ב־7 באוקטובר התנפצה האשליה בדבר עליונותה הטכנולוגית של ישראל. הצלחת חמאס באותו יום לא נבעה רק מכשל בגדר הגבול, במערכות חישה מתקדמות ובמערכי התרעה ומודיעין בזמן אמת; היא חשפה פער קוגניטיבי עמוק וא־סימטרי.

הנהגת חמאס, ובראשה יחיא סנוואר, השקיעה עשרות שנים בבתי הכלא בישראל ברכישת שליטה מלאה בעברית ובחקר מעמיק של הפסיכולוגיה הפוליטית הישראלית, מערכות התקשורת והקווים החברתיים השסועים של החברה הישראלית.

מתוך כך היא למדה לפעול בתוך מערכת ההנחות הישראלית עצמה, ולעשות שימוש בשפה ובמסגרות המושגיות של היריב כדי לייצר עמימות אסטרטגית מחושבת.

הנהגת חמאס, ובראשה סנוואר, השקיעה עשרות שנים בבתי הכלא בישראל ברכישת שליטה בעברית ובחקר מעמיק של הפסיכולוגיה הפוליטית הישראלית, מערכות התקשורת והקווים החברתיים השסועים

מנגד, המודיעין הישראלי לא סבל ממחסור במידע או ביכולת לשונית; הכשל היה בפרשנות. הוא נטה לקרוא את כוונות חמאס דרך פרדיגמות נוקשות של הרתעה ועליונות צבאית.

כישלון זה אינו חריג, אלא שיאו של דפוס מתמשך בן עשרות שנים של השלכה עצמית – ההנחה שהיריב פועל על פי אותו היגיון מערבי חילוני ומשיקולי עלות־תועלת שמנחים את החשיבה האסטרטגית הישראלית.

לאורך שנים הציגה עצמה מערכת הביטחון הישראלית כאחת ממערכות המודיעין המתוחכמות בעולם. החל מתשתיות איסוף המידע של יחידה 8200, ועד לפריסה הגלובלית של המוסד. אך חרף עוצמתה, היא שבה ונכשלה בזיהוי נכון של המציאות האסטרטגית. הבעיה אינה מחסור במידע, אלא כשל מבני ביכולת לפרש אותו. ישראל נוטה להתבונן במרחב הערבי דרך פריזמה צרה של הרתעה ועליונות טכנולוגית, ובכך יוצרת מחסום מושגי בינה לבין הסביבה שהיא מבקשת להבין.

דפוס הטעות הזה אינו חדש. ערב מלחמת ששת הימים פירשו מקבלי ההחלטות בישראל באופן שגוי את האילוצים הפוליטיים ואת מניעיו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר. הם בחנו את תנועות הצבא המצרי מתוך הנחה שהוא יגלה ריסון, במקום לזהות כי מדובר בהיערכות בעלת משמעות אסטרטגית.

דפוס חשיבה זה התקבע לאחר מכן לכדי "הקונספציה" הידועה לשמצה, אשר קדמה למלחמת יום הכיפורים ב־1973, ולפיה מצרים וסוריה לא יפתחו במלחמה כל עוד לא ישיגו עליונות אווירית. המודיעין הישראלי לא הצליח להבין כי הנשיא אנואר סאדאת אינו חותר לניצחון צבאי מכריע, אלא למלחמה מוגבלת שנועדה לשבור את הקיפאון המדיני ולשנות את מאזן השיקולים האזורי.

בעיית המודיעין הישראלי אינה מחסור במידע, אלא כשל מבני ביכולת לפרשו. ישראל נוטה להתבונן במרחב הערבי דרך פריזמה צרה של הרתעה ועליונות טכנולוגית, ויוצרת מחסום מושגי בינה לבין הסביבה שברצונה להבין

גם לאחר הטראומה של 1973 המשיך אותו דפוס להתקיים: ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים בשנת 1977 התקבל תחילה בספקנות עמוקה, ביטוי נוסף לקושי הישראלי לזהות שינוי אסטרטגי אמיתי אצל יריביו.

אותו דפוס קוגניטיבי שב והופיע גם במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה. בתחילתן פירשה מערכת הביטחון את ההתקוממויות העממיות כהפרות סדר מקומיות וכאתגר ביטחוני נקודתי, ובאופן עקבי המעיטה בעומקן הפוליטי ובעוצמת המטען הפסיכולוגי שהצטבר במשך שנים.

גם האסטרטגיה הישראלית הנוכחית כלפי טהרן משקפת דפוס דומה של כשל בהערכת המציאות. ישראל שכנעה את ארצות הברית כי פעולה צבאית ישירה נגד איראן תוביל לקריסתה של הרפובליקה האסלאמית. בהציגה את המלחמה כמסלול שיוביל לחילופי משטר, היא העריכה באופן שגוי את סף הסיכון שאיראן מוכנה לשאת, ובכך סחפה את בעלת בריתה למהלך צבאי הרה אסון שהתבסס על הנחת יסוד מוטעית מן היסוד.

למערכת החינוך הממלכתית תפקיד מרכזי ביצירתו ובהנצחתו של בור תרבותי זה. אף שערבית היא שפת אימם של יותר מחמישית מאזרחי ישראל, מערכת החינוך מתייחסת אליה ברובה כשפה זרה, ולא כשפה אזרחית ואזורית משותפת. התוצאה בולטת במיוחד: על פי נתוני מכון ון ליר, רק 2.6% מהיהודים בישראל מעידים שהם מסוגלים לקרוא עיתון בערבית, ורק אחוז אחד מסוגל לקרוא ספר בשפה זו.

למערכת החינוך הממלכתית תפקיד מרכזי ביצירתו ובהנצחתו של הבור התרבותי. אף שערבית היא שפת אימם של יותר מחמישית מאזרחי ישראל, מערכת החינוך מתייחסת אליה ברובה כשפה זרה

משמעותית אף יותר היא שחיקתה הבין-דורית של השפה הערבית בקרב צאצאי העולים מארצות ערב. הם מהווים כיום כמעט מחצית מן האוכלוסייה היהודית בישראל. רבים מבני הדור הראשון הגיעו לישראל כשהם דוברי ערבית או אחד מניביה היהודיים של השפה. אולם הדומיננטיות של העברית במערכת החינוך ובמוסדות המדינה דחקה במהירות את הערבית לשוליים. בתוך שני דורות חדלה הערבית להיות שפה חיה עבור מרבית היהודים בישראל, ושרדה בעיקר במוזיקה, במסורת הדתית ובשרידים מקוטעים של זיכרון תרבותי.

לדעיכה הלשונית הזאת נוספה גם תמורה אידיאולוגית עמוקה בתרבות הפוליטית בישראל. התחזקותם של הלאומיות הדתית ושל הימין הפונדמנטליסטי החדירה לשיח הציבורי יחס תיאולוגי עוין כלפי הערבית והאסלאם, והפכה אותם למושאי חשד ואף בוז.

במסגרת תפיסה זו, הערבית אינה עוד שפה שהוזנחה, אלא סמל המזוהה עם אויב קיומי. שינוי אידיאולוגי זה ביטל כמעט כל תמריץ מעשי או אנושי עבור רוב הציבור היהודי להכיר את השפה הערבית או את החברה שהיא מייצגת. כאשר היהדות והאסלאם מוצגים כנתונים במאבק ציוויליזציוני קיומי, אי ידיעת הערבית חדלה להיתפס כחיסרון והופכת, למעשה, למעלה פוליטית.

אפילו האקדמיה משחזרת את המגבלות הללו. החוגים ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות המובילות בוחנים את האזור מרחוק, ולא מתוך מעורבות אנושית מתמשכת. הדבר משקף גם מציאות אזורית שבה אפילו במדינות שיש איתן הסכם שלום מאפשרות רק לעיתים נדירות לחוקרים ישראלים לבצע מחקרי שדה.

הערבית אינה עוד שפה שהוזנחה, אלא סמל המזוהה עם אויב קיומי. שינוי אידיאולוגי זה ביטל כמעט כל תמריץ מעשי או אנושי עבור רוב הציבור היהודי להכיר את השפה הערבית או את החברה שהיא מייצגת

הבעיה מועצמת בשל תת-ייצוג של אזרחים ערבים בעמדות אקדמיות בכירות, ובשל העובדה שאנשי סגל רבים משרתים כקציני מודיעין במילואים, דבר המקבע סביבה שבה המומחיות על העולם הערבי מעוצבת גם על פי אילוצים ביטחוניים.

