"התקופה הפלשתית" - מה מסתירים השלטים בתל יבנה?

ב-1950, שנתיים אחרי שתושבי הכפר הפלסטיני יבנא ברחו מבתיהם, הורה שר הביטחון משה דיין להרוס את המסגד של הכפר, שנבנה על גבי כנסייה צלבנית אי אז במאה ה-14.

הפיצוץ הרעיד את התל, אבל הצריח הממלוכי סירב לקרוס ונשאר על תלו. יותר מ-75 שנה לאחר מכן, הישראלים עדיין עסוקים במחיקת העבר המוסלמי של המקום.

לאחרונה עבר תל יבנה מתיחת פנים תיירותית, והעירייה ניצלה את ההזדמנות כדי לעצב מחדש את ההיסטוריה של המקום. היא סללה שבילים, והציבה פרגולות, ספסלים ושילוט.

כשדיין הורה להרוס את מסגד כפר יבנא, שנבנה על כנסייה צלבנית במאה ה-14, הפיצוץ הרעיד את התל, אך הצריח הממלוכי סירב לקרוס. יותר מ-75 שנה אחרי, הישראלים עדיין עסוקים במחיקת את העבר המוסלמי שם

שלטים באתרי עתיקות אינם פיסת פח תמימה; הם הכלי המרכזי לייצור נרטיב. בלעדיהם איננו יודעים מה היה כאן, והם אלו שמספרים לנו מה חשוב ומה לא. בכוחם להעלים סיפורים וממצאים כאילו לא היו מעולם, והרבה לפני שעיצבו ותלו אותם – מישהו השקיע מחשבה רבה בשאלה מה בדיוק ייכתב עליהם.

כשמסתכלים על ציר הזמן שנתלה באתר, מגלים שמתוך שלושת אלפי השנים האחרונות נמחקו יותר מאלף שנים. נמחקה התקופה הפרסית, נמחקו חלקים מהתקופה הרומית הקדומה וחלקים מהתקופה הרומית המאוחרת, והחור הגדול ביותר שנפער בלוח התקופות החדש הוא בין התקופה הביזנטית לתקופה הצלבנית: 450 שנה שנעלמו כלא היו – מחיקה מוחלטת של שלטון בית אומייה, בית עבאס והשושלת הפאטימית.

ציר הזמן המוצג בתל יבנה, אלף שנות היסטוריה חסרות, 450 מהן מהתקופה המוסלמית הקדומה (צילום: אורי ארליך)

מאות רבות של שנים אמנם נעלמו, ובחלק מהשלטים ניסו המבקרים למחוק זכר לתקופות מוסלמיות, אבל ביבנה פיצו על כך בהמצאה של תקופה חדשה – מעתה אל תאמרו תקופות הברונזה והברזל, אמרו "התקופה הפלשתית".

הייצוג הגרפי של התקופה החדשה שעל השלט לא היה לוחם פלשתי או אחד מכלי החרס הייחודיים לו, אלא שמשון הגיבור הממוטט את העמודים. כי הרי גם את הפלשתים מגדירים היהודים. טוב היה כנראה לפלשתים לו היו נותרים בצילן של תקופות הברונזה והברזל, כי השלט היחיד שהושחת באתר הוא דווקא זה של "התקופה הפלשתית".

בציר הזמן שנתלה באתר נמחקו יותר מאלף שנים. החור הגדול ביותר נפער בין התקופה הביזנטית לצלבנית: 450 שנה שנעלמו – מחיקה מוחלטת של שלטון בית אומייה, בית עבאס והשושלת הפאטימית

ייתכן שמדובר בוונדליזם מקרי, אבל קשה שלא לקשור בינו לבין הלהיט הפופולרי בקרב נוער הגבעות והציונות הדתית, המבוסס על תפילת הנקמה המקראית של שמשון בפלשתים. בשירה ההמונית ברחובות הרובע המוסלמי במצעד הדגלים, המילים "זכרני נא… ואנקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים", יוצאות באופן קבוע מגרונותיהם הניחרים כ"מפלסטין יימח שמם".

האויב המקראי התמזג בפלסטינים, וייתכן מאוד שאין זה מקרה שדווקא בשלט זה מצאו משחיתיו פורקן ראוי לזעמם.

"התקופה הפלשתית", לא במקרה הוונדליסטים בחרו להשחית את השלט הזה. (צילום: אורי ארליך)

לא רק השלט הזה נושא בחובו מורכבויות. כמו במטריקס, השלטים של תל יבנה מייצרים פרדוקסים כאשר ההיסטוריה האלטרנטיבית שמציג האתר מתנגשת עם ההיסטוריה עצמה. למשל, השלט על התקופה הצלבנית מספר כי הצלבנים כבשו את הארץ "מהמוסלמים" – אלא שעל פי ציר הזמן הרשמי של התל, המוסלמים בכלל לא היו קיימים.

המהלך הזה הוא לא רק עניין של ספירת שנים, הוא נוגע ישירות לזהות של המקום לאורך ההיסטוריה. גם השפה הערבית, שהיא שפתם של עשרים אחוזים מתושבי המדינה, נעדרת לחלוטין מהשילוט. הדבר בוטה עוד יותר בהתחשב בכך שהערבית הייתה השפה המדוברת ביבנא במשך מאות שנים ועד 1948. כשמסתכלים על ציר זמן של אלפי שנים, זה היה ממש כאילו אתמול.

שלטי תל יבנה מייצרים פרדוקסים כשההיסטוריה האלטרנטיבית מתנגשת עם האמיתית. למשל, לפי השילוט הרשמי, הצלבנים כבשו את הארץ "מהמוסלמים", אך מבחינת האתר המוסלמים כלל לא היו קיימים

כשמעלימים את התקופות המוסלמיות, מחביאים את השפה הערבית ולא אומרים מילה על השרידים הנראים לעין כל, המבקרים באתר מקבלים מציאות מדומיינת שמתחילה בשמשון הגיבור, עוברת דרך ימי הסנהדרין ומגיעה לקום המדינה – תוך שהיא מסתירה תקופות מוסלמיות שלמות ואת השכבה האחרונה המבצבצת מהאדמה.

מבקרים בתל יבנה (צילום: אורי ארליך)

השכבה העליונה, שרידי מבנה של יבנא וברקע הצריח. (צילום: אורי ארליך)

פנינו, בארגון "עמק שווה", לעיריית יבנה ושטחנו בפניה את טענותינו, אך במקום להעביר לנו את תגובתה הרשמית, העירייה שלחה לנו מכתב תגובה מטעם החברה הפרטית שעיצבה את השלטים.

איננו מפנים את הביקורת אל המעצבת אלא אל העירייה שעומדת מאחורי הפרויקט, ובכל זאת קשה להישאר אדישים להסבר של החברה, שטענה כי הפורמט דורש תמציתיות ולכן נבחרו רק התקופות שנמצאו "רלוונטיות" לתל. הרי היעדר המידע בשלט הוא בדיוק מה שיוצר את אשליית חוסר הרלוונטיות עבור הישראלים.

איננו מפנים את הביקורת למעצבת אלא לעירייה שעומדת מאחורי הפרויקט, אך קשה להישאר אדישים להסבר של החברה, שטענה כי הפורמט דורש תמציתיות ולכן נבחרו רק התקופות שנמצאו "רלוונטיות" לתל

בנוגע לשפה – המכתב טוען במפורש שהעירייה היא זו שהגדירה מראש שהשילוט יהיה בשתי שפות בלבד, ומחקה את הערבית. כשפנינו שוב לעירייה כדי לשאול אם המכתב של חברת העיצוב הוא גם עמדתה הרשמית – היא פשוט בחרה לא לענות.

עיריית יבנה יכולה להמשיך להסתתר מאחורי המעצבת – אבל תל ארכאולוגי הוא רצף מורכב של שכבות ותרבויות. זה היופי שלו, וזה בדיוק מה שהם מפחדים שנראה. משה דיין הרס את המסגד ב-1950, אבל הצריח הממלוכי שרד את הפיצוץ. אפשר להעלים את השפה הערבית ואת התקופה המוסלמית הקדומה מהשלט, אבל ייחודם של תלים ארכאולוגיים, כמו גם של הארץ הזו, הוא בעושר התרבותי שלהם.

שרידי המסגד הממלוכי והצריח ששרד את הפיצוץ בשנות החמישים (צילום: אורי ארליך)

בעשורים האחרונים ביקשנו לנהל את הסכסוך, להדחיק את ההיסטוריה ולתמרן בין המכשולים בהווה – הכול כדי לא להסתכל על מה שמול עינינו, אבל בארץ הזו חיים שני עמים, ולא ניתן למחוק את הנוכחות של אף אחד מהם, לא בעבר ולא בהווה.

השכבה המוסלמית אולי לא מופיעה על השלטים, אבל היא השאירה את חותמה על הארץ; המבנה המוסלמי המונומנטלי הראשון של השושלת האומיית, כיפת הסלע, הוא עד היום המבנה המזוהה ביותר עם הארץ הזו. הכפר יבנא אולי כבר לא קיים, אבל צאצאי הפלסטינים שגורשו ממנו חיים היום בעזה.

בעשורים האחרונים ביקשנו לנהל את הסכסוך, להדחיק את ההיסטוריה ולתמרן בין המכשולים בהווה – הכול כדי לא להסתכל על מה שמול עינינו, אבל בארץ הזו חיים שני עמים, ולא ניתן למחוק את הנוכחות של אף אחד מהם

תל יבנה הוא דוגמה מצוינת לאנרגיות העצומות שמשקיעה החברה הישראלית כדי לא להתמודד עם העובדה שרק פתרון פוליטי של הסכסוך יאפשר לנו לחיות כאן ביחד – מבלי להזדקק למחיקתו של האחר.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".