תורפה ולמנוף לחץ.

הערכות מודיעין מאמצע יוני הגיעו למסקנה שאיראן בנתה מחדש בערך שלושה רבעים מכוח הטילים שהיה לה לפני המלחמה, ייתכן שבעזרת מערכות רוסיות שנמסרו לה לאחרונה

קמפיין ההשפעה והתעמולה האחרון של טהרן נגד אבו דאבי, וכן אלפי הטילים והכטב"מים שאיראן שיגרה לעברה במהלך חודשי המלחמה, לא היו אקראיים; הם היו מעין "חוגת עוצמה" שמחנה ההתנגדות בטהרן מבקש להגביר.

במבט קדימה, מעקב אחר רמת הלחץ שמופעל על מדינות המפרץ יאפשר לקרוא ולנתח בזמן אמת את מצב הוויכוח הפנימי באיראן, ואת הכיוון שאליו נושבת המדיניות האזורית שלה.

נשיא איראן מסעוד פזשכיאן חותם בטהרן על מזכר הבנות עם ארה"ב, 18 ביוני 2026 (צילום: Iranian Presidency Office via AP)

נכון לעכשיו נראה שידו של הזרם הפרגמטי על העליונה. קליבאף, כאמור, שרד בתפקידו; המנהיג העליון החדש בונה במרץ את המעטפת והגיבוי מבית שיידרשו לאישור הסכם בר קיימא; ולפי הדיווחים, גם וושינגטון מצידה ריככה את דרישותיה המקסימליסטיות, כולל ויתור על הדרישה לאפס העשרה ועל הדרישה להעביר את האורניום המועשר אל מחוץ למדינה.

המבנה שמתגבש כעת צנוע במכוון: מסגרת דו־שלבית שמסיימת את הלחימה ופותחת מחדש את מצר הורמוז באופן מיידי, בעוד תיק הגרעין הסבוך נדחה לסבב שיחות שני שיימשך 60 יום. המצוקה הכלכלית העמוקה של איראן – מקיצוב דלק, דרך סטגפלציה מאיימת ועד לחץ משמעותי על ייצוא הנפט הגולמי שלה – דוחפת אותה בחוזקה לאותו כיוון.

אבל היתרון של הפרגמטיסטים תלוי על בלימה, ולגורמים המבקשים לחבל בהסדר עדיין יש את כל הכלים הנדרשים כדי להעלות את מחירה של כל פשרה פוליטית: פלטפורמות תקשורת רחבות, מנופי כוח פרלמנטריים ובירוקרטיה ביטחונית ענפה.

הסכנה האמיתית היא שהגורמים הנוקשים יהפכו כל הסכם שייחתם ליקר כל כך מבחינה פוליטית מבית, עד שהוא יתפורר הרבה לפני שיספיק להראות תוצאות בשטח

הסכנה האמיתית היא שהגורמים הנוקשים יהפכו כל הסכם שייחתם ליקר כל כך מבחינה פוליטית מבית, עד שהוא יתפורר הרבה לפני שיספיק להראות תוצאות בשטח. האיום המרכזי על ההסכם הזה, כפי שהזהיר זיידאבאדי, חי ונושם כעת עמוק בתוך המערכת האיראנית.

אם ארה"ב רוצה שהפסקת האש תחזיק מעמד, עליה להתייחס ברצינות לפוליטיקה הפנימית הסבוכה של טהרן. עליה לתת למחנה התומך בהסכם משהו מוחשי שיוכל להצביע עליו כהישג: אולי הטבות גלויות ומוקדמות, שהגורמים השמרניים לא יוכלו לפטור בזלזול כ"כניעה" מערבית.

תמונות של מנהיגיה העליונים של איראן, רוחאללה חומייני, עלי חמינאי ובנו, המנהיג הנוכחי מוג'תבא חמינאי, 24 במאי 2026 (צילום: ATTA KENARE / AFP)

המנגנון המדווח – שיאפשר לאיראן גישה לעשרות מיליארדי דולרים בנכסים מוקפאים באמצעות קטאר – הוא בהחלט מסוג הצעדים שיכולים להירשם כהישג משמעותי. הסכם שלא יספק לפרגמטיסטים דבר קונקרטי פשוט יחוסל מבפנים. החלופה לכך היא סולם ההסלמה שתואר לעיל, שיביא עימו השלכות עולמיות דרמטיות, שכבר כיום מתחרות במודלים של הבנק העולמי.

בתמורה לכך, וושינגטון צריכה ויכולה לצפות לוויתורים ההדדיים שהיא באמת מבקשת להשיג: תקרה להעשרת אורניום, נרמול תנועת הסחר הימית במצר הורמוז וריסון מערך הטילים ושלוחיה של איראן באזור. כל אלה ישולבו וידורגו בשלב השני של ההסכם.

הסכם שלא יספק לפרגמטיסטים דבר קונקרטי פשוט יחוסל מבפנים. החלופה לכך היא סולם ההסלמה שתואר לעיל, שיביא עימו השלכות עולמיות דרמטיות, שכבר כיום מתחרות במודלים של הבנק העולמי

המלחמה לא סיימה את הוויכוח הוותיק והעמוק ביותר של המשטר האיראני בנושאי מדיניות החוץ; להפך, היא פתחה אותו מחדש – תחת אש ותחת הנהגתו של מנהיג עליון חדש. השאלה אם המשטר יצליח לנהל את העימותים הפנימיים והחיצוניים שלו מוכרעת ממש בימים אלה בטהרן. כל הסכם עתידי עם וושינגטון יקום או ייפול על התשובה לשאלה הזאת.

אלכס וטנקה הוא מנהל "תוכנית איראן" במכון המזרח התיכון (MEI). ספרו האחרון הוא: The Battle of the Ayatollahs in Iran: The United States, Foreign Policy, and Political Rivalry Since 1979.