החרדים, וגם אלה שעזבו את החברה החרדית נכנסים לשוק העבודה עם פער שאינו נסגר בקלות – בתעסוקה, בהשכלה וברווחה. אבל הפער הזה אינו נולד ביום בו עזבו את החברה החרדית: הוא נבנה שנים קודם לכן, בכיתה בה למדו.

מדינת ישראל מעבירה מאות מיליוני שקלים בשנה למוסדות חינוך חרדיים לבנים, שאינם מלמדים את הכלים הבסיסיים לחיים אזרחיים. במרבית מוסדות הפטור כמעט לא נלמדת אנגלית, והמתמטיקה נלמדת ברמה נמוכה.

זו אינה טענה של מבקרים חיצוניים, אלא הודאה שהמדינה עצמה מסרה לבג"ץ. וגם את הדרישה המינימלית שהמדינה קבעה לעצמה היא אינה אוכפת.

ודוק: הבנות החרדיות כן לומדות ליבה. היעדר לימודי ליבה אצל הבנים החרדים הוא בחירה מבנית, לא הכרח דתי, והוא השורש של המחיר שמשלמים החרדים עצמם, וגם היוצאים בשאלה ועוזבי החברה החרדית, בהמשך חייהם. כל זה נעשה בכסף ציבורי, בעת שהמדינה נתונה במלחמה ובלחץ תקציבי כבד.

כיצד בנוי החינוך החרדי לבנים, ומה החוק דורש ממנו?

כדי להבין מאיפה מגיע הפער של היוצאים, צריך להביט במערכת שממנה יצאו. החינוך החרדי אינו גוש אחיד. הוא מורכב ממוסדות בעלי מעמד משפטי שונה ורמות מימון שונות.

שתי הרשתות המפלגתיות – החינוך העצמאי של יהדות התורה ומעיין החינוך התורני של ש"ס – מחויבות על פי חוות הדעת של הייעוץ המשפטי לממשלה בלימודי ליבה מלאים, ומתוקצבות בהתאם כמעט במלואן.

זהו הסדר ייחודי: הרשתות נהנות ממימון מלא אף שמעמדן המשפטי, "מוכר שאינו רשמי", אמור לחייב לימודי ליבה בהיקף חלקי בלבד. לצדן פועלים מוסדות הפטור, בעיקר תלמודי תורה לבנים, שמחויבים בכ-55% בלבד מתוכנית הליבה ומתוקצבים בשיעור דומה.

הבחנה זו חשובה. אין מחלוקת על עצם קיומו של חינוך חרדי, אלא רק על היעדרם של לימודי ליבה בחינוך החרדי לבנים (ולא על החינוך לבנות, שם נלמדים לימודי ליבה משום שמצופה מהבנות להשתלב בשוק העבודה). המדינה אישרה מסלול נפרד שמלמד פחות, מימנה אותו מכספי הציבור, ובכך הפכה את הפער החינוכי למדיניות רשמית.

מה באמת נלמד במוסדות הפטור?

קיים פער בין ההצהרות אודות מערכת הלימודים במוסדות הפטור החרדיים לבין המציאות. בתשובה שמסרה בתגובה לעתירות לבג"ץ, הודתה המדינה כי בחלק ניכר ממוסדות הפטור אין כלל לימודי ליבה, ובמרביתם אין כלל לימודי אנגלית, אף שהמוסדות התחייבו לכך כדי לקבל תקציב.

המורים במוסדות הפטור שאמורים ללמד מתמטיקה ואנגלית לרוב אינם מוסמכים לכך. בנתונים שהוצגו בבג"ץ נמצא שרק חלק זעום מהמוסדות עומד בתקני הכשרת המורים הנדרשים.

המשמעות פשוטה. גם המוסדות שמקבלים כסף ציבורי כדי ללמד את לימודי היסוד, אינם מלמדים אותם בפועל, ואיש אינו מוודא שילמדו. הילד יוצא ממערכת שהתחייבה להכשיר אותו, בלי הכלים שבעבורם שולם התקציב.

התוצאה נמדדת שנים אחר כך, כשאותו ילד מנסה להשתלב בשוק העבודה בלי אנגלית ובלי מתמטיקה. פערי התעסוקה וההשכלה שמאפיינים את יוצאי החברה החרדית אינם מתחילים בשוק העבודה, אלא בכיתה שלא לימדה.

משה גפני ויצחק גולדקנופף במליאת הכנסת, 29 בספטמבר 2025 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

מדוע גם הדרישה המינימלית ללימודי ליבה אינה נאכפת?

התשובה נחשפה ברצף הדיונים בבג"ץ בשנים 2025 ו-2026. לפי נוהל משרד החינוך, מוסד שאינו מלמד ליבה אמור לקבל בשנה שלאחר מכן תקציב מופחת. המדינה הודתה בבג"ץ שמעולם לא הפעילה את הסנקציה הזו.

הפיקוח על מוסדות הפטור התבסס על דיווח עצמי ועל ביקורים מתואמים מראש, ולא על בדיקה ממשית שלהם. ב-2024 המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון, הורה למשרד החינוך במלים מפורשות, לאכוף את הליבה, כולל קיצוץ תקציבי במקרה הצורך, אך ההנחיה לא יושמה.

בסוף 2025 הקפיא בג"ץ העברה קואליציונית של יותר ממיליארד שקלים למוסדות שחלקם אינם מלמדים ליבה. אלא שרוב הכסף כבר הועבר קודם לכן, גם למרות צווי מניעה של בג"ץ. השופטים תיארו זאת, בדיעבד, כמעשה עשוי שכבר מאוחר להתערב בו.

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, קבעה כי המשך התקצוב של המוסדות הללו אינו חוקי; לפי קביעתה, זוהי אינה שאלה של מדיניות, אלא של דין. שר החינוך יואב קיש סירב לשתף פעולה עם הבדיקה, ובעקבות זאת הטיל בג"ץ על היועמ"שית לקבוע אלו מוסדות מלמדים ליבה ויהיו זכאים לכסף.

השופטת יעל וילנר הבהירה כי מוסד שמצהיר על לימודי ליבה בלי מורים שהוכשרו לכך, אינו מלמד ליבה.

כך, הפער אינו רק פער בתוכנית, אלא כשל אכיפה: המדינה קבעה בעצמה רף נמוך, ואז נמנעה מלאכוף אפילו אותו.

המדינה מגדירה חובת לימודי ליבה, מתקצבת את המוסדות כאילו הם מלמדים ליבה, ואז אינה מוודאת שהם עושים זאת. מדובר בכשל במערכת שאמורה להבטיח שכל ילד יקבל את הידע שבעבורו שולם התקציב, ואינה עושה זאת.

שאלות העולות מן הנתונים

האם בכל החינוך החרדי לא מלמדים לימודי ליבה?

לא. הבנות החרדיות לומדות ליבה וכך גם חלק מהמוסדות לבנים. המוקד הוא מוסדות הפטור היסודיים לבנים, ובהם גם הכשל האכיפה.

האם חובת לימודי ליבה היא כפייה אנטי-דתית?

לא. הדרישה היא לאכוף חוק קיים ולהתנות כסף ציבורי בעמידה בו. חסידויות מסוימות בתוך אותו מגזר חרדי עצמו כן משלבות לימודי ליבה, חלקן מיוזמתן וחלקן כהיענות לדרישות משרד החינוך. קיימות גם פלטפורמות ללימוד ליבה מרחוק שהקימו חרדים. שילוב לימודי ליבה אפשרי בלי לוותר על אורח החיים הדתי והחרדי.

לסיכום: הפער שבו נפתחים חיי החרדים, וגם חייהם של אלה שעזבו את החברה החרדית, אינו נקודת מוצא מקרית. הוא נבנה בכיתה, במימון ציבורי ובהיתר חוקי. המדינה קבעה למוסדות הפטור רף נמוך של לימודי ליבה, מימנה אותם לפיו, ואז נמנעה מלוודא שהם עומדים אפילו ברף הזה.

התוצאה היא מאות אלפי ילדים שיוצאים בלי הכלים הבסיסיים, וכסף ציבורי שמשולם עבור לימודים שאינם מתקיימים.

יודגש שוב: היעדר לימודי ליבה אינו קשור לאמונה הדתית. הבנות לומדות ליבה, וגם חלק מרשתות החינוך החרדי לבנים מלמדים אותה. זהו אינו ויכוח אינו בין דת לחילוניות, אלא בין אכיפת חוק להפקרתו.

כשיושב ראש ועדת הכספים שואל "מה ליבה עוזרת", הוא חושף שהפער נובע מבחירה, לא מהיעדר יכולת. הבחירה פשוטה: כסף ציבורי צריך להיות מותנה בכך שילד באמת ילמד את היסודות. לימודי ליבה אינם כפייה תרבותית, אלא זכות בסיסית של הילד, ותנאי הוגן לכל שקל שהמדינה מוציאה. השאלה אינה אם ילד חרדי יישאר חרדי, אלא אם המדינה תעמוד על כך שיקבל את הכלים לבחור.

מקורות עיקריים: סערת תקציבי החינוך החרדי בבג"ץ – הסבר, המכון הישראלי לדמוקרטיה (idi.org.il); תשובת המדינה לבג"ץ על לימודי הליבה, ynet; היועצת המשפטית תקבע חלוקת התקציב, TheMarker; מרכז המחקר והמידע של הכנסת – לימודי ליבה בחינוך החרדי.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.