הממשלה תנסה להעביר השבוע, לפני פיזור הכנסת, את הצעת "חוק השידורים" של שר התקשורת שלמה קרעי, הכוללת רפורמה רחבה ברגולציה על שוק התקשורת. בממשלה מציגים את ההצעה ככזאת שתגביר את התחרות, תיטיב עם הצרכן ותכלול לראשונה רגולציה על כלי מדיה חדשים.

אבל כל אנשי המקצוע שעסקו בחוק: היועמ"שית, רשות ההסדרה, הייעוץ המשפטי של הכנסת, הדרג המקצועי במשרד האוצר, ועדת הכלכלה ומכוני מחקר, מצאו בו פגמים רבים שמאיימים על חופש העיתונות בישראל. 

 החוק כולל הקמה של רשות תקשורת חדשה שרוב חבריה ימונו בידי שר התקשורת, שתביא לפוליטיזציה של הפיקוח; סמכות לממשלה לקבוע נתוני רייטינג, שתגביר את השפעתה על שוק הפרסום; ביטול מגבלות על בעלות צולבת, שיגביר את הריכוזיות; סמכות רחבה יותר להתערבות פוליטית במדיה; והטבות שיסייעו ישירות לערוץ 14 התומך בממשלה ולערוץ i24 המזוהה עם הימין.

מהו חוק השידורים של קרעי?

הצעת חוק התקשורת – הסדרת השידורים ושירותי התקשורת האודיו-ויזואליים, המונה "חוק השידורים", היא רפורמה רחבת-היקף שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי. הצעת החוק עברה עד היום (ראשון) קריאה ראשונה במליאת הכנסת ודיונים בוועדות הכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית; בקואליציה שואפים להעביר אותה השבוע, לפני פיזור הכנסת ביום חמישי הזה.

מטרתה המוצהרת של ההצעה היא לעדכן את הרגולציה על שוק התקשורת לעידן הדיגיטלי. בין היתר, ההצעה כוללת איחוד בין הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו למועצת הכבלים והלוויין לגוף רגולציה אחד, ביטול של חלק מהמגבלות על בעלות צולבת בכלי תקשורת ומההפרדה המבנית הקיימת בין חברות חדשות לבעליהן, ושינוי מודל הרישוי הקיים לכלי תקשורת למודל "רישום".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בתוכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14, 30 ביוני 2026 (צילום: צילום מסך, ערוץ 14)

קרעי ותומכי ההצעה בממשלה ובקואליציה מציגים אותה כמודרניזציה מתבקשת ואף מאוחרת מדי, שתגביר את התחרות בשוק התקשורת, תוזיל את המחירים לצרכן ותסיר את מעורבות המדינה מהתוכן.

המתנגדים – ובהם רגולטורים ויועצים משפטיים, האופוזיציה, וכן משפטנים וחוקרי תקשורת – טוענים שמאחורי המסגור הטכני מסתתרות סמכויות רגולציה חדשות ופוליטיות יותר, שיוענקו לממשלה ויעניקו לה שליטה גדולה יותר על התוכן, וסעיפים שנוסחו לטובת שחקנים ספציפיים בשוק התקשורת שהממשלה חפצה ביקרם.

מאמר זה בוחן טענות מרכזיות שמעלים הממשלה ותומכיה בעד הצעת החוק, אל מול המידע הזמין אודותיה.

האם אנשי המקצוע תומכים ברפורמת השידורים של קרעי?

קיימת הסכמה רחבה למדי על כך שהרגולציה הקיימת בשוק התקשורת מיושנת ודורשת עדכון, ולו משום שהיא חלה רק על כבלים ולוויין, ולא נוגעת כלל בפלטפורמות אינטרנט, שתופסות נתח הולך וגדל מהצפייה.

אך אין כלל הסכמה על הנוסח הספציפי שהניח קרעי על שולחן הכנסת – להיפך, רבים מאנשי המקצוע בתחום המשפט והתקשורת מתנגדים לה בחריפות.

קרעי בחר לעסוק לא רק בהתאמה לטכנולוגיות תקשורת חדשות, אלא גם בהרכב גוף הפיקוח החדש, בביטול ההפרדה בין מערכות החדשות לבעליהן, ובביטול מגבלות הבעלות הצולבת – נקודות שמשליכות ישירות על עצמאות התקשורת ומסכנות אותה, לא נוגעות רק ליעילות רגולטורית.

יעקב ברדוגו בכנס של ערוץ 14, 23 באוקטובר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

החלקים הללו בהצעת חוק השידורים מעוררים התנגדות גורפת של הדרג המקצועי. רשות התחרות התנגדה להעברת סמכויות תחרות למועצה החדשה. הדרג המקצועי במשרד האוצר התריע שאין הסכמות על תקצוב הרפורמה. שגריר ארצות הברית מייק האקבי הביע מורת רוח מחובת ההשקעה שקרעי מבקש להטיל, לראשונה, על נטפליקס ודיסני.

רשות האסדרה קבעה ברוב של חמישה חברים מול שניים כי נפלו פגמים מהותיים בהליך גיבוש החקיקה, בפרט בנושא מהימנות החדשות.

ההתנגדות כוללת, אפוא, רגולטורים כלכליים, משרד ממשלתי, וגורם דיפלומטי זר – כולם משקפים אינטרס מקצועי, לא רק אידאולוגי.

גם הדרך שבה קודמה ההצעה מעוררת קושי. היא הונחה על שולחן הכנסת תוך הערת שוליים חריגה ברשומות, בה צוין כי היא לא קיבלה את אישור היועצת המשפטית לממשלה כנדרש – במה שנראה כצעד חסר תקדים.

היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב-מיארה, קבעה כי ההצעה "אינה בשלה" ומעוררת "סוגיות חוקתיות כבדות משקל".

גם ועדת הכלכלה, המוסמכת לדון בחוק, סירבה לשתף פעולה: יו"ר הוועדה, ח"כ דוד ביטן, לא הסכים לקדם את החוק בנוסחו הקיים.

כדי לעקוף את ההתנגדות הזו בתוך הקואליציה עצמה, הוקמה בכנסת ועדה מיוחדת שתפקידה לדון בהצעה במקום ועדת הכלכלה, ותוך עקיפתה.

פטריק דרהי (צילום: Jérémy Barande / École polytechnique / CC BY-SA 2.0)

שלושה שומרי סף – היועצת המשפטית לממשלה, היועצת המשפטית לכנסת, ורשות האסדרה – קבעו במקביל שהתהליך פגום. זה לא הפריע לוועדת השרים לחקיקה לאשר את ההצעה, למליאת הכנסת לאשר אותה בקריאה ראשונה, ולוועדה המיוחדת שהקים קרעי להמשיך לקדם אותה לקראת קריאה שנייה ושלישית.

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה אומרת כי "רוב סעיפי החוק אכן נחוצים ומוסכמים, אבל אל החוק הוכנסו חלקים שנויים מאוד במחלוקת, העוסקים בסמכויות הרגולטור ובעצמאות מערכות החדשות."

מה מלמדות ההטבות לערוצים מסוימים בחוק התקשורת?

חוק התקשורת כולל הטבות לערוצי תקשורת ספציפיים, שמעלות שאלות קשות על הטיה פוליטית וניגודי עניינים.

יממה לאחר שקיבל ריאיון אוהד בערוץ 14, עדכן קרעי את נוסח החוק כך שיחריג את הערוץ מחובת הפצת תוכן בחינם לפלטפורמות – החרגה ששוויה מיליוני שקלים רבים בשנה, בעוד "קשת" ו"רשת" ממשיכות לשאת בנטל הזה כרגיל.

הרף החדש בחוק הוחל רק על ערוצים שהכנסתם השנתית עולה על 600 מיליון שקל – רף שחל על "קשת" ו"רשת" בלבד, ולא על ערוץ 14 המזוהה עם הממשלה ו-i24 המזוהה עם הימין. סימון הרף הזה מעלה חשש שהחוק "נתפר" למידותיהם של הערוצים הרצויים לממשלה. 

שר התקשורת לשעבר, ח"כ איתן גינזבורג (כחול לבן) תיאר את השתלשלות העניינים בוועדת התקשורת: "נציגת ערוץ 14 השתתפה בדיון ברביעי. בחמישי בלילה היה ריאיון מפנק בערוץ 14 – ופתאום השתנה הנוסח".

וזה אינו מקרה בודד: מדובר בתיקון אחד מתוך שורה שלמה של הטבות שקיבל אותו ערוץ במהלך החקיקה.

שר התקשורת שלמה קרעי מתלחשש עם גלית דיסטל־אטבריאן בוועדה לקידום חוק התקשורת, 8 בדצמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

האם חוק התקשורת פותח את השוק לתחרות?

קרעי ותומכי הצעת חוק התקשורת מציגים אותה כמנגנון שפותח את השוק לשחקנים חדשים ומפרק מונופולים קיימים, באמצעות ארבעה כלים:

• מעבר מרישוי לרישום;
• ביטול מגבלות הבעלות הצולבת;
• ביטול ההפרדה המבנית בין חדשות לבעלים;
• שינויים בתקציבי הפרסום הממשלתיים;

אלא שבדיקה של כל אחד מהכלים הללו מראה בדיוק ההיפך: לא פתיחה לתחרות, אלא דווקא ריכוזיות מוגברת.

מעבר לרישוי לרישום: במכון הישראלי לדמוקרטיה מסבירים כי במקום קבלת רישיונות, כלי תקשורת יחויבו להירשם – אך למועצה המפקחת שבשליטת הממשלה תהיה סמכות לבטל רישום או להתנות אותו, ללא קריטריונים ברורים מספיק.

חוות דעת מפורטת של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ועו"ד אלעד מן מהמכון קובעת בחדות: "ההסדר המוצע בתזכיר לפיקוח על החדשות הוא הסדר דה-רגולטורי משחרר למראית עין בלבד (רישום שהוא רישוי), והוא מותיר סמכויות דומות לאלה של משטר רישוי".

המילה "רישום" מחליפה את המילה "רישיון", אך הסמכות המהותית – היכולת לקבוע מי רשאי לשדר – נותרת בעינה, ועוברת לרגולטור פוליטי יותר, לא פחות.

שני המנגנונים הבאים, אותם מבקש החוק להסיר ומציג כ"הסרת חסמים מיושנים", הם למעשה כלי ההגנה המרכזיים מפני ריכוזיות.

שר המשפטים יריב לוין מתראיין לתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, 20 במרץ 2023 (צילום: צילום מסך, ערוץ 14)

ביטול מגבלות הבעלות הצולבת: בעלות צולבת מתקיימת כאשר אדם או גוף עסקי מחזיקים בבעלות (או בשליטה) על כלי תקשורת מכמה סוגים במקביל – למשל, בעלות בו-זמנית על עיתון יומי נפוץ ועל ערוץ טלוויזיה מסחרי.

האיסור על בעלות צולבת נועד למנוע מצב שבו גורם אחד מרכז בידיו כוח תקשורתי מופרז. לפיכך, ביטול הבעלות הצולבת פועל בדיוק כדי לעודד ריכוזיות בשוק התקשורת ולא לבזר אותו. המשמעות: פתח לרכישות כמו "רשת", HOT ועיתונים בידי אותו גורם הון.

הסכנות הברורות בביטול מגבלות הבעלות הצולבת:

1. הטיית השיח: שליטה בצינורות מידע שונים מאפשרת ליצור "תיבת תהודה" שבה מסרים דומים מהדהדים בכל הפלטפורמות, מה שמקשה על הציבור להיחשף לדעות מגוונות.
2. פגיעה בתחרות: גוף שמחזיק בכמה פלטפורמות יכול לנצל את כוחו בשוק אחד כדי להשיג יתרון לא הוגן בשוק אחר – למשל, עיתון שמשמש כפלטפורמת קידום לערוץ הטלוויזיה שבבעלות אותה קבוצה, תוך חסימת מתחרים.
3. לחץ פוליטי ועסקי: ריכוז כוח כזה מקל על בעלי ההון להפעיל לחצים על פוליטיקאים ועל מקבלי החלטות, שכן הם מחזיקים בידם את היכולת להשפיע על דעת הקהל בכמה חזיתות בו-זמנית.

ביטול ההפרדה המבנית בין חדשות לבעלים: כיום בעלים של עיתון או חברת תשתיות אינו יכול להחזיק בערוץ חדשות – הגבלה שהצעת חוק התקשורת של קרעי מבטלת במלואה, וצפויה לסייע במיוחד לאיש העסקים פטריק דרהי, המחזיק כיום בחברת הכבלים HOT.

ביטול ההפרדה המבנית מסיר את המנגנון שמחייב חברת חדשות לפעול כגוף נפרד מהבעלים המסחריים. המכון לדמוקרטיה קובע: "הסדרי הפרדה מבנית, אם הם מיושמים ונאכפים כהלכה, הם הכלי היעיל ביותר להתמודדות עם תופעות בלתי רצויות של השפעה על תוכן חדשותי", ומזהיר כי החוק מבטל אותם בלי להעמיד כלי הגנה חלופיים.

הראיה המעשית ביותר לכך שהמנגנונים אינם מייצרים תחרות, אלא ריכוז מצומצם, היא זיהוי הנהנים הקונקרטיים. פרשנות של כתבת התקשורת של TheMarker, יסמין גואטה, מנתה שורת הטבות שייהנה מהן פטריק דרהי, בעלי i24: אישור ערוץ חדשות בכבלים ללא רגולציה שקולה, כניסה לשוק הפרסום, וביטול חובת מינימום השקעה בתוכן מקור.

ניתוח קודם של המכון לדמוקרטיה על גרסה מוקדמת של החוק קבע ש"בבסיס הצעת החוק ניצב מניע צר: להקל על ערוץ 14", וכי "דומה כי מדובר בחקיקה פרסונלית".

שינויים בתקציבי הפרסום הממשלתיים: כיום, מדידת הרייטינג נעשית על ידי גוף פרטי (ועדת המדרוג) המקובל על השוק. החוק של קרעי מציע להעביר את הסמכות הזו לרשות חדשה שתוקם ותהיה תחת השפעת השר.

משרדי ממשלה (כמו רוב המפרסמים הגדולים) מחלקים את תקציבי הפרסום שלהם לפי נתוני רייטינג – ככל שערוץ נצפה יותר, הוא מקבל יותר כסף. אם המדינה תהיה זו שתקבע איך מודדים רייטינג, היא תוכל להטות את הנתונים, ובכך להצדיק הזרמת תקציבי פרסום גדולים יותר לערוצים מסוימים.

גוף רגולטורי שיש לו זיקה פוליטית יכול "לתגמל" ערוצים נוחים ולהעניש ערוצים ביקורתיים. הרגולטור יכול להפעיל לחצים עקיפים על משרדי ממשלה – צרכני הפרסום הגדולים ביותר במשק – להפנות את קמפייני ההסברה שלהם לערוצים המועדפים על הדרג הפוליטי.

נתונים רשמיים מלשכת הפרסום הממשלתית שחשפו "שקוף" ו"העין השביעית" ממחישים איך נראית ריכוזיות כזו כבר היום: היקף תקציבי הפרסום שהזרימו עשרה משרדי ממשלה שבשליטת הקואליציה לערוץ 14 זינק ב-532% בין תחילת 2023 לסוף אוקטובר 2025, בעוד תקציב הפרסום לעיתון "הארץ" קוצץ ל-0.06% בלבד מהתקציב הכולל ב-2023.

בעתירה לבג"ץ שהוגשה בעקבות הנתונים, הודו נציגי המדינה עצמם כי השיטה הקיימת להקצאת תקציבי פרסום ממשלתיים מנוגדת לדין ולנהלים.

ח"כ גלית דיסטל אטבריאן מנהלת דיון בוועדה המיוחדת לחוק התקשורת בכנסת, 25 במאי 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

האם חוק השידורים של קרעי יחסוך לצרכנים כסף?

משרד התקשורת מציג את חוק השידורים ככזה שיחסוך לצרכנים כסף ומבטיח "מאות שקלים בשנה". אבל הרגולטור המקצועי שאמור לאמת בדיוק את סוג הטענה הזו לא אישר אותה.

מליאת רשות האסדרה קבעה פה אחד כי נפלו פגמים מהותיים בתהליך הערכת השפעות האסדרה, הן בפרק שידורי החדשות והן בפרק אסדרת הקשרים המסחריים – הפרק הרלוונטי ישירות לטענת המחיר.

בספטמבר 2023 הגיש משרד התקשורת טיוטה ראשונה של דוח ההערכה; רשות האסדרה מצאה בה פגמים מהותיים, וההליך הוקפא. רק במאי 2025, הוגש דוח מעודכן – אך זאת רק לאחר שוועדת השרים כבר דנה בהצעה.

גם חוות דעת כלכלית שהוכנה עבור הכנסת מציינת שההתערבות המוצעת מאריכה את אי-הוודאות הרגולטורית, במקום לפתור אותה. דיווחי N12 אף קבעו במפורש: חוק השידורים, אם יעבור סופית, אינו צפוי להשפיע על הכיס של הצרכן בשום צורה.

סעיף ההשקעה בתוכן מקומי, שמוצג כ"בשורה" מרכזית, דווקא יורד: yes ו-HOT, המחויבות כיום להשקיע 8% מהכנסותיהן בתוכן מקורי, ירדו מיידית ל-4%.

גם החובה הייחודית שהוצגה כחידוש – הטלת השקעה על נטפליקס ודיסני – התערערה בפועל: בדיון בוועדת התקשורת המיוחדת הודה קרעי כי הסעיף המחייב את ענקיות הסטרימינג הוסר מהנוסח, בעקבות לחץ שהופעל "בדרגים מעליי, בין ראש הממשלה למחלקת המדינה של ארצות הברית".

גם סעיף "עידן פלוס", המוצג כמעבר לגישה חופשית לתוכן, מעורר חשש שהוא יוצר את ההיפך: ניתוח N12 מציין שמרבית מנויי עידן פלוס הקיים הם אוכלוסיות מבוגרות ושכבות סוציו-אקונומיות מוחלשות, הנהנות היום ממוצר חינמי מבוסס אנטנה – והמעבר לאפליקציה יעמיס עליהן דווקא עלויות אינטרנט חדשות.

האם חוק השידורים מונע התערבות של המדינה בתוכן?

קרעי מציג את הרפורמה כמצמצמת את מעורבות המדינה בתוכן, ומתמקדת ברגולציה מבנית טכנית בלבד. בדיקה של רכיבים מרכזיים בנוסח מראה כיוון הפוך: המדינה לא זו בלבד שאינה נסוגה מהתוכן – היא מקבלת כלים חדשים להתערבות בתוכן שלא היו בידיה.

לפי ההצעה, הרשות החדשה, "רשות לתקשורת משודרת", תוקם במקום הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין, ואת חבריה ימנה שר התקשורת בעצמו. במבנה המוצע, חמישה מתוך שבעת חברי המועצה ימונו על ידי השר, ותפקידי היו"ר והמנכ"ל יאוחדו.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מתאר זאת כ"קרבה פסולה בין רגולציה לפוליטיקה": גוף שרוב חבריו ממונים על ידי שר אחד אינו הסרת יד המדינה – הוא ריכוזה בכתובת אחת ומצומצמת יותר מבעבר.

בנוסף, כל גוף המפיק חדשות יחויב במסגרת הצעת החוק לנסח תקנון אתיקה – והחוק החדש הוא זה שיכתיב את תוכן התקנון. קביעת תוכן תקנון אתיקה בידי גוף ממשלתי היא התערבות בתוכן במובן המהותי ביותר, לא רגולציה מבנית טכנית.

ריאיון של בנימין נתניהו עם יונית לוי בערוץ 12, צילום מסך

ואם לא די בכך, לפי הצעת החוק, לראשונה תהיה למדינה סמכות לדרוש ולקבל את כל נתוני הצפייה מספקי התכנים, לעבד אותם בהתאם לשיקוליה ולפרסמם. מעורבות דומה של המדינה קיימות בדיקטטורות כמו רוסיה וסין, וככל הידוע, לא קיימת במדינות דמוקרטיות. מדינה שאוספת ומעבדת בעצמה נתוני צפייה של אזרחיה אינה מדינה שמסירה את ידה מהתוכן.

גם ביטול ההפרדה בין חברת החדשות לבעלי הערוץ, המוצג כעדכון רגולטורי – נועד ליצור בדיוק את התרחיש שהחוק החדש מאפשר: חשיפת מערכות חדשות ללחצים כלכליים ופוליטיים של הבעלים. המכון הישראלי לדמוקרטיה מכנה זאת "פוליטיזציה עקיפה".

האם איחוד הרשויות בחוק התקשורת הוא רק ייעול טכני?

הרעיון של איחוד הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין הוא ותיק: עוד ב-2013 הגיש ח"כ דן אילוז הצעת חוק דומה, שנדונה בוועדת הכלכלה ב-2015–2016 ולא קודמה.

שר התקשורת מציג את הגוף החדש כ"עצמאי ולא פוליטי". פירוט מבנה המינויים והסמכויות מראה תמונה הפוכה.

בדיקת עובדות של N12 מעלה כי כיום, הגוף המפקח רשאי להטיל עיצומים בגובה של עשרות אלפי שקלים בלבד, ואילו בחוק של קרעי יוקם גוף פיקוח חדש, ששר התקשורת ימנה את רוב חבריו, ויוכל להטיל עיצומים בסכומי עתק – עד אחוז מההכנסות של הערוץ.

קרעי משיב שמדובר "בקנסות על הפרות תחרותיות בלבד" – אך היקף הסמכות עצמה, לא רק העילה להפעלתה, הוא שמדאיג מבקרים.

קרעי טוען שהמינויים לגוף החדש "יאושרו דרך ועדת איתור" עצמאית. אך בדיקת N12 מפרקת את הטענה הזאת: המועצה תמנה 7 חברים, כאשר 5 מהם ייבחרו בפועל בידי שר התקשורת או גורמים הכפופים לו. גם ועדת האיתור עצמה מורכבת ברובה מגורמים הממונים על ידי שרים – רק נציג אחד מגיע מהאקדמיה.

פרשנות של עיתונאי כלכליסט, עומר כביר, הגיעה למסקנה דומה: נוסח מעודכן של החוק דחה כמעט את כל המלצות הייעוץ המשפטי לחיזוק מקצועיות המועצה.

למעשה, גם חברי כנסת מהקואליציה הודו שקרעי שלח להם נוסח הסתייגות שמיטיב עם בעל הון מקורב, ושהם העלו אותו להצבעה כאילו הוא שלהם.

חברת הכנסת נעמה לזימי פנתה בעקבות כך ליועצת המשפטית לממשלה בדרישה לבחון מחדש את אישור עיסוקו של נתניהו בקידום החוק.

האם חוק התקשורת מתקן הטיה קיימת במדיה נגד הימין?

תומכי החוק טוענים שהוא מאזן הטיה תקשורתית קיימת נגד הימין הפוליטי, ומחזיר גיוון קולות לשוק.

אבל, קודם כל, הטענה ש"התקשורת מוטה נגד הימין", שמושמעת באופן קבוע על ידי פוליטיקאים מהימין בריאיונות לתקשורת עצמה, אינה מבוססת.

ייתכן שחלק מכלי התקשורת מוטים נגד הימין (לא מצאנו ריאיות לכך) אך אין ספק שמספר כלי תקשורת מרכזיים מוטים לטובת הימין באופן מובהק.

כך, לדוגמא, מחקר שהשווה כיצד ארבעת העיתונים הגדולים בישראל סיקרו את המחאה החברתית של 2011 מצא כי "ישראל היום" הבליט באופן שיטתי מאמרים שליליים נגד המחאה בהתאם למה שהיה מקובל לראות כאינטרסים הפוליטיים של בעליו דאז, שלדון אדלסון. מדובר בדוגמה מתועדת של הטיה שיטתית לטובת הימין, לא נגדו – ההפך ממה שהטענה מניחה כבסיס לתיקון.

ערוץ 14, הכלי שהחוק מיטיב אתו באופן עקבי, נבדק במחקר של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב: תדירות הצפייה בו מגבירה את האמונה בתיאוריית קונספירציה שקריות בדבר "מעורבות של גורמי מחאה ישראלים במתקפת חמאס", כביכול. האמונה בתיאוריות הכזב הללו גבוהה ב-40% בקרב צופים תדירים – בעוד שבקרב צופי ערוץ 12 היא נמוכה מהממוצע הכללי.

אם המטרה המוצהרת היא "מידע אמין ומגוון", המחקר מראה שהגברת הנוכחות של ערוץ 14 בשוק פועלת בכיוון ההפוך. 

דוח ניטור מקיף של "העין השביעית" על שידורי ערוץ 14 בין מאי 2023 לספטמבר 2024 מזהה דפוס עקבי, לא מקרים בודדים: הפצה שיטתית של פייק ניוז, קידום תיאוריות קונספירציה, ושידור קריאות להסתה נגד האופוזיציה ומערכת המשפט.

מיזם בדיקת העובדות "בודקים" של הניו יורק טיימס מצא שהערוץ שידר 70 טענות שקריות או מטעות בתוך פחות משנה. כל הטענות הללו מוטות באופן ברור לטובת הממשלה והימין הפוליטי.

משרדי "פוקס ניוז" בניו יורק (צילום: AP Photo/Mark Lennihan)

האם חוק התקשורת דומה לרגולציה על המדיה בארה"ב?

