אפשר להציע הבחנה בין מיתוס לפילוסופיה. במיתוס התשובה קודמת לשאלה, ואילו בפילוסופיה השאלה קודמת לתשובה. המיתוס אינו מתחיל בחקירה פתוחה של המציאות, אלא מציג עולם שמשמעותו כבר נתונה. הוא מספר לנו מי הגיבור ומי הרודן, מהו הסדר הראוי וכיצד הופר. הפילוסופיה, לעומת זאת, מבקשת לבחון את המושגים עצמם: מה הופך שליט לרודן? כיצד משחית הכוח את המחזיק בו? ומדוע בני אדם ומוסדות נכנעים לו?

ג'וזף קמפבל, חוקר המיתוסים הידוע, מתאר בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים" את דמות הרודן החוזרת במיתולוגיות ובמסורות העממיות. לדמות זו מאפיינים דומים: הרודן מנכס את משאבי הכלל לטובת עצמו, הוא חומד לעצמו זכויות יתר ועושה לביתו במקום לפעול למען הרבים.

התוהו ובוהו שהרודן מחולל משתרע על פני הממלכה כולה. הניכוס אינו חייב להיות חומרי בלבד. הרודן עשוי לנכס לעצמו גם את מוסדות הממלכה, להחליש את הפרדת הרשויות, לזקוף לזכותו את הישגיה ולהימנע מליטול אחריות לכישלונותיה, וכמו כן לעשות מאמץ להשפיע על עיצובו של הנרטיב ההיסטורי.

חוקר המיתוסים קמפבל מתאר בספר "הגיבור בעל אלף הפנים" את דמות הרודן החוזרת במיתולוגיות ובמסורות העממיות: הרודן מנכס את משאבי הכלל לעצמו, חומד לעצמו זכויות יתר, ועושה לביתו במקום לפעול למען הרבים

הרודן, על פי המיתולוגיות, הוא בעל אגו מנופח המביא מארה על עצמו ועל עולמו. הוא מבועת מפני עצמו, רדוף פחדים, דרוך תמיד ללחום בגילויי התוקפנות שהוא מצפה להם מסביבתו. אלא שהתוקפנות שהוא מצפה לה היא בבואה של דחפי הכיבוש הבלתי נשלטים שלו עצמו. עולמו מתמלא באויבים. ביקורת נתפסת כאיום. עצמאות והתנגדות נתפסות כמעשים עוינים.

הפחד מפני אובדן הכוח נעשה לכוח המניע את פעולותיו. מי שנמצא מחוץ למעגל נאמניו מעורר חשדו, ומי שעשוי לרשת אותו נתפס כאיום. כך הולכת סביבתו ומתרוקנת מקולות עצמאיים. במקומם מופיעים אנשים שהישרדותם תלויה בהישרדותו.

קמפבל כותב כי הרודן נעשה שליח הבשורות הרעות של העולם, גם אם במחשבותיו הוא טוען שכוונתו טובה. בכל מקום שבו יניח את ידו עולה זעקה. זעקה הקוראת אל הגיבור שיושיע.

לעיתים הגיבור עצמו הופך לרודן. הכוח משחית. אך לא תמיד בבת אחת. לעיתים זהו תהליך איטי: תחילה מבקש הגיבור להציל את הממלכה, לאחר מכן הוא משתכנע שרק הוא מסוגל להצילה, ולבסוף הוא מתקשה להבחין בין טובת הממלכה לבין המשך שלטונו.

את התהליך הזה ממחישה האגדה הפרסית על הקיסר ג'משיד, המובאת בשאהנאמה של פירדוסי. ג'משיד, שהיה בתחילה מלך מיטיב, חדל בהדרגה מלראות דבר מלבד עצמו, כיסאו וכתרו. 

הפחד מאובדן הכוח נעשה לכוח המניע את פעולות הרודן. מי שמחוץ למעגל נאמניו מעורר את חשדו, ומי שעשוי לרשת אותו נתפס כאיום. כך מתרוקנת סביבתו מקולות עצמאיים ומופיעים אלה שהישרדותם תלויה בהישרדותו

גישתו של ג'משיד הייתה "אני ואפסי עוד".

"כל מלאכה טובה אני המצאתי,
לא קם עוד מלך מהולל כמוני…
הרקיע סב במצוותי…
לי הגדולה, הכתר והעוז,
אני אדון הארץ, אין בלתי".

בהמשך ביקש לזכות במעמד אלוהי:

"חשקה נפשו להידמות לאל, על כן נפל לתחתיות שאול" (תרגם מפרסית: אליעזר כגן).

רק לאחר שהבין כי הרחיק לכת נפלה עליו אימה גדולה. נפילתו אינה מתחילה בהכרח כאשר כוחו נחלש, אלא דווקא כאשר אמונתו בכוחו מגיעה לשיאה, ברגע שבו הוא מדמה כי אין עוד דבר מעליו: לא היועצים המשפטיים, לא מערכת החוק ולא בתי המשפט. אז הוא מאבד את היסוד שהעניק לשלטונו תוקף. היוהרה נושאת אפוא בתוכה את ראשית ההתפוררות.

המיתוסים רואים בקיסר מתווך בין העולם האלוהי לעולם האנושי. ברגע שהיוהרה גוברת והוא מייחס את כוחו לעצמו בלבד, הוא הופך ממלך לרודן, לשליט לא חוקי שמפניו יש להציל את העולם.

המיתוסים מתארים תנועה מחזורית של טוב ורע. התזה והאנטיתזה הן חלק מן המציאות האנושית. האב העיקש שהפך לרודן ייהרג בידי הבן, אשר ישיב לעולם את אנרגיית החיים המזינה את היקום.

במובן זה, הרודן אינו נופל רק מפני שקם מולו כוח חזק ממנו. הוא נופל משום שאינו מסוגל עוד להשתנות. ניסיונו לעצור את הזמן, למנוע חילופי דורות ולהנציח את הסדר המזוהה עימו מעורר את הכוחות המבקשים להחליפו. דווקא אחיזתו הנואשת בכוח מכינה את הקרקע לאובדנו.

המיתוסים רואים בקיסר מתווך בין העולם האלוהי לעולם האנושי. ברגע שהיוהרה גוברת והוא מייחס את כוחו לעצמו בלבד, הוא הופך ממלך לרודן, לשליט לא חוקי שמפניו יש להציל את העולם

קמפבל כותב:

"גיבור האתמול הופך לרודן המחר, אלא אם כן יצלוב את עצמו היום".

ייתכן שפירושה של "צליבת העצמי" כאן הוא ויתור על האגו, על האמונה שאין בלתך ועל האחיזה הנואשת בכוח. המבחן האמיתי של מנהיג אינו רק יכולתו להגיע לשלטון, אלא גם יכולתו להכיר בגבולות כוחו, לקבל אחריות ולפנות את מקומו.

למעשה, המיתוסים הקדומים מצביעים הן על כוחו המשחית של השלטון והן על הצורך לקצוב את כהונתו של בעל הכוח. הם מזהירים מפני הרגע שבו השליט חדל לשרת את הממלכה ומתחיל לראות בה המשך של עצמו.

חברה שאינה מציבה גבולות למנהיגיה עלולה לגלות שהשדים הפנימיים של השליט נעשו לגורלה המשותף.

המיתוס מבטיח כי מול הרודן יקום לבסוף גיבור. ואולם, במציאות הדמוקרטית אין צורך להמתין לגיבור. האחריות לבלימת הרודנות מוטלת על מוסדות המדינה, על שומרי הסף ועל האזרחים עצמם.

ייתכן שזהו ההבדל העמוק בין המיתוס לפוליטיקה: במיתוס הגיבור מציל את הממלכה, בדמוקרטיה המדינה ניצלת כאשר אזרחיה מסרבים להפקיד את גורלה בידי יחיד או קבוצה הרואים בטובתם האישית, ולא בטובת הכלל, את חזות הכול.

המיתוסים הקדומים מצביעים הן על כוחו המשחית של השלטון והן על הצורך לקצוב את כהונתו של בעל הכוח. הם מזהירים מפני הרגע שבו השליט חדל לשרת את הממלכה ומתחיל לראות בה המשך של עצמו

המיתוס מעניק תשובה בדמותו של הגיבור שיפיל את הרודן, ואילו הפילוסופיה מחזירה אותנו אל השאלות: כיצד מתאפשר שלטונו של הרודן, מי מסייע לו לבססו, ומהי אחריותם של האזרחים לבלום אותו?

ואם מישהו קורא בכל אלה תיאור של הפוליטיקה הישראלית כיום, הדבר, כמובן, על אחריותו בלבד.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.