לאחרונה נחצה רוביקון נוסף ומסוכן, כשהממשלה הודיעה כי אין בכוונתה לציית לפסיקת בג"ץ. חציית הקו האדום מסמנת שאנחנו קרובים מאוד להפוך לדיקטטורה – בלי איזונים ובלמים, בלי הפרדת רשויות אמיתית, בקרוב גם בלי בחירות דמוקרטיות, או לפחות בלי לכבד את תוצאותיהן, שמשמעותו זהה.

האירוע הזה הוא המשך ישיר ותוצאה של שלוש וחצי שנות פגיעה שיטתית בערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

ההפיכה המשטרית ואיתה ההתקפה על מערכת המשפט, על שומרי הסף, על התקשורת החופשית ועל החברה האזרחית, לצד הגיבוי הממשלתי למיליציות מתנחלים אלימות ופגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם ואזרח, משנות את אופייה של המדינה ומרחיקים עוד יותר את ישראל מבעלות בריתה הטבעיות בעולם.

הודעת הממשלה כי אין בכוונתה לציית לפסיקת בג"ץ היא המשך ישיר של שלוש וחצי שנות פגיעה שיטתית בערכים הדמוקרטיים של ישראל, המשנה את אופי המדינה ומרחיקה אותה מבעלות בריתה הטבעיות בעולם

בעיית הבעיות, שבמידה רבה עומדת מאחורי חלק גדול מהמהלכים המכוונים לשינוי פניה של המדינה ושל ערכיה הדמוקרטיים, היא בעיה שנמצאת איתנו כבר הרבה שנים ושהחמירה מאוד עם הממשלה הנוכחית. זהו כמובן הכיבוש הממאיר ולא פחות מכך, זניחת כל כוונה לסיימו בהסכם מדיני.

מרגע שממשלות ישראל הפסיקו לנסות לסיים את הכיבוש של השטחים שנכבשו ב-1967, הנגזרת הישירה לכך היא חיסול הדמוקרטיה. על כן לא מספיק להיפטר מהממשלה ומתחייב תיקון עמוק ויסודי הרבה יותר.

בניגוד למה שחושבים רוב הישראלים, הבעיה של ישראל בעולם איננה בהסברה, אלא במדיניות. כאשר המדיניות רקובה, אלימה ואנטי-דמוקרטית, לא יימצא המסבירן שיצליח להפוך אותה לאטרקטיבית.

אי אפשר למכור לעולם דמוקרטיה ישראלית בזמן שמפרקים אותה מבפנים. אי אפשר לדבר על שותפות ערכים עם המערב בזמן שהממשלה פועלת נגד הערכים שעליהם השותפות הזו נשענת. אין דרך להסביר שליטה בעם זר ללא זכויות וללא כל הצעת אופק סבירה ומקובלת לסיום.

למעשה, ה"הצלחה" הגדולה ביותר של הממשלה היא לבלבל את הציבור בישראל ולגרום לו שלא לראות את מה שרואה שאר העולם. כתוצאה מכך הפער בין ישראל לעולם רק הולך ומעמיק.

אי אפשר למכור לעולם דמוקרטיה ישראלית כשמפרקים אותה מבפנים. אי אפשר לדבר על שותפות ערכים עם המערב כשהממשלה פועלת נגד ערכים אלה. אין דרך להסביר שליטה בעם זר ללא זכויות או אופק לסיומה

הברית של ישראל עם מדינות המערב אינה מתבססת רק על אינטרסים ביטחוניים או אסטרטגיים, אלא גם על תפיסה עמוקה של ערכים משותפים: דמוקרטיה ליברלית, שלטון החוק, ובכלל זה המשפט הבינלאומי, זכויות אדם, עצמאות מערכת המשפט, חופש ביטוי, הגנה על מיעוטים ועוד. ככל שהערכים הללו נשחקים בישראל, כך נשחקת גם הברית עם המערב.

ישראל שאינה דמוקרטית באמת, ישראל שמבקשת להנציח ולהעמיק את הכיבוש והסיפוח ולעצום עיניים מול אלימות מתנחלים, אינה יכולה לצפות שמדינות דמוקרטיות ימשיכו לראות בה שותפה טבעית לערכיהן. הן יכולות להמשיך לשתף פעולה בתחומים מסוימים, אבל החיבור העמוק, הערכי – נשבר.

הדבר נכון גם ביחס ליהדות העולם, ובמיוחד ביחס לרוב הגדול של יהדות ארצות הברית שהיא ליברלית ופרוגרסיבית. במשך שנים ישראל נהנתה מחיבור רגשי, ערכי וזהותי עמוק עם קהילות יהודיות בתפוצות. אך החיבור הזה התבסס גם הוא על ההנחה שישראל היא דמוקרטיה ליברלית, שמגלמת את ערכי מגילת העצמאות ולא מתכחשת להם.

