יום שישי, שעת אחר־הצוהריים שלווה בחוף הדולפינריום בתל אביב (או בשמו הרשמי: "חוף אביב"). מעגל המתופפים, שנתן כאן בראש עוד בימים שהדולפינריום עמד על תילו, מקבל את פני השבת בקצב. המים קרירים ומזמינים, עד שנכנסים.
משהו נוגע בי במים. אני חרד שהדבר הבא שארגיש תהיה צריבה עזה של מדוזה, אבל לא. בסך הכול כוס פלסטיק. סריקה של המים סביבנו מגלה שהיא בחברה טובה. בקבוקי פלסטיק ושקיות פזורים ומתערבלים בין הגלים. ויש גם הרבה פתיתי פלסטיק שנראים כמו חומר גלם תעשייתי ואפשר רק לתהות מהיכן הגיעו לכאן, אם נשפכו מסיפון אונייה או הושלכו לים על ידי מפעל כלשהו.
לגבי החד"פים אין שאלה: הם הגיעו מהחוף. עם ישראל מגיע לים עם כלי פלסטיק, משאיר אותם בחול ובגל הבא או בבריזה הראשונה הם נשטפים למים. הים לא יודע לייצר פלסטיק. הוא סופג את מה שאנחנו מאכילים אותו.
לאחרונה פרסמו מדענים יפנים סיפור מדהים ומדכדך על סרטנית שנלכדה בבקבוק וגדלה בתוכו במשך חודשים עד שמתה
את המחיר – חוץ מאיתנו שנאלצים לשכשך בים מטונף ודוחה – משלמים בעלי החיים הימיים שטועים לראות בפלסטיק מזון ובולעים אותו, או נלכדים בתוכו. לאחרונה פרסמו מדענים יפנים סיפור מדהים ומדכדך על סרטנית שנלכדה בבקבוק וגדלה בתוכו במשך חודשים עד שמתה.
המאבק בחד"פים בחופי ישראל – כפי שדיווחנו כאן בעבר – כולל המון יחסי ציבור ומעט מעשים. עיריית אילת הייתה הראשונה להכריז על חופים נטולי חד"פ – זה היה ב־2019 – ואחריה באו במהלך הזמן שורה של ערים ומועצות אזוריות נוספות.
פה ושם יש איים של ניסיונות ויוזמות לשיפור המצב, כמו למשל בחוף "נעורים" שבעמק חפר, שבו מוכרים בירה בכוסות רב־פעמיות בלבד, אבל בשורה התחתונה בשום רשות בישראל ההצהרות לא תורגמו עד היום למדיניות קוהרנטית ועקבית שמשלבת אכיפה, מתן חלופות נוחות והפחתה מוכחת בכמות הפלסטיק שמגיעה לחופים ולים.
החסם הראשון הוא חוקי. הרגולציה של החד"פים ממחישה את כל מה שעקום, בירוקרטי ומסורבל במערכת היחסים בין השלטון המקומי למרכזי בישראל. אחרי שהעירייה מחוקקת חוק עזר עירוני היא צריכה לאשר אותו במשרדי הממשלה, ואז לקבל אישור מוועדת החוקה שמקנה לה סמכות לאכוף את החוק שהיא עצמה חוקקה, ולהטיל קנס על מי שמפר אותו. לקינוח נדרשת חתימת שר הפנים.
וכך אנשי עיריות שכבר חוקקו את חוק העזר לפני שנים מוצאים את עצמם נוסעים הלוך וחזור לירושלים בניסיון לקושש חתימות ואישורים.
"לוועדה של שמחה רוטמן היו בקדנציה הזאת כמה מטרות שנראו להם דחופות יותר, שלא לדבר על זה שבסוף צריך חתימה של שר הפנים, וכבר תשעה חודשים אין שר פנים"
לעיריית אילת עד היום אין סמכות להטיל קנסות בגין זיהום החופים בכלי פלסטיק חד־פעמיים. "יש כאלה שחושבים שהעירייה צריכה לאיים בקנסות כדי להרתיע", אומר גורם בעיר הדרומית, "אבל בעירייה הגיעו למסקנה שזה מגוחך לאיים במשהו שאתה לא יכול לקיים.
"לוועדה של שמחה רוטמן היו בקדנציה הזאת כמה מטרות שנראו להם דחופות יותר, שלא לדבר על זה שבסוף צריך חתימה של שר הפנים, וכבר תשעה חודשים אין שר פנים".
רגע של חסד נרשם בספטמבר האחרון, כשעיריות הרצליה ואשדוד נקראו בהתראה קצרה להתייצב בפני הוועדה בכנסת. התוצאה היתה מוזרה.
"העיריות הגיעו עם בקשות דומות", אומרת לימור גורליק, מנהלת תחום מניעת זיהום פלסטיק ופסולת בעמותת "צלול", "אבל הוועדה משום מה אישרה לעיריית הרצליה להטיל על מכירת חד"פ בחוף קנס של 475 שקל ולעיריית אשדוד אישרו על אותה עבירה רק 105 שקלים.
"בשביל עסק סכום כזה זה כלום ושום דבר. הפערים האלה הם בדיחה גרועה, הפתרון חייב להיות חקיקה ארצית מחייבת ואחידה לכל המדינה".
חוף הכרמל היא הרשות הראשונה שהצליחה לקבל הסמכה מלאה לאכיפה כבר בשנת 2022. מאז לא ניתן בחופי המועצה אפילו קנס אחד, ועכשיו רק מתחיל קמפיין הסברה
חוק כזה אכן הוגש לכנסת בשיתוף פעולה בין "צלול" לח"כ יוראי להב־הרצנו מיש עתיד, אבל היה ברור שבסיטואציה הפוליטית הנוכחית אין סיכוי שהוא יקודם. ב"צלול" בונים על הקדנציה הבאה. "הלוואי ובכנסת הבאה יהיה עם מי לעבוד והוא יעבור", אומרת גורליק, "זה ייתר את ההתנהלות של כל רשות בנפרד מול השר ומול הוועדה".
אלא שככל שנוקף הזמן נראה שהמגבלות המשפטיות הן לא כל הסיפור. בימים אלה יצא לדרך בחופי המועצה האזורית חוף כרמל – שחולשת על רצועת חוף יפהפייה של כ־40 קילומטרים – קמפיין הסברה שמנסה לרתום את הציבור לשמור על החוף חף מפלסטיק.
תחת הכותרת "חוףשי מפלסטיק" אנשי המועצה מקימים דוכנים בחופים, מחלקים ערכות פיקניק רב־פעמיות ממותגות ומנסים לתווך את המסר למתרחצים. זה מהלך מבורך, אבל חוף הכרמל היא הרשות הראשונה בישראל שהצליחה לקבל הסמכה מלאה לאכיפה כבר בשנת 2022. מאז לא ניתן בחופי המועצה אפילו קנס אחד, ועכשיו רק מתחיל קמפיין הסברה.
אומנם בתווך פרצה מלחמה והיו עוד שלל אילוצים, ובכל זאת – למה חיכו כל השנים הללו? "בהתאם להחלטת מליאת המועצה", אומרת דוברת חוף הכרמל, "אנחנו מתחילים קודם בתקופה של הסברה ורק לאחר מכן נעבור לאכיפה.
"בכל מה שנוגע לאכיפה, המועצה הגדירה סדר עדיפויות שבו לפני החד"פ עומדות הפרות סדר כמו רמקולים, גנרטורים, מאהלים מסחריים. בנוגע לחד"פ אנחנו רואים שההסברה עובדת, אנשים לומדים, מפנימים ונענים לחוק".
גם בעיריית הרצליה, השנייה שקיבלה את סמכויות האכיפה, לא ממהרים לחלק קנסות לכל עבר ומתרכזים לעת עתה בהסברה ובקריאה לתושבים להימנע מהבאת חד"פים לחופי הרחצה
גם בעיריית הרצליה, השנייה שקיבלה את סמכויות האכיפה, לא ממהרים לחלק קנסות לכל עבר ומתרכזים לעת עתה בהסברה ובקריאה לתושבים להימנע מהבאת חד"פים לחופי הרחצה.
"בהתחלה חשבו בהרצליה לעשות שנה אחת הסברה ואחר כך לעבור לאכיפה", אומר גורם בתחום, "אבל בינתיים קרו דברים, קשה לקנוס עכשיו עסקים אחרי מה שהם עברו במלחמה, ולהתחיל לקנוס משפחה שמגיעה לחוף עם ילדים ובקבוק מים לא נראה רעיון טוב. בעירייה הבינו שזה צריך להיות הרבה יותר הדרגתי ושצריך לייצר פתרונות לוגיסטיים שיאפשרו לעסקים להמשיך לעבוד".
גם חיזקי סיבק, סגן ראש מועצת עמק חפר ומחזיק תיק הסביבה, סבור שקנסות הם לא הפתרון. "כרגע אין לנו אישור לבצע אכיפה, אבל גם אם היה היינו צריכים לחשוב על זה, זה לא נושא שאנחנו נותנים עליו קנסות. הגישה שלנו היא לייבש את הביצה ולא לקנוס את היתושים.
"המסות הגדולות של החד"פים מגיעות מהעסקים שפועלים בחוף, ולכן שינינו את תנאי המכרז ואנחנו מחייבים אותם להשתמש בכלים רב־פעמיים, ואסרנו על הקמת זולות בחוף שאנשים השתכנו בהן לשבוע וייצרו כמויות דמיוניות של פסולת. זה לא ייאמן מה אנשים מביאים, אפילו ספות הורידו לחוף".
תוך כדי המלחמה, חוקרות מאוניברסיטת חיפה – פרופסור מיה נגב, פרופסור אופירה אילון וד"ר חגית שאשה־שרף – ערכו בשלושה מחופי הכינרת (אמנון, חלוקים וסוסיתא) מחקר עבור המשרד להגנת הסביבה, בניסיון להבין מה יכול לגרום לישראלים להפחית את השימוש בחד"פים.
"כרגע אין לנו אישור לבצע אכיפה, אבל גם אם היה היינו צריכים לחשוב על זה, זה לא נושא שאנחנו נותנים עליו קנסות. הגישה שלנו היא לייבש את הביצה ולא לקנוס את היתושים"
במסגרת המחקר הן ספרו את פריטי הפסולת בחופים, וגילו, כצפוי, שכ־66% מהם הם כלי פלסטיק חד־פעמיים (25% מתוכם הן כוסות).
במהלך המחקר עלו לא מעט ממצאים מדכדכים – כיאה למדינה שבה ממוצע הצריכה לאדם עומד על 1,200 פריטי פלסטיק חד־פעמי בשנה, פי חמישה מהממוצע במדינות אירופה – אבל גם נקודה אופטימית.
מתברר שבעוד 38% מהשוהים בחופי הכינרת משתמשים אך ורק בחד"פים ו־11% מקפידים על טהרת הרב־פעמי, יותר ממחצית – 51% – משתמשים בשילוב של כלים חד־פעמיים ורב־פעמיים. הקבוצה הגדולה הזו, אומרת פרופסור אילון, פתוחה למסרים ולרעיון של שינוי, כלומר יש עם מי ועל מה לעבוד.
לפי מסקנות המחקר, הפיכה של הפרקטיקה הסביבתית ליותר נוחה וכדאית – למשל באמצעות הצבת עמדות לשטיפת כלים בחופים – בהחלט יכולה לדרבן את הציבור הזה לצמצם את השימוש בחד"פים.
העניין הוא שאחרי שלוש שנות מלחמה, ותחת ממשלה פופוליסטית שביטלה את המס על החד"פים ובכך שידרה לציבור שאפשר לחזור לחגוג על הפלסטיק – והצריכה אכן עלתה מייד – נראה שזיהום פלסטיק הוא פשוט לא נושא שלראשי ערים מספיק חשוב כדי להתעמת בגללו עם התושבים.
"ראש העיר אומר לעצמו, 'גם ככה כועסים עליי בגלל דוחות חנייה ובגלל ארנונה ובגלל מיליון דברים אחרים'", אומר גורם בשלטון המקומי, "'למה אני צריך לריב עם התושבים שלי גם בגלל בקבוקים בים?'"
ההיסטוריה הקרובה בישראל מלמדת ששוט כספי גורם לישראלים לשנות הרגלים – אם זה במס השקיות, מס המשקאות הממותקים או מס החד"פים. "אם לצד הגזר לא יהיה מקל, דברים לא ישתנו"
לימור גורליק מוטרדת מהלך הרוח הזה. הרי ההיסטוריה הקרובה בישראל מלמדת ששוט כספי גורם לישראלים לשנות הרגלים – אם זה במס השקיות, מס המשקאות הממותקים או מס החד"פים. גם בקנדה ובצרפת צעדים רגולטוריים וסנקציות כספיות הביאו לירידה משמעותית בשימוש בחד"פים.
"בציבור הישראלי זה חייב להיות גם וגם", אומרת גורליק, "אם לצד הגזר לא יהיה מקל, דברים לא ישתנו. אנחנו עובדים הרבה מול עסקים בחופים, מנסים להנגיש להם פתרונות וחלופות שמקובלים בעולם כמו גביית פיקדון תמורת הכלי הרב־פעמי – מה שיוצר אצל הלקוח תמריץ להחזיר אותו ולקבל בחזרה את הפיקדון – או שטיפת כלים.
"בסוף זה מתכנס הרבה פעמים לזה שהם צריכים עזרה מלמעלה – היתר לעוד שני מדיחים, עוד מקום, אכיפה של החוק. אם אין דרישה מלמעלה, אם אין רצון אמיתי מצד העירייה לגרום לזה לקרות, זה לא יקרה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו