ממצאי הסקר בקרב הציבור היהודי של קבוצת המחקר תמרור־פוליטוגרפיה ליוני 2026 אינם מבשרים על תפנית, אלא על התקבעות. לא סערה חולפת, לא תגובה רגעית למלחמה, לא "טראומה ציבורית" שתתפוגג מעצמה.

הסקר מצביע על ציבור יהודי-ישראלי שממשיך להתרחק מהסדר מדיני, להתבצר בתפיסות חד־צדדיות, להעדיף שליטה על פני פשרה, ולהאמין, או לפחות לקוות, שאפשר להחזיק בכל הקצוות יחד: גם ביטחון, גם סיפוח, גם דמוקרטיה, גם רוב יהודי, גם ברית אזורית, וגם בלי פלסטינים. בקיצור, כל החבילה הישראלית המוכרת: מציאות קשה, הכחשה נוחה, וחשבונית שמישהו אחר ישלם.

הנתון המרכזי בסקר הוא קריסת התמיכה בפתרון שתי המדינות. בשנת 2018 תמכו בו 47% מן הציבור היהודי. ביוני 2026 נותרו 21% בלבד. במקביל, התמיכה בסיפוח חד־צדדי כמעט הוכפלה, מ־17% ל־30%, והפכה לראשונה לחלופה הזוכה לתמיכה הגבוהה ביותר.

הציבור היהודי-ישראלי מאמין שאפשר להחזיק בכל הקצוות יחד: ביטחון וגם סיפוח, דמוקרטיה ורוב יהודי, ברית אזורית ובלי פלסטינים. כל החבילה: מציאות קשה, הכחשה נוחה, וחשבונית שמישהו אחר ישלם

לצדה עומדים 25% התומכים בסטטוס קוו ו־24% התומכים בהיפרדות אזרחית תוך המשך שליטה ביטחונית. בסיכום הפשוט, 55% מעדיפים פתרונות שאינם היפרדותיים, כלומר סיפוח או המשך המצב הקיים, מול 45% התומכים בפתרונות היפרדותיים. זהו שינוי עומק: הציבור היהודי לא רק פחות מאמין בהסכם; הוא הולך ומתרגל לרעיון שאין צורך בהסכם.

אחרי 7 באוקטובר המגמה הזאת החריפה. התמיכה במשא ומתן להסכם קבע ירדה, והחלופות החד־צדדיות התחזקו. זה מובן ברמה הרגשית, אבל מסוכן ברמה המדינית. כי הציבור לא רק מביע פחד, אלא מאמץ תודעה שלפיה הבעיה הפלסטינית אינה ניתנת לפתרון ולכן מותר לנהל אותה בכוח, לנצח. הבעיה היא ש"ניהול" כזה מזכיר יותר ויותר אדם שמכבה שריפה באמצעות דלי בנזין, ואז מתלונן שהלהבות אינן משתפות פעולה.

הסתירה בולטת במיוחד ביחס לברית אזורית. 56% מן הציבור היהודי תומכים בהצטרפות ישראל לקואליציה של מדינות ערב המתונות, ו־53% סבורים שברית כזו תחזק את ביטחון ישראל.

לכאורה, זו פתיחות אזורית מרשימה. אלא שכאשר אותה ברית אזורית מחוברת להסדר מדיני עם הפלסטינים, התמיכה מתרסקת: רק 20% תומכים בפתרון שתי המדינות גם כשהוא מגובה בקואליציה אזורית, ו־63% שוללים אותו. הציבור רוצה את מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות לצידו, אך מעדיף שהפלסטינים יישארו מחוץ לחדר. זו אינה אסטרטגיה אזורית; זו פנטזיה דיפלומטית בלתי אפשרית.

הציבור לא רק מביע פחד, אלא מאמץ תודעה שלפיה הבעיה הפלסטינית לא ניתנת לפתרון ולכן מותר לנהלה בכוח, לנצח. "ניהול" כזה מזכיר אדם שמכבה שריפה עם דלי בנזין, ואז מתלונן שהלהבות אינן משתפות פעולה

גם בתחום יהדות ודמוקרטיה נחשף הפער בין ההצהרות לבין מבחן המציאות. 79% תומכים בהפרדת רשויות, ו־68% אומרים שהם מקבלים ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי גם אם מדיניותה אינה מקובלת עליהם.

אך ברגע שהדמוקרטיה מתנגשת בזהות יהודית או בשאיפות טריטוריאליות, התמונה משתנה. למעלה מ־40% מעדיפים את אופייה היהודי של המדינה על פני אופייה הדמוקרטי, ו־37% מעדיפים את ארץ ישראל השלמה על פני הצביון הדמוקרטי. כלומר, הדמוקרטיה אהובה מאוד כל עוד היא אינה מפריעה לדבר החשוב באמת: השליטה, הזהות, והתחושה ש"הארץ שלנו".

הסקר מצביע גם על עיוורון דמוגרפי. מאז יוני 2022, רוב של 69% עד 75% מן הציבור היהודי סבור שקיים רוב יהודי של לפחות 62% בין הים לירדן. בפועל, על פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שיעור היהודים עומד על 48%.

כמחצית מן הציבור גם אינו מאמין שכבר מתקיימת מציאות של מדינה אחת שבה אין שוויון זכויות בין יהודים לערבים. זהו אולי הממצא החשוב ביותר, משום שהוא מסביר מדוע הסיפוח עשוי להיתפס כפתרון: אם אין בעיה דמוגרפית, אין בעיה דמוקרטית; ואם אין בעיה דמוקרטית, אפשר להמשיך בהרחבת השליטה. אולם המציאות מתעקשת שלא להיעלם.

חצי מהציבור לא מאמין שכבר יש מציאות של מדינה אחת ללא שוויון בין יהודים לערבים. זה מסביר למה הסיפוח עשוי להיתפס כפתרון: אם אין בעיה דמוגרפית, אין בעיה דמוקרטית, ואם אין כזו – אפשר להמשיך בהרחבת השליטה

בירושלים ובהר הבית התמונה חריפה עוד יותר. רק 11% תומכים בחלוקת ירושלים לשתי בירות, ורק 19% תומכים בהעברת השכונות הערביות במזרח העיר לפלסטינים במסגרת הסדר קבע.

אך בהר הבית ניכר תהליך של הקצנה ממשית: 46% תומכים בכך שכל יהודי שירצה להתפלל בהר יוכל לעשות זאת; 43% תומכים בחיזוק שליטת ישראל בהר גם במחיר מהומות בקרב ערבים; 37% מוכנים לכך גם במחיר פגיעה בשלום עם ירדן; ו־33% גם במחיר פגיעה בשלום עם מדינות המפרץ. 26% תומכים בהקמת בית כנסת בהר, ו־31% ברעיון הקמת בית מקדש. אם זה לא תמרור אזהרה, כנראה שגם אזעקה, עשן ושלט "מלחמת דת לפניך" כבר לא יעזרו.

גם ביחס לעזה הציבור נע ימינה. מעל למחצית מהציבור (56%) סבורים שעל ישראל לשלוט ברצועה מבפנים, וכמחצית תומכים ביישוב מחדש של גוש קטיף. רק 21% רואים בחידוש התהליך המדיני יעד לסיום המלחמה, בעוד 77% מביעים תסכול מכך שישראל לא הביאה להכרעה מוחלטת של חמאס באמצעים צבאיים.

כלומר, הציבור מזהה את כישלון ההכרעה הצבאית, אך במקום להסיק שיש צורך בשינוי מדיניות, הוא מבקש עוד מאותו הדבר. זהו מעגל מוכר: כוח שלא הצליח לפתור את הבעיה, הופך בתודעה הציבורית להוכחה לכך שדרוש עוד כוח.

העמדות כלפי הערבים בישראל מטרידות לא פחות. 49% מאמינים שהם תמכו בפעולות הטרור של חמאס, ו־68% חוששים מהשתתפותם בתקריות אלימות נגד הציבור היהודי. הנתונים הללו מצביעים על שחיקה מסוכנת במרקם האזרחי.

גם ביחס לעזה הציבור נע ימינה. מעל למחצית מהציבור (56%) סבורים שעל ישראל לשלוט ברצועה מבפנים, וכמחצית תומכים ביישוב מחדש של גוש קטיף. רק 21% רואים בחידוש התהליך המדיני יעד לסיום המלחמה

מול ארה"ב ניכרת תנודתיות. 69% עדיין תומכים ברעיון של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לעידוד הגירה מרצון של תושבי עזה, אך רק 28% תומכים בתרחיש שבו טראמפ מקדם פתרון שתי מדינות הכולל מחויבות אמריקאית לביטחון ישראל בתמורה לנסיגה חלקית.

הנתון הבולט ביותר הוא הזינוק בתחושת הנטישה: מ־5% בלבד בסקר הקודם ל־27% ביוני 2026. הציבור אוהב את אמריקה כשהיא מאשרת את רצונותיו, ופחות כשהיא מזכירה שיש לה גם אינטרסים משלה.

גם המלחמה עם איראן אינה מייצרת אופק מדיני. 59% סבורים שהיא תחזק את הקשר עם וושינגטון, ירידה חדה מ־81% במרץ; 52% מעריכים שתסייע להרחבת הסכמי אברהם, ירידה מ־71%; ואילו רק כחמישית מאמינים שתפתח פתח למשא ומתן או לחידוש התהליך המדיני.

בלבנון, 51% תומכים בהמשך הלחימה, ורק 34% בהסדר דיפלומטי. גם כאן חוזרת אותה תבנית מוכרת: הציבור עדיין מאמין בכוח, אבל פחות ופחות מאמין בתוצאותיו המדיניות.

אלימות המתנחלים חושפת את מבחן שלטון החוק. 51% תומכים בהענשת אלימות כלפי פלסטינים, ו־53% רואים בה התנהגות לא מוסרית. אבל 34% סבורים שמאבק אלים של יהודים נגד פלסטינים בגדה עשוי להיות מוצדק, שיעור שנותר יציב מאז 2024. רק 41% תומכים במגבלות כלכליות ותנועתיות על המעורבים באלימות. כלומר, קיימת התנגדות לאלימות, אך נכונות מוגבלת בהרבה לשלם מחיר פוליטי ואכיפתי כדי לבלום אותה.

בסופו של דבר, הסקר אינו מתאר ציבור שנע לעבר פתרון, אלא ציבור המתרגל לחוסר פתרון. הוא רוצה ביטחון בלי הסדר, שליטה בלי אחריות, דמוקרטיה בלי שוויון, ברית אזורית בלי פלסטינים, וארה"ב שתישאר לנצח בצד הנכון של הפנטזיה.

הסקר לא מתאר ציבור שנע לעבר פתרון, אלא ציבור המתרגל לחוסר פתרון. הוא רוצה ביטחון בלי הסדר, שליטה בלי אחריות, דמוקרטיה בלי שוויון, ברית אזורית בלי פלסטינים, וארה"ב שתישאר לנצח בצד הנכון של הפנטזיה

זוהי לא רק בעיה של דעת קהל; זוהי בעיה של הנהגה המטפחת אשליות במקום לפרק אותן. וכמו תמיד, המציאות תגבה את התשלום ובריבית.

סיון הירש-הפלר היא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.

פרופ’ גלעד הירשברגר הוא פסיכולוג חברתי ופוליטי, חבר סגל בבית ספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.