כאשר ישראל הופכת אלימה יותר, כוחנית יותר, אכזרית יותר כלפי הפלסטינים, הנתפסים בעיני רוב העולם כקורבנות, כפי שאנחנו היהודים היינו במשך שנים, היא מרחיקה ממנה גם את הקהילות היהודיות.

יהדות העולם מוצאת את עצמה נאלצת לשלם מחיר על מדיניות של ממשלת ישראל, שמצד אחד טוענת שהיא מייצגת את כל היהודים, ומצד שני מתעלמת מהם, מערכיהם, ממצוקתם ומהסכנות הגוברות בפניהן הם ניצבים.

כאשר ישראל הופכת אלימה יותר, כוחנית יותר, אכזרית יותר כלפי הפלסטינים, הנתפסים בעיני רוב העולם כקורבנות, כפי שאנחנו היהודים היינו במשך שנים, היא מרחיקה ממנה גם את הקהילות היהודיות

האנטישמיות היא תופעה אמיתית, מסוכנת וגוברת ויש להיאבק בה ללא פשרות. אבל אסור להשתמש בה כדי להשתיק ביקורת על מדיניות ישראל. אסור להפוך כל ביקורת מבחוץ לאנטי-ישראליות, וכל התנגדות למדיניות הממשלה לאנטישמיות. זו טקטיקה מסוכנת שמונעת שיח, מרחיקה מאיתנו ידידים, ופוגעת דווקא באלה שמבקשים להילחם למען ישראל מתוך דאגה, מחויבות ובמקרים רבים אהבה אמיתית למדינה.

קהילות יהודיות, ארגונים ליברליים ונבחרי ציבור פרו-ישראלים ברחבי העולם מתריעים מפני הכיוון שאליו המדינה הולכת. במקום להקשיב להם, רבים בישראל, כולל כאלה שמתנגדים לראש הממשלה בנימין נתניהו, תוקפים אותם ומרחיקים אותם עוד יותר.

מנבחרי הקואליציה הנוכחית אין לי ציפיות. אבל אם מי שמבקשים להיות אלטרנטיבה לנתניהו רוצים גם לשקם את מעמדה של ישראל בעולם, עליהם להתחיל בשינוי עמוק של התפיסה שנתניהו ואנשיו הנחילו: לא כל ביקורת מבחוץ היא אנטי-ישראליות. לא כל דרישה לכבד זכויות אדם, משפט בינלאומי ודמוקרטיה היא אנטישמיות.

הדרך לשיקום מעמדה של ישראל בעולם המערבי היא בחזרה לערכי מגילת העצמאות, ובהבנה שהמשך הכיבוש, הסיפוח בפועל והשליטה על עם אחר, אינם רק בעיה מוסרית וביטחונית, אלא גם המחולל המרכזי של תהליכי אובדן הדמוקרטיה של ישראל ואיתם של התפוררות הברית הערכית שלנו עם העולם הדמוקרטי.

הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל איננה רק אינטרס פלסטיני, אלא הדרך היחידה לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ערכית ומוערכת. במשך 59 שנות כיבוש נשחקו הערכים שעליהם קמה ישראל, וכל עוד נמשיך לשלוט בעם אחר, לא נוכל לשקם באמת את הדמוקרטיה שלנו, ולא נוכל לשקם באמת את יחסינו עם המערב ועם מרבית יהדות העולם. כיום אין לנו יותר את התירוץ שאין פרטנר, משום שכל המדינות הערביות כולל הרשות הפלסטינית, שחתומות על "יוזמת השלום הערבית" הן פרטנריות להסדר, שרוצות כמונו להקטין את כוחם של הקיצוניים הג'יהאדיסטים.

כיום אין לנו יותר את התירוץ שאין פרטנר, משום שכל המדינות הערביות כולל הרשות הפלסטינית, שחתומים על "יוזמת השלום הערבית" הם פרטנרים להסדר, שרוצים כמונו להקטין את כוחם של הקיצוניים הג'יהדיסטים

להשתחרר מנתניהו וממשלתו זו התחלה חשובה. אבל זו רק התחלה. כדי שנוכל לשקם את הברית עם מדינות המערב ועם יהדות העולם, עלינו לשקם את הדמוקרטיה הישראלית ולפעול כדי שמדינת ישראל תוכל להתחיל להשתחרר ממשקולת הכיבוש שבמשך כמעט שישה עשורים אוכלת את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.