בימים אלה ממשלת (הרס) ישראל מקדמת בכנסת בקצב מופרע את הצעת חוק יסוד: לימוד תורה. זהו חוק יסוד אמיתי, לא כמו ביטול עילת הסבירות, שהוכנס כתיקון לחוק יסוד, רק כדי להתנגח עם בית המשפט העליון.

אמנם "חוק יסוד: לימוד תורה" מקודם כי הממשלה לא הצליחה להעביר את חוק ההשתמטות, אבל השלכותיו רחבות מכך.

למעשה מדובר בחיסול היסוד הרעיוני של מדינת ישראל כמימוש הרעיון הציוני להקמת בית לאומי לעם היהודי – ולהפיכתה של ישראל ממדינת לאום דמוקרטית לאוליגרכיה, שבה כלל הציבור נדרש לשרת קבוצה דתית המקבלת מעמד-על.

אמנם "חוק יסוד: לימוד תורה" מקודם כי הממשלה לא הצליחה להעביר את חוק ההשתמטות, אבל השלכותיו רחבות מכך. למעשה מדובר בחיסול היסוד הרעיוני של הקמת בית לאומי לעם היהודי

הצעת החוק קצרה, בת שני סעיפים וקובעת כי: לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל; וכי ישראל מכירה בלימוד התורה כערך יסוד מול ערכי יסוד אחרים. ה"לימוד" המוזכר מתייחס לאותן קהילות שלמות שבהן (כמעט) כל הגברים אינם עובדים, אלא משננים את שמצווים עליהם, שעות על גבי שעות מדי יום.

יש להזכיר כי עולם הישיבות הקיים היום בישראל הוא תופעה חדשה, שכלל אינה טבעית לעם היהודי. המפלגות החרדיות מנסות להציג היסטוריה אלטרנטיבית, כאילו הן מבקשות לשמר אורח חיים שנהג בעם היהודי. אלא שזהו שקר: מעולם בהיסטוריה של העם היהודי לא היה מצב בו רוב הגברים נמנעו מלקחת חלק בחיים עצמם והסתגרו במה שמכונה "עולמה של תורה".

תופעת הישיבות החלה במזרח אירופה. במאה ה-19 מדובר היה בקבוצות קטנות של לומדי תורה שחיו בעוני על חשבון תרומות הציבור היהודי והיה "היישוב הישן" בירושלים, שחי בעליבות על "כספי החלוקה".

התנועה הציונית קמה כאנטיתזה לחיי הבטלנות. העליות הציוניות ראו ב"יישוב הישן" את כל הרע והמאוס, אך כל אלה מומנו מתוך בחירה על ידי נדבנים ולא כפי שמוצע כעת, בכספי המיסים של כל תושבי ישראל.

עם העלאת הצעת החוק, מיד קפצו מנהיגי מרכז למיניהם באקט של התחנפות בלתי נשלטת ואמרו כי אמנם לימוד תורה הוא ערך, ומשם החריגו בטיעונים שונים, החוזרים לכך שאסור לשחרר את החרדים מגיוס לצה"ל. אבל הטיעון היסודי שגוי מיסודו: לימוד תורה אינו ערך והסתגרות של קהילה שלמה מחוץ לחיי העבודה והפרנסה, לא רק שאינה ערך, אלא שהיא תופעה שיש לגנותה.

התנועה הציונית קמה כאנטיתזה לחיי הבטלנות. העליות הציוניות ראו ב"יישוב הישן" את כל הרע והמאוס, אך כל אלה מומנו מתוך בחירה על-ידי נדבנים ולא כפי שמוצע כעת, בכספי המיסים של כל תושבי ישראל

לעומת זאת, ההשכלה, הדעת והביקורתיות הם ערכים שבלעדיהם בני אדם אינם יכולים להתפתח. בשני העשורים האחרונים מדינת ישראל מצמצמת את התמיכה בהשכלה הרחבה, באוניברסיטאות ובסטודנטים – ומעודדת, בגישה קפיטליסטית מעוורת של משרד האוצר, רק חוגים שמלמדים מקצועות, בעיקר טכנולוגיים וקוברת את ההשכלה הכללית ואת מדעי הרוח.

והנה, חלק מאותם מקצועות טכנולוגיים שמשרד האוצר עודד את הלימודים בהם נתגלו עם כניסת ה-AI לחיינו כמיותרים, ואנחנו כבר מתחילים לראות את גלי הפיטורים.

במקום "חוק יסוד: לימוד תורה", אשר מטרתו לחייב כל אזרח במדינת ישראל "לתרום" ממיסיו לשם החזקת קהילות בטלניות, שאינן מכירות במדינת אלא כארנק; במקום חוק המכיר באורח חיים של שינון טקסטים עתיקים על ידי גברים השולחים את נשותיהם לפרנסם – מדינת ישראל צריכה חוק יסוד: הזכות להשכלה ודעת.

עתידה של ישראל הוא בהשקעה בהשכלה: כל סוגי ההשכלה ובעיקר ההשכלה הכללית, הרחבה, זו שאינה משועבדת למקצוע מסוים, אלא מרחיבה את החשיבה, מאפשרת פיתוח רעיונות מקוריים – כל מה שמבדיל את האדם מהמכונה, גם המשוכללת ביותר.

במקום "חוק יסוד: לימוד תורה", שמטרתו לחייב כל אזרח במדינת ישראל "לתרום" ממיסיו לשם החזקת קהילות בטלניות, אשר אינן מכירות במדינת אלא כארנק – מדינת ישראל צריכה חוק יסוד: הזכות להשכלה ודעת

בכלל זה יש לחזק גם את החוגים ללימודי יהדות ותנ"ך – כי בניגוד לשינון והכפפה מחשבתית להלכות בנות מאות שנים – לימוד ביקורתי, מחדש ומאתגר, בכל תחום – הוא תרומה להתפתחות האנושית.

יפעת סולל היא עורכת דין, ד"ר למשפטים, פעילה פוליטית, חברתית וקואופרטיבית. יו"ר ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי, כלכלי וסביבתי; סמנכ"ל ויועצת משפטית לעמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון.