האיום של ממדאני לעצור את נתניהו אינו הסכנה האמיתית

בריאיון לפודקאסט של "הניו יורק טיימס" אמר ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני כי הוא בוחן אם העיר יכולה לעצור את בנימין נתניהו במקרה שיגיע בספטמבר לעצרת הכללית של האו"ם.

הוא כינה את נתניהו "פושע מלחמה" ש"מקומו בהאג", והוסיף כי הממשל שלו מתייעץ עם הלשכה המשפטית של העירייה. השיח הציבורי קפץ מייד לשאלה אחת: האם לראש העיר יש בכלל סמכות לכך. לאחר שבירר, הודה ממדאני שאין באפשרותו לעשות זאת.

אבל שאלת הסמכות היא הקטנה מבין השתיים. הגדולה ממנה היא מדוע ממדאני חשב מלכתחילה שהעניין שייך לתפקידו. אפשר, כמובן, לשער שמדובר באקט תקשורתי גרידא, מהלך שממסגר את נתניהו כפושע נמלט ותו לא. אבל גם מאחורי אקט תקשורתי עומדת מסגרת חשיבה, וממדאני הנכיח אותה יותר מפעם אחת.

ממדאני כינה את נתניהו "פושע מלחמה" ש"מקומו בהאג", והוסיף כי ממשלו מתייעץ עם הלשכה המשפטית של העירייה. השיח הציבורי קפץ מייד לשאלה האם לראש העיר יש בכלל סמכות לכך, אך יש שאלה גדולה יותר

התשובה נמצאת בשלושה אירועים נפרדים. כל אחד מהם, לבדו, ניתן להסבר. יחד, הם מרמזים על דפוס.

1

הראשון קדם אפילו לכניסתו לתפקיד. בנובמבר 2025, חודשיים לפני שהושבע, הכריז ממדאני, אז ראש עיר נבחר, כי בית הכנסת פארק איסט, שאירח אירוע חוקי לחלוטין שבו נמסר מידע על עלייה למתעניינים, עסק ב"פעילות המפירה משפט בינלאומי". שום דין בינלאומי אינו אוסר על אדם להגר, ופרשנות שנויה במחלוקת הולבשה בסמכות של עובדה משפטית.

2

חצי שנה לאחר מכן, במאי 2026, פרסם ממדאני מחשבונות העירייה הרשמיים וידאו ליום הנכבה, שהציג את עצם הקמת ישראל כ"קטסטרופה" מתמשכת. שוב, עמדה שנויה במחלוקת הוצגה לא כטענה אלא כפסק דין.

3

האירוע השלישי הוא נאומו בפורום מנדלה הבינלאומי למנהיגות שהתקיים לאחרונה, באמצע יולי 2026. ממדאני ציטט את הסופר עומר אל-אקאד, "יום אחד, כולם יטענו שתמיד היו נגד זה", וטען שצדק אינו נמדד בשאלה היכן אנו עומדים אחרי שההיסטוריה הוציאה את פסק דינה, אלא בזמן שהוא עדיין ניתן. כמו שהעולם למד בדיעבד לתמוך בנלסון מנדלה, כך ילמד לעמוד לצד הפלסטינים. מי שמתנגד היום פשוט עוד לא יודע שההיסטוריה כבר הכריעה נגדו.

במאי 2026, פרסם ממדאני מחשבונות העירייה הרשמיים וידאו ליום הנכבה, שהציג את עצם הקמת ישראל כ"קטסטרופה" מתמשכת. שוב, עמדה שנויה במחלוקת הוצגה לא כטענה אלא כפסק דין

זו צורת חשיבה שקרל פופר הקדיש חלק גדול מחייו להזהיר מפניה. הוא כינה אותה היסטוריציזם: האמונה שההיסטוריה נעה לפי היגיון שאפשר לפענח, כך שמי שתופס אותו יודע לא רק מה קרה אלא לאן העולם צועד, ומי לפיכך ניצב בצד המנצח.

פופר תקף את התפיסה בשני מהלכים. ב"דלות ההיסטוריציזם" הראה שאי אפשר לנבא את מהלך ההיסטוריה, משום שצמיחת הידע האנושי היא עצמה בלתי צפויה. אבל הסכנה העמוקה יותר, שאותה תיאר פופר ב"החברה הפתוחה ואויביה", אינה בטעות עצמה אלא במה שהיא מכשירה.

מי שמשוכנע שהוא יודע לאן ההיסטוריה צועדת אינו רואה בעמדתו פרשנות הפתוחה לביקורת, אלא עובדה שההיסטוריה כבר אישרה. וברגע שזה כך, מי שחולק עליו אינו בן פלוגתא אלא פשוט ניצב בצד הלא נכון.

הביטחון בכיוון ההיסטוריה מוליד דוגמטיזם: הוודאות תופסת את מקום החקירה. פופר קרא לחלופה רציונליזם ביקורתי, העמדה שאינה רואה בשום מסקנה חסינה מפני מבחן, וממילא אינה סוגרת שום ויכוח מראש.

הרטוריקה של ממדאני נושאת מאפיינים של צורת חשיבה כזו. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על כל ממדיו ההיסטוריים, הדתיים, הלאומיים והביטחוניים, נדחס אצלו לתבנית אחת: דרום אפריקה. הוא ממקם את ההתנגדות לישראל בתוך שרשרת היסטורית שכיוונה כבר ידוע: המאבק של מנדלה נגד האפרטהייד ניצח, ההיסטוריה הצדיקה אותו, ולכן ההתנגדות לישראל, בהיותה המשך של אותו מאבק, כבר יודעת את פסק דינה.

מי שמשוכנע שהוא יודע לאן ההיסטוריה צועדת אינו רואה בעמדתו פרשנות הפתוחה לביקורת, אלא עובדה שההיסטוריה כבר אישרה. וברגע שזה כך, מי שחולק עליו אינו בן פלוגתא אלא פשוט ניצב בצד הלא נכון

וכך אין עוד טעם לשאול אם דרום אפריקה וישראל נבדלות בהיבטים מהותיים, אם חמאס משנה את המשוואה, או אם הציונות מובנת טוב יותר כקולוניאליזם, כתנועת שחרור לאומי, או ככל דבר אחר. פשוט מפסיקים לשאול. יתרה מזו, המסגרת הזו אינה מאפשרת עוד ביקורת על ישראל, אף שביקורת כזו צריכה להישאר חלק לגיטימי מהשיח.

עבור ממדאני, הוודאות הזו היא רבת עוצמה מבחינה פוליטית. היא מציעה בהירות מוסרית בעולם מסובך, ופוטרת מהצורך להסביר סתירות או להתמודד עם עובדות לא נוחות.

את ההשלכה הישירה ביותר עלולים לחוש שני מיליון היהודים של ניו יורק, דווקא בעיר הבנויה על זהויות מתחרות, על מחלוקת ועל חופש מחשבה. בנאום מנדלה הזכיר ממדאני יהודים שתמכו במאבק של מנדלה וקיימו תפילת שבת שגייסה 50 אלף דולר למענו. בהציגו יהודים מסוימים כדגם המוסרי הנכון, הוא מסמן את כל השאר, אלה התומכים בישראל, כמי שניצבים בצד הלא נכון של פסק הדין ההיסטורי.

אין זו בקשה לנתק את הקשר עם ישראל, אלא משהו עמוק ומתוחכם יותר: ניסיון לשנות את משמעותו המוסרית של הקשר עם ישראל. ממדאני בטוח שההיסטוריה כבר דיברה ולכן מפסיק להקשיב לאנשים שעדיין חיים בתוכה.

אצל אדם פרטי מדובר בכשל מחשבתי. אצל מי שמחזיק כוח פוליטי זו סכנה, משום שכוח פוליטי מתחיל בהשפעה על השיח, על עצם הגבול בין מה שעוד מותר לומר לבין מה שכבר הוכרע.

אין זו בקשה לנתק את הקשר עם ישראל, אלא משהו עמוק ומתוחכם יותר: ניסיון לשנות את משמעותו המוסרית של הקשר עם ישראל. ממדאני בטוח שההיסטוריה כבר דיברה ולכן מפסיק להקשיב לאנשים שעדיין חיים בתוכה

וכאן הגבול נע במקום מסוים: התמיכה בישראל, שהייתה עמדה פוליטית לגיטימית, מתחילה להיתפס ככישלון מוסרי. וזו סכנה גדולה בהרבה מכל אמירה בודדת על מעצרו של בנימין נתניהו.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.