"נמות ולא נתגייס", צועקים שוב ושוב צעירים חרדים בהפגנות נגד הגיוס. זוהי סיסמה ברורה. אין בה עמימות. אין בה פשרה. היא מבטאת עמדה עקרונית שלפיה יש גבול שהחברה החרדית אינה מוכנה לחצות, גם בשעה שמדינת ישראל מצויה באחת התקופות הביטחוניות הקשות בתולדותיה.

אלא שהוויכוח הציבורי המתנהל כיום איננו רק על גיוס. הוא עוסק במילה אחרת. נטל.

בשנים האחרונות הפכה המילה הזאת לאחת המילים הטעונות ביותר בשיח הישראלי. בדרך כלל היא מופיעה בהקשר של שירות צבאי, אך משמעותה רחבה הרבה יותר. היא נוגעת לשאלה שעליה נשענת כל חברה אנושית, מי נושא בנטל המשותף, ומי נהנה מפירותיו.

המילה "נטל" הפכה לאחת הטעונות בשיח הישראלי. לרוב היא מופיעה בהקשר של שירות צבאי, אך משמעותה רחבה בהרבה. היא נוגעת לשאלה שעליה נשענת כל חברה אנושית, מי נושא בנטל המשותף ומי נהנה מפירותיו

חברות אינן מתקיימות רק באמצעות חוקים, מוסדות או גבולות. הן מתקיימות באמצעות תחושת הדדיות. אדם מוכן לשלם מיסים, לעבוד, לשרת במילואים, לציית לחוקים ואף להקריב למען הכלל, כאשר הוא מאמין שגם אחרים עושים כמוהו. לא כולם באותו אופן, לא כולם באותו היקף, אבל כולם משתתפים במאמץ המשותף.

זהו למעשה ליבו של החוזה החברתי.

לכן השאלה המטרידה כיום ישראלים רבים איננה כמה חרדים יתגייסו השנה. השאלה עמוקה יותר. האם יכולה להתקיים לאורך זמן חברה שבה ציבור אחד נושא בעיקר הנטל הביטחוני, הכלכלי והיצרני, בעוד ציבור אחר מבקש להמשיך ליהנות מאוטונומיה רחבה, מתקציבים ציבוריים ומפטורים משמעותיים, מבלי להשתתף באופן דומה במרכיבים המרכזיים של אותו מאמץ?

זו איננה שאלה של שנאה. זו שאלה של הדדיות.

ההיסטוריה מלמדת שחברות מסוגלות להכיל שונות עצומה. הן יודעות לחיות עם הבדלים דתיים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים. אך הן מתקשות הרבה יותר להתמודד עם תחושה מתמשכת של היעדר הדדיות. בצרפת שלפני המהפכה לא החלה ההתקוממות משנאה לאצולה. במשך דורות חיו המעמדות זה לצד זה.

האם יכולה להתקיים לאורך זמן חברה שבה ציבור אחד נושא בעיקר הנטל הביטחוני, הכלכלי והיצרני, וציבור אחר נהנה מאוטונומיה רחבה, מתקציבים ציבוריים ומפטורים, מבלי להשתתף באופן דומה במאמץ?

אולם ככל שהתחזקה התחושה שהאיכרים, בעלי המלאכה והבורגנות נושאים בנטל המיסוי, העבודה והמלחמות, בעוד שכבות אחרות נהנות מפריווילגיות ומפטורים, הלך ונשחק הבסיס המוסרי של הסדר החברתי. כאשר אותו בסיס נשחק, הגיעו גם ביטול הזכויות, החרמת הרכוש והגלייתם של רבים מבני האצולה.

במאה השמונה עשרה התרחש תהליך דומה ביחס למסדר הישועים. במשך שנים הם נהנו ממעמד עצמאי, ממערכת חינוך משלהם ומעוצמה ציבורית גדולה. אולם כאשר החלה להתבסס התחושה שהם נהנים ממשאבי המדינה אך מחויבים בראש ובראשונה למערכת סמכות נפרדת, השתנה היחס כלפיהם במהירות. מוסדות נסגרו, רכוש הוחרם, ובמדינות שונות הם גורשו מן המרחב הציבורי והפוליטי.

הדוגמאות הללו אינן זהות כמובן למקרה הישראלי. הן גם אינן נבואה. אך הן מלמדות על מנגנון חברתי שחוזר שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. משברים גדולים אינם מתחילים בדרך כלל בשנאה. הם מתחילים כאשר חלקים הולכים וגדלים בחברה חדלים לראות בקבוצה מסוימת שותפה שווה למאמץ המשותף.

זהו בדיוק הסיכון שמרחף כיום מעל היחסים בין החברה החרדית לבין יתר החברה הישראלית. במשך שנים ניתן היה לדחות את הדיון. צה"ל הסתדר. הכלכלה צמחה. הציבור היצרני המשיך לעבוד. אולם מאז השבעה באוקטובר נדמה שהמציאות השתנתה. מאות אלפי ישראלים נקראו למילואים. משפחות נשחקו. עסקים נפגעו. צעירים דחו לימודים וקריירות. נטל הביטחון הפך מוחשי יותר מאי פעם.

הדוגמאות ההיסטוריות מלמדות על מנגנון חברתי חוזר: משברים גדולים לא מתחילים בדרך כלל בשנאה, אלא כשחלקים הולכים וגדלים בחברה חדלים לראות בקבוצה מסוימת שותפה שווה למאמץ המשותף

ובתוך המציאות הזאת נשמעות שוב הקריאות "נמות ולא נתגייס". החברה החרדית רואה בסיסמה הזאת מאבק על זהותה. ייתכן שהיא צודקת. אבל נדמה שהיא מתקשה להבין שחלקים גדלים והולכים בחברה הישראלית רואים במאבק הזה דבר אחר לחלוטין. מבחינתם מדובר במאבק על עצם קיומו של החוזה החברתי. זו הסיבה שהוויכוח נעשה חריף כל כך. לא משום שהוא עוסק רק בצבא, אלא משום שהוא עוסק במשמעותה של אזרחות משותפת.

ההיסטוריה של העם היהודי רצופה תקופות של הדרה, גירוש ורדיפה. דווקא משום כך ראוי להתבונן בזהירות בתהליכים המתרחשים כיום. הסכנה הגדולה איננה שמדינה זרה או כוח עוין יפגעו בחברה החרדית. הסכנה היא מצב שבו ציבור גדול בישראל יגיע למסקנה שהיחסים בינו לבין החברה החרדית אינם מבוססים עוד על שותפות אלא על תלות חד-צדדית.

זהו רגע מסוכן לכל חברה מפני שמאותו רגע השאלות מתחילות להשתנות. לא כמה אפשר לתת, אלא מדוע צריך להמשיך לתת. לא כיצד נחיה יחד, אלא מה מחזיק אותנו יחד.

חברה חפצת חיים איננה דורשת שכל אזרחיה יהיו זהים. היא גם איננה דורשת שכולם יתרמו באותה דרך. אבל היא כן זקוקה לאמונה בסיסית שכל אחד נושא חלק כלשהו בנטל קיומה. כאשר האמונה הזאת נסדקת, לא רק הצבא או התקציב נפגעים. נסדק גם הסיפור המשותף שעליו נשענת החברה כולה.

וזהו נטל שכבד הרבה יותר לשאת.

הטרגדיה היא שהחברה הישראלית החילונית, המסורתית והדתית רואה בעימות החריף על הגיוס מאבק על עצם קיומו של החוזה החברתי, בעוד שהחברה החרדית רואה בו מאבק על זהותה. ייתכן שהחברה החרדית צודקת. כאשר שני הצדדים משוכנעים שהם נלחמים על קיומם, הפשרה נעשית קשה יותר וההתנגשות נעשית סבירה יותר. ההיסטוריה מלמדת שחברות אינן קורסות כאשר יש ביניהן מחלוקות. הן קורסות כאשר הן מפסיקות לראות זו בזו שותפות לגורל.

הסכנה היא שחלק גדול מהציבור בישראל יגיע למסקנה שיחסיו עם החברה החרדית לא מבוססים על שותפות אלא על תלות חד צדדית. השאלות ישתנו. לא כמה אפשר לתת, אלא למה צריך להמשיך לתת ומה מחזיק אותנו יחד

ואם מדינת ישראל לא תקרוס, ההתעקשות העקרונית של החרדים לא להשתתף בנטל המשותף עלולה ליצור בעתיד את התנאים שיאיימו על מעמדה יותר מכל גזירת גיוס. לא מפני שמישהו ישנא אותה, אלא מפני שאנשים יפסיקו לראות בה שותפה.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.