דעת מיעוט מתחזקים - הניאו-יהודים

שמעתי לאחרונה שיחה בפודקאסט בין שני אמריקאים שהצטרפו אל הכנסייה בשלב מאוחר בחייהם. שניהם תיארו את הדתיות החדשה שלהם כתגובה לרוע האנושי.

העולם, אמרו, מלא אכזריות, אנוכיות, שקר ואלימות. הכנסייה מציעה להם מרחב אחר ברוחו, שבו הם מתבקשים לחשוב בצורה חיובית ומצופים לעשות טוב. היא משוחחת איתם בשפה של חסד ומעניקה להם משמעת מוסרית. הם מצאו בה קהילה שאליה הם חשים שייכות של ערכים ומעשים, וביחד הם מטפחים אחריות וסולידריות כלפי אנשים שאינם הם עצמם.

השיחה שלהם הייתה נוצרית במילותיה אבל יהודית מאוד בתכניה. כך הייתה דת בית הוריי. הוריי היו אנשים דתיים שמצאו באמונה התמה משמעות ושייכות. לו היו בין החיים היום, הם לא היו מכירים בישראל הזאת את תבנית נוף יהדותם, "כי ארצי שינתה את פניה".

השיחה הייתה נוצרית במילותיה אבל יהודית מאוד בתכניה. כך הייתה דת בית הוריי. הוריי היו אנשים דתיים שמצאו באמונה התמה משמעות ושייכות. לו חיו היום, הם לא היו מכירים בישראל הזאת את תבנית נוף יהדותם

הקשבתי לשני האמריקאים כמציץ סקרן. אני אדם חסר אמונה, שאינו שייך לממסדיו של אף אלוהים, וההסתייגויות שלי מהדת ומעיוותיה גדולות בהרבה מן הגילויים החדשים שהם מצאו. ובכל זאת הם עוררו בי מחשבה אחרת: עד כמה התהליך שעברו שונה ממה שמתרחש בחלקים הולכים וגדלים של החברה הישראלית, ומה ההבדל במוטיבציה בין השניים האלה לבין המוני המצטרפים אל הדת הישראלית החדשה.

כולם מחפשים משמעות, אך המשמעות של המשמעות חמקמקה ולא תמיד מוסרית. הסתבר כבר מזמן שגם בקנאות יש משמעות. עליונות מתנשאת מעניקה תחושת שליחות, ושנאה עיוורת מחברת בני אדם לקהילה ונותנת להם זהות ברורה.

משום כך השאלה החשובה איננה מדוע אנשים מצטרפים אל הדת, אלא מה היא עושה להם לאחר שהצטרפו. האם היא מצמצמת את הרוע שבתוכם או מסיתה אותם נגד החלש וחסר הישע.

ובמקרה הישראלי, האם הדת היא חובה כלל אנושית כלפי כל אדם שנברא בצלם, או שגם צלם הבורא מחולק כאן לפי לאום. זהו המבחן שאין בילתו: כמה הדת דורשת ממאמיניה. לא כמה פטורים מאחריות היא מעניקה.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז מלחמת אוקטובר 2023, צמחה בישראל תופעה של דת חדשה. דת עממית, בלי רבנים ממוסדים וללא היררכיה מחייבת, הצומחת מלמטה, רבים ממאמיניה צעירים הבוחרים בעצמם לקיים מעשים דתיים מוחצנים. זו הניאו-יהדות שאינה שיבה אל המסורת, אלא דת ישראלית חדשה לגמרי, שבה הסמל היהודי, הרגש הלאומי והסמכות המוסרית נמדדים בנאמנות לשבט ולא בציות למצווה.

זו דת שהפנימיות שלה עוד לא ברורה אך היא מאוד מוחצנת. ציציות ארוכות, כיפה אופנתית, סטיקר אמוני על הרכב, שרשרת זהב שמשהו כמו דתי משתלשל ממנה, רובה צמוד אם אפשר, הנחת תפילין ברחובה של עיר, ותחושת עליונות יהודית מובנית. איש מהם אינו חש צורך להתנצל.

הניאו-יהדות מאוד מוחצנת. ציציות ארוכות, כיפה אופנתית, סטיקר אמוני על הרכב, שרשרת זהב שמשהו כמו דתי משתלשל ממנה, רובה צמוד אם אפשר, הנחת תפילין ברחוב ותחושת עליונות יהודית מובנית

הם נמצאים בכל מקום. בתיכונים חילוניים שבהם התלמידים עצמם מזמינים חברים להניח תפילין בהפסקה. חיילים וחיילות שגדלו הרחק מכל מסגרת דתית יוצאים לקרב אחרי תפילה קצרה, עוגן ביטחון לפני המוות וסכנותיו. וגם בעדויותיהם של חלק מהחטופים ששבו מהשבי, שסיפרו כיצד שמירה על תענית, או אמירת פסוק מוכר מן הילדות, החזיקה את נפשם בשעות האפלות ביותר.

חשוב לי לומר בבירור: יש בדתיות הישראלית גם חיפוש כן. רצון אמיתי למשמעות, קהילה, שייכות, תפילה ונחמה. יש לא מעטים שהאמונה הופכת אותם לעדינים, נדיבים ואחראים יותר. אבל התופעה החברתית הזאת הפכה גם למנגנון פוליטי, ואת זה אסור לטשטש.

רבנים מעניקים לה שפה, פוליטיקאים מעניקים את הלגיטימציה, מפקדים בצבא מאפשרים לה מרחב, ותקשורת שלמה הופכת אותה בהדרגה לנורמה. כך הניאו-יהדות מספקת סוג של הצדקה דתית למעשים שבעבר היה צריך להתבייש בהם.

אני משוחח עם רבים מהם, מקשיב לחילופי הדברים ביניהם כשניתן, קורא את מה שהם מפרסמים. ומתוך הדברים עולה מכנה משותף אחד. זו אינה יראת השם, ואין בה אהבת השם – זה שילוב של יצרים אפלים. בצד האחד הם משוכנעים ש"השם יתברך אוהב אותי", כדברי הלהיט המטופש, ובצד השני יש בהם שנאה של ממש לכל מה שהוא ליברלי, חילוני או חלילה ערבי. נרקיסים יהודים המאוהבים בעצמם, ומוגדרים על ידי שנאותיהם.

זו אינה יראת השם, ואין בה אהבת השם, זה שילוב של יצרים אפלים. מחד, הם משוכנעים ש"השם יתברך אוהב אותי", כדברי הלהיט המטופש, ומאידך יש בהם שנאה של ממש לכל מה שהוא ליברלי, חילוני או חלילה ערבי

בניגוד לשני האמריקאים, המחפשים בכנסייה שייכות מפני מגפת הבדידות ומשמעות נגד הרע, רבים מאלה באים אל היהדות כדי לעשות רע בשם האלוהים. הניאו-יהדות הזו מתירה גזל אדמות בשם הגאולה. האפליה נעשתה קדושה, והעליונות היהודית מבטאת בעבורם את בחירת האלוהים בהם.

בשטחים הכבושים תוססת אחת הזירות האפלות ביותר של התופעה הזאת. מתנחלים מגרשים פלסטינים מאדמותיהם, הורסים את בתיהם בחדווה, גוזלים רכוש, זורעים הרס ומוות, מתעמרים ולעיתים אף מטרידים אותם מינית, הכול בשם אל הנקמות ואהבת האדמה. בשבילם ההצטרפות אל הקהילה הזאת היא הזמנה לספארי תורני. הרבנים מסיתים ומעודדים, חברי הכנסת תומכים, הצבא משתף פעולה, והמשטרה כבר הלכה מזמן לעולמה. זאת יהדות זמננו במירעה.

זהו כוחו המסוכן של הצידוק הדתי. הוא יכול להפוך פשע ברור למצווה ששכר בצידה. הגזלנים והרוצחים הפכו לצדיקים החדשים, והלאומנים לגיבורי צבא הגאולה. זו דתיות שאינה דורשת שום כיבוש יצר. להפך, הפראות ושיכרון היצרים הם עצמם הדבקות הראויה. הנקמה הייתה לתורת ביטחון, והשנאה לאחר לפטריוטיות השבטית.

זו הייתה הכוונה העמוקה ביותר של הדת היהודית שהייתה ומתה בידיהם הגסות. זו הטילה תמיד ספק בצדקתו של החזק והאלים. והיום? איש אינו מציב עוד גבול דתי-מוסרי בפני בעלי השררה. כי היהודים החדשים הם עצמם השוררים. לא הם משרתים בצבא, הצבא משרת אותם. יש להם ממשלה והמונים נבערים ומוסתים, והכול מותר להם. ביהדות הישנה התייצבו נביאים כדי להתריס נגד השלטון ולהזכיר כי הכוח אינו מקור הצדק. אבל מי צריך היום את הנביאים, כשיש לנו שרי טיקטוק ואווילי גימטריות.

יש להם ממשלה והמונים מוסתים, והכול מותר להם. ביהדות הישנה התייצבו נביאים כדי להתריס נגד השלטון ולהזכיר כי הכוח אינו מקור הצדק. אבל מי צריך היום את הנביאים, כשיש לנו שרי טיקטוק ואווילי גימטריות

ייחודו המוסרי של המקרא איננו בכך שהוא מתעלם מאויבי ישראל, אלא בכך שהוא מסרב להעניק לישראל חפות אוטומטית. הוא מתעד ללא רחמים מלכים מושחתים, כוהנים שמעלו בתפקידם, נביאי שקר וציבור שהעדיף פולחן חלול על צדק מלא. הוא מתאר את חטאי בני העם שלנו כדי למנוע מהם להאמין שהשתייכות מעניקה טוהר אוטומטי.

היהדות הישראלית החדשה מוחקת את כל זה. היא הופכת את היהודי לחף מפשע מעצם יהדותו ואת הפלסטיני לאשם מעצם קיומו. היא מייצרת עולם מוסרי שבו זהותו של המבצע חשובה יותר ממעשיו. אלימות של יהודים היא קידוש השם, והתנגדות פלסטינית היא תמיד טרור. כך מייצרים תחושת צדק כוזבת תוך יצירת מציאות של עוול ממשי.

דת ראויה מכבידה על האדם, ולא מקלה עליו. היא דורשת ממנו יותר בשל אמונתו, כי דת היא ריסון ולא שחרור של יצרים. הטרגדיה של היהדות הישראלית בת זמננו איננה שהיא נעשתה דתית מדי, אלא שהיא נעשתה דתית באופן המחליש את המצפון ומעצים את הכוח. במקום מסורת המזכירה לנו את גבולות האדם, קמה כאן אמונה המספרת ליהודי כי הגבולות נועדו לאחרים.

וכשהמדינה נעשית קדושה יותר מן האדם, והאדמה חשובה מן החיים, זו כבר אינה אמונה באלוהים אלא עבודת אלילים לאומית. שם האל נשאר בפיהם, אבל מושא הסגידה האמיתי הוא הכוח היהודי.

כשהמדינה נעשית קדושה יותר מן האדם, והאדמה חשובה מן החיים, זו כבר אינה אמונה באלוהים אלא עבודת אלילים לאומית. שם האל נשאר בפיהם, אבל מושא הסגידה האמיתי הוא הכוח היהודי

אותי לא מעניין כמה אנשים מתפללים. אינני סופר כמה מצוות הם מקיימים או כמה פסוקים הם יודעים לצטט. אלה הבלים חיצוניים. אני מחפש אצלם ולא מוצא מענים אחרים: האם נעשו רגישים יותר לסבל, זהירים יותר בכוחם, אחראים יותר למעשיהם. התשובה, נכון לעכשיו, איומה. ישראל שלהם היא העבודה הזרה המאורגנת הגדולה ביותר בקורות אמונת היהודים. והמצווה המוטלת עליי כיהודי היא לנתץ את מזבחותיהם.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.