האם כל מי שיודע להוביל ראוי שנלך אחריו?

פוסט שפרסם לאחרונה דן שילון החזיר אותי לשאלה שמעסיקה אותי כבר זמן רב: לפי איזה מבחן אנחנו בוחרים את האנשים שאנחנו מוכנים להפקיד בידיהם כוח?

שילון כתב על מנחם בגין ועל יצחק רבין, לא כדי לטעון שהיו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל, וגם לא כדי להכריע איזו תפיסת עולם הייתה נכונה יותר. הוא הזכיר תכונה בסיסית הרבה יותר: למרות המחלוקת האידאולוגית העמוקה ביניהם, שניהם נתפסו בעיניו כאנשים הגונים וישרי דרך, שהמדינה עמדה מעל טובתם האישית.

אפשר כמובן להתווכח על בגין ועל רבין, על החלטותיהם ועל מורשתם. מנהיגים אינם קדושים, וגם את מנהיגי העבר אין צורך להפוך לפסלים. אבל דבריו של שילון עוררו בי מחשבה אחרת: אולי התרגלנו לבחון מנהיגים בעיקר לפי הדברים שהם מבטיחים לעשות, ופחות מדי לפי השאלה מי הם ומה יעשו בכוח שניתן להם.

שילון כתב על בגין ועל רבין והזכיר תכונה בסיסית שלהם: למרות המחלוקת האידאולוגית העמוקה ביניהם, שניהם נתפסו בעיניו כאנשים הגונים וישרי דרך, שהמדינה עמדה מעל טובתם האישית

לפני חודשים אחדים כתבתי כאן שישראל אינה זקוקה לעוד מושיע אלא למנהיגות. טענתי שהמשבר שלנו אינו נובע רק ממנהיג כזה או אחר, אלא גם מהכמיהה הציבורית ל"איש חזק" שיבטיח לפתור עבורנו את המציאות המורכבת.

מאז נשארה אצלי שאלה פתוחה: אם איננו מחפשים מושיע, מה בכל זאת אנחנו צריכים לחפש במנהיג?

הכמיהה לאיש החזק

פרופ' מיכה פופר, שחקר במשך שנים את הפסיכולוגיה של המנהיגות, הסביר בריאיון שערכה עמו איילת שני, בעיתון "הארץ" ב-6 באוגוסט 2020, כיצד דווקא בתקופות של משבר, פחד ואי־ודאות גוברת הכמיהה למנהיג כריזמטי. כאשר המציאות מאיימת והמערכות נתפסות כחלשות, ההבטחה שמישהו חזק "ייקח אחריות" יכולה להיות מפתה מאוד.

כריזמה, כמובן, אינה תכונה שלילית. מנהיגים כריזמטיים הובילו חברות להישגים גדולים, ואחרים הובילו אותן לאסונות. לכן עצם היכולת לסחוף אנשים אינה אומרת לנו כמעט דבר על איכות המנהיגות.

ההבחנה החשובה היא אחרת: מה עושה המנהיג בכוח. שהציבור מעניק לו, ואת מי הכוח הזה אמור לשרת.

כריזמה אינה תכונה שלילית. מנהיגים כריזמטיים הובילו חברות להישגים גדולים, ואחרים הובילו לאסונות. לכן עצם היכולת לסחוף אנשים לא מעידה על איכות המנהיגות. אלא מה עושה המנהיג בכוח שניתן לו

פופר מתאר את המנהיגות הרעילה כמנהיגות שבה צורכי המנהיג, מעמדו והצורך שלו בהערצה הולכים ותופסים את מרכז הבמה. במצב כזה מתהפכים בהדרגה יחסי השליחות: במקום שהמנהיג ישרת את הציבור, הציבור נדרש לשרת את המנהיג.

מכאן גם החשיבות שאני מייחס ליושרה.

לא מפני שהיא התכונה היחידה שמנהיג זקוק לה. מנהיג צריך חזון, שיקול דעת, יכולת הכרעה, ניסיון ולעיתים גם כריזמה. אבל בלי יושרה קשה לדעת לשם מה ישמשו כל התכונות המרשימות האלה.

חזון ללא יושרה יכול להפוך למניפולציה. כישרון פוליטי יכול להפוך למנגנון הישרדות. כריזמה יכולה להפוך לפולחן אישיות.

לכן יושרה אינה עוד סעיף ברשימת הכישורים של מנהיג. היא התשתית שעליה אנחנו נדרשים לבנות את האמון בו.

המבחן הוא מה עושים בכוח.

יושרה פוליטית אינה מסתכמת בניקיון כפיים. היא מתבטאת גם ביחסו של מנהיג לכוח.

חזון ללא יושרה יכול להפוך למניפולציה. כישרון פוליטי יכול להפוך למנגנון הישרדות. וכריזמה – לפולחן אישיות. לכן יושרה אינה עוד סעיף ברשימת הכישורים של מנהיג. היא התשתית שעליה יש לבנות את האמון בו

בדמוקרטיה, הכוח שניתן לנבחר ציבור אינו רכושו. הציבור מפקיד אותו בידיו לזמן מוגבל ובתנאים מוגדרים. החוק מגביל אותו, מוסדות המדינה אמורים לפקח עליו, התקשורת והציבור רשאים לבקר אותו, ובסופו של דבר הוא נדרש גם לדעת להיפרד ממנו.

דווקא משום כך אחד המבחנים המעניינים של מנהיג אינו רק מה הוא עושה כשהחוק מאפשר לו לפעול, אלא האם הוא מכיר בכך שלא כל מה שאפשר לעשות ראוי לעשות.

מנהיגות דמוקרטית דורשת לעיתים ריסון עצמי. היא מחייבת את המנהיג להבין שמוסדות המגבילים את כוחו אינם בהכרח אויביו, שביקורת אינה בגידה ושאופוזיציה אינה מכשול שצריך לסלק. אלה חלק מכללי המשחק של השיטה שבתוכה קיבל את כוחו מלכתחילה.

כאן נמצא בעיניי גם ההבדל בין שליטה למנהיגות. אפשר לשלוט באמצעות כוח, פחד ותלות. מנהיגות יציבה הרבה יותר נבנית באמצעות אמון.

וזה מחזיר אותי למושיע.

המושיע הפוליטי חייב לשכנע אותנו שאנחנו זקוקים לו, שהמצב מסוכן, שהאויבים רבים, שהמערכות אינן מסוגלות לתפקד ושבלעדיו הכול עלול לקרוס. ככל שהתלות בו גדלה, כך גדל כוחו.

מנהיג דמוקרטי ראוי אמור לשאוף כמעט להפך: להשאיר אחריו מוסדות חזקים יותר, הנהגה רחבה יותר ואזרחים שמסוגלים לקחת אחריות על חייהם הציבוריים גם בלעדיו.

מנהיגות דמוקרטית דורשת לעיתים ריסון עצמי. היא מחייבת את המנהיג להבין שמוסדות המגבילים את כוחו אינם בהכרח אויביו, שביקורת אינה בגידה ושאופוזיציה אינה מכשול שצריך לסלק

מנהיגות נבחנת, לכן, לא רק במספר האנשים שמוכנים ללכת אחרי המנהיג, אלא גם במה שקורה להם ולמדינה בעקבותיו.

הרף שאנחנו מוכנים לקבל

אבל כאן מגיע החלק הפחות נוח בדיון.

קל לבחון את יושרתם של המנהיגים. קשה יותר לבחון את עצמנו.

מנהיגות אינה נוצרת בחלל ריק. היא צומחת בתוך תרבות פוליטית, ומנהיגים לומדים מהר מאוד איזו התנהגות הציבור שלהם מתגמל, על מה הוא מעניש ועל מה הוא מוכן לסלוח.

הבעיה מתחילה כאשר גם הסטנדרטים שלנו נעשים שבטיים. כאשר מעשה שהיה מקומם אותנו אילו נעשה בידי מנהיג מהמחנה האחר הופך לנסלח כשהוא נעשה בידי "שלנו", כבר איננו מגינים על עיקרון. אנחנו מגינים על מחנה.

וכך גם נשחק הרף.

בדרך כלל לא באירוע דרמטי אחד, אלא בהצטברות. התנהגות שפעם הייתה מחייבת הסברים מתקבלת בפעם הבאה במשיכת כתפיים. מה שנתפס כחציית קו אדום הופך לעוד אירוע במחזור החדשות. ובשלב מסוים אנחנו מפסיקים לשאול "האם זה ראוי?" ומתחילים לשאול רק "מי עשה את זה?"

זה רגע מסוכן לדמוקרטיה, משום שיושרה אינה יכולה להיות דרישה שאנחנו מפנים רק כלפי יריבינו.

איכותם של מנהיגים נמדדת גם בסטנדרטים שהם מציבים לעצמם. איכותה של דמוקרטיה נמדדת גם בסטנדרטים שהאזרחים מציבים למנהיגיהם.

קל לבחון יושרה של מנהיגים. קשה יותר לבחון את עצמנו. מנהיגות לא נוצרת בחלל ריק. היא צומחת בתוך תרבות פוליטית, ומנהיגים לומדים מהר איזו התנהגות הציבור שלהם מתגמל, על מה הוא מעניש ועל מה מוכן לסלוח

וזה מטיל עלינו אחריות שאינה מסתיימת בקלפי. האחריות היא גם לא לקבל שקר רק משום שהוא מועיל למחנה שלנו, לא לקבל הסתה כשהיא מופנית כלפי האנשים שאנחנו ממילא לא אוהבים, ולהיות מסוגלים לבקר גם את מי שאנחנו מתכוונים להצביע עבורו.

לפני שאנחנו מצביעים

וזה מחזיר אותי לבגין ולרבין של דן שילון.

אפשר להתנגד למדיניות של מנהיג ועדיין להאמין שהחלטותיו התקבלו מתוך תפיסה, מוטעית בעינינו ככל שתהיה, של טובת המדינה. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לקיים דמוקרטיה כאשר הציבור כבר אינו יודע אם החלטותיו של המנהיג נועדו לשרת אותו או את המדינה.

לכן אולי לפני מערכת הבחירות הבאה כדאי להוסיף למבחן הפוליטי שלנו כמה שאלות שאינן מופיעות במצעי המפלגות.

לא רק מה המועמד מבטיח לעשות, אלא מה יחסו לכוח. האם הוא מסוגל לקבל ביקורת? האם הוא מכבד את המוסדות המגבילים אותו? האם הוא מסוגל לומר לציבור אמת שאינה נעימה לשמיעה? האם הוא רואה ביריביו הפוליטיים יריבים לגיטימיים או אויבים? והאם הוא רוצה אזרחים חושבים וביקורתיים – או