ניכור מבני זה מצא את ביטויו גם בחוק הלאום. כאשר הכנסת הפחיתה את מעמדה של הערבית, לאחר שכמעט מאה שנה נהנתה ממעמד של שפה רשמית, תחילה בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן במדינת ישראל, היא שידרה מסר סמלי ברור: הערבית אינה עוד חלק מן המרחב האזרחי המשותף, אלא שפתו של האחר, של האויב.

השלכותיה של מציאות זו חורגות ממערכת החינוך ומהאקדמיה ומשפיעות גם על האופן שבו הישראלים מפרשים את החדשות ואת המציאות האזורית. בחברה שבה רוב מוחלט של האזרחים היהודים אינו דובר ערבית, הבנת המזרח התיכון מרוכזת בידי שכבה מצומצמת של דוברים רשמיים, פרשנים צבאיים ואנשי תקשורת.

תלות זו מגבילה את הגישה הישירה למקורות ראשוניים ומתווכת את הבנת הציבור באמצעות נרטיבים המסוננים דרך מסגרות החשיבה של המדינה. כך הופכת השפה למחסום בלתי נראה, המגדיר מראש מה ניתן לראות, על מה ניתן להטיל ספק ומה בכלל אפשר להבין.

השלכות הדרת הערבית חורגות ממערכת החינוך ומהאקדמיה ומשפיעות על האופן שישראלים מפרשים את החדשות ואת המציאות האזורית. הבנת המזרח התיכון מרוכזת בידי שכבה מצומצמת

מרחק אפיסטמי זה אינו נובע מהיעדר מגע בין ישראל לשכנותיה, אלא מאופיו של המגע הקיים. גם במקרים שבהם מתקיימים הסכמי שלום עם מצרים וירדן, היחסים מתנהלים בעיקר בערוצים דיפלומטיים, ביטחוניים ובירוקרטיים, ואינם מתפתחים לרשת צפופה של קשרים חברתיים, תרבותיים ותיירותיים, שמאפשרים היכרות הדדית יומיומית.

דפוס דומה מאפיין גם את היחסים עם הפלסטינים, שבהם המפגש הישיר של רוב הישראלים מתרחש בעיקר עם חיילי צה"ל, מתנחלים או במסגרת מנגנוני השליטה הביטחונית. גם תהליכי הנורמליזציה החדשים לא שינו באופן מהותי מציאות זו.

הקשרים עם מדינות המפרץ, ובכללן איחוד האמירויות, מתמצים ברובם בנסיעות עסקים ובתיירות קצרת מועד, כאשר ערים כמו דובאי משמשות בעיקר כמרחבי צריכה, ולא כמקומות שמאפשרים היכרות חברתית ותרבותית עמוקה ומתמשכת.

מדינת ישראל ממשיכה לשלם מחיר דמים על חוסר יכולתה המתמשך להבין את סביבתה. כל עוד החשיבה האסטרטגית תמשיך להסתמך בעיקר על עליונות טכנולוגית ועל תפיסת ביטחון המבוססת על יירוט, שליטה והכלה, במקום על שליטה בשפה, היכרות תרבותית והבנה עמוקה של האזור, היא תוסיף לפרש את סביבתה באופן שגוי, באופן שלעיתים קרובות שום טכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה, לא תוכל לפצות עליו.

כל עוד ישראל לא תשבור את המראה המערבית שדרכה היא מתבוננת במזרח התיכון, ולא תלמד את השפות, הקודים התרבותיים ודפוסי החשיבה של האזור במקום להסתמך על מסגרות פרשנות מיובאות, היא תישאר מעצמה טכנולוגית מבריקה אך עיוורת מבחינה תרבותית.

כל עוד ישראל לא תשבור את המראה המערבית שדרכה היא מתבוננת במזרח התיכון, ולא תלמד את השפות, הקודים התרבותיים ודפוסי החשיבה של האזור, היא תישאר עיוורת מבחינה תרבותית

ללא הבנה כזו, לא ניתן יהיה לקיים לאורך זמן לא יחסים יציבים עם שכניה ולא שלום בר־קיימא.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"