על רקע האירועים האחרונים והתבטאויותיהם של פוליטיקאים מהשמאל, נקלענו למלחמת גרסאות, ובעצם למלחמת נרטיבים.

אחת התובנות העמוקות ביותר שהותיר אחריו הוגה הדעות אדוארד סעיד היא שהכוח אינו מתבטא רק ביכולת לכבוש שטחים, להפעיל כוח צבאי, להתנהל בתוך תפיסת ביטחון או לקבל החלטות מדיניות.

כוח מתבטא גם ביכולת לעצב את המציאות באמצעות השפה, לקבוע אילו סיפורים יסופרו, מי יוגדר כקורבן ומי כתוקפן, ואילו עובדות יישארו מחוץ למסגרת הדיון הציבורי.

לפי הוגה הדעות אדוארד סעיד, כוח מתבטא גם ביכולת לעצב את המציאות באמצעות השפה, לקבוע אילו סיפורים יסופרו, מי יוגדר כקורבן ומי כתוקפן, ואילו עובדות יישארו מחוץ למסגרת הדיון הציבורי

בספרו "אוריינטליזם" טען סעיד כי השליטה בידע ובשיח היא אחד ממנגנוני הכוח המשמעותיים ביותר של העידן המודרני. המציאות איננה רק מה שמתרחש בשטח, אלא גם האופן שבו האירועים מתורגמים למילים, לכותרות, לדימויים ולנרטיבים. מי שמצליח לעצב את השיח הציבורי משפיע גם על הדרך שבה החברה מפרשת את המציאות ומגבשת את עמדותיה המוסריות והפוליטיות. בהקשר הזה תפיסת הביטחון המעוותת ניצחה, והתוקף הפך לנכס ביטחוני ולקורבן.

זו הסיבה שנרטיבים אינם חייבים להיות מבוססים על שקר כדי להיות מוטים. לעיתים די בבחירה אילו עובדות להדגיש, מאיזו נקודת זמן להתחיל את הסיפור, איזה הקשר היסטורי להוסיף ואיזה להחסיר.

גם השפה עצמה איננה ניטרלית: ההבדל בין "הגנה עצמית", "תגובה", "התפרעות", "טרור" או "אלימות" איננו רק סמנטי, אלא מעצב את האופן שבו הציבור מבין את המציאות.

במובן הזה, השאלה החשובה איננה רק "מה קרה?", אלא גם "מי מגדיר מה קרה".

השאלה הזו רלוונטית במיוחד לנוכח האירועים האחרונים בכפר תל שבגדה המערבית. לצד הדיווחים על הפגיעה בתושבים הפלסטינים, חלקים משמעותיים מהשיח הציבורי בישראל – כפי שבאו לידי ביטוי באמצעי תקשורת ובהצהרות פוליטיות שונות – התמקדו בעיקר בשיקולים הביטחוניים, בהסברים להתנהגות המתנחלים או בנסיבות שקדמו לאירועים. מבקרי השיח הזה טענו כי מסגור זה דחק לשוליים את עצם הפגיעה באזרחים הפלסטינים ואת שאלת האחריות לאלימות.

גם השפה אינה ניטרלית: ההבדל בין "הגנה עצמית", "תגובה", "התפרעות", "טרור" או "אלימות" לא רק סמנטי, הוא מעצב כיצד הציבור מבין את המציאות. השאלה החשובה אינה רק "מה קרה?", אלא "מי מגדיר מה קרה"

מנקודת מבטו של סעיד, אין מדובר רק בוויכוח על עובדות, אלא בשאלה עמוקה יותר: מי מחזיק בכוח להעניק משמעות לעובדות?

כאשר מרכז הכובד של הדיון עובר מן הנפגעים אל מניעיהם של מפעילי הכוח, מן המעשה אל ההצדקה, ומן האחריות אל תחושת האיום – משתנה גם המסגרת המוסרית שבתוכה הציבור מפרש את האירוע. לא בהכרח משום שהעובדות השתנו, אלא משום שהסיפור שסופר עליהן השתנה.

דווקא כאן באה לידי ביטוי אחת מטענותיו החשובות ביותר של סעיד: הכוח לא מבקש רק להצדיק את עצמו, הוא מבקש לעצב את עצמו כקורבן. ככל שתחושת האיום תופסת מקום מרכזי יותר בשיח, וככל שפערי הכוח נעשים פחות נראים, כך קל יותר להצדיק שימוש בכוח ולהציגו כהכרח מוסרי.

אין פירוש הדבר שכל עמדה ביטחונית היא חסרת בסיס, או שכל נרטיב רשמי הוא בהכרח שקרי. חברה דמוקרטית מחויבת להכיר במורכבות המציאות ובקיומם של איומים אמיתיים. אולם באותה מידה היא מחויבת לשאול האם השיח שהיא מנהלת מאפשר לראות גם את סבלו של האחר, גם כאשר הדבר אינו נוח פוליטית או רגשית.

זו אולי הרלוונטיות הגדולה ביותר של אדוארד סעיד גם כיום. הוא מזכיר לנו שהמאבק איננו רק על שליטה בשטח, אלא גם על שליטה במשמעות. חברה דמוקרטית איננה נבחנת רק ביכולתה להגן על עצמה, אלא גם ביכולתה להטיל ספק בנרטיבים שהיא מייצרת לעצמה, לבחון אותם באופן ביקורתי, ולהעניק מקום גם לקולות שאינם משתלבים בקלות בקונצנזוס.

כאשר מרכז הכובד של הדיון עובר מן הנפגעים אל מניעיהם של מפעילי הכוח, מן המעשה אל ההצדקה, ומן האחריות אל תחושת האיום – משתנה גם המסגרת המוסרית שבתוכה הציבור מפרש את האירוע

בסופו של דבר, השאלה איננה מי מדבר בקול החזק ביותר, אלא מי מוכן להקשיב גם למה שהכוח מתקשה לשמוע, משום שהאמת איננה נולדת מעוצמתו של הנרטיב, אלא מן הנכונות לבחון אותו מחדש, גם כאשר הדבר מערער על הנחות היסוד שלנו.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.