קרעי ותומכי הצעת חוק השידורים מציגים אותה כתואמת את מודל הרגולציה הנהוג בדמוקרטיות מבוססות, ובראשן ארצות הברית. בדיקה של כללי הבעלות בפועל בארה"ב, ושל דירוג חופש העיתונות העדכני בשתי המדינות, מראה בדיוק ההיפך.

הכלל האמריקאי המרכזי והוותיק ביותר, כלל התקרה הארצית של ה-FCC, אוסר על כל גורם מלהחזיק בתחנות טלוויזיה מסחריות המגיעות ביחד ליותר מ-39% מבתי האב בארה"ב. זהו כלל אנטי-ריכוזי מובהק, שנקבע על ידי הקונגרס ב-2004 ונותר בתוקף עד היום. וזהו בדיוק סוג המגבלה שהחוק של קרעי מבטל בישראל, לא מאמץ, אלא דווקא מרחיק.

כאשר חברות אמריקאיות מנסות לעקוף את התקרה בפועל, כמו במקרה נקסטאר, הן נתקלות במכשולים משפטיים ורגולטוריים ממשיים – לא בהסרה שקטה של המגבלה. מיזוג נקסטאר-טגנה עדיין תלוי בהכרעה רגולטורית שטרם ניתנה במלואה.

יש לציין כי גם כיום, מחקרים השוואתיים רואים את התקשורת בישראל כמוגבלת יותר מזו שברוב המדינות הדמוקרטיות, כולל ארה"ב, בשל ריכוזיות שוק התקשורת המקומי, מגבלות הצנזורה ולחץ של הממשלה. במדד חופש התקשורת הבינלאומי, ארה"ב נמצאת במקום ה-68 (שגם הוא אינו גבוה לדמוקרטיה מפותחת) וישראל במקום ה-112. החוק עלול להגדיל את הפער לרעת ישראל.   

בנימין נתניהו ושלמה קרעי במליאת הכנסת, 18 בנובמבר 2024 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)

שאלות נפוצות על חוק השידורים של קרעי

האם מישהו טוען שאין צורך ברפורמה כלשהי בשוק השידורים?

לא ממש. גם המבקרים המובהקים ביותר של החוק מכירים בכך שהרגולציה הקיימת מיושנת. המחלוקת נוגעת לנוסח הספציפי, לא לעצם הצורך בעדכון.

האם יש הטבות לערוץ 14 בחוק השידורים?

כן. לפי דיווחי כלכליסט, מדובר בשורת הטבות מצטברת לערוץ 14 – פטור מתשלום הפצה, מחיקת חובות, וביטול מגבלות בעלות צולבת. כולן הוענקו במהלך אותו תהליך חקיקה.

מי בדיוק צפוי להרוויח הכי הרבה מהחוק?

שני שמות חוזרים בעקביות בניתוחי המומחים והתקשורת הכלכלית: פטריק דרהי (בעלי HOT, i24NEWS) וערוץ 14. שני גורמים המזוהים עם קרבה למחנה הפוליטי המקדם את החוק.

האם ירידת אחוזי ההשקעה בתוכן מקומי בחוק השידורים בהכרח רעה לצרכן?

מבחינת המחיר בלבד, ירידת עלויות רגולטוריות על חברות יכולה, תאורטית, להתגלגל להוזלה. אך אין בחוק מנגנון שמחייב את החברות להעביר את החיסכון הזה ללקוחות, ולכן הקשר בין הירידה בהשקעה לירידה במחיר הצרכן אינו מובטח.

האם קיים תקדים למדינה שאוספת נתוני צפייה של אזרחיה?

מעורבות מדינתית ישירה בסוג הזה לא קיימת, או נדירה במדינות דמוקרטיות, ומוכרת בעיקר במשטרים לא-דמוקרטיים כגון רוסיה וסין.

האם קיימות מדינות מערביות שכן מסירות מגבלות ריכוזיות דומות?

המקרים הבולטים של הסרת מגבלות רגולטוריות על תקשורת בשנים האחרונות מזוהים בעיקר עם משטרים כמו הונגריה ופולין, שבהם ארגונים בינלאומיים תיעדו נסיגה דמוקרטית – לא עם דמוקרטיות ליברליות ותיקות שנחשבות מודל חיובי.

יורם כץ הוא מהנדס מחשבים, יוצא תעשיית ההיי-טק הישראלית וכן בוגר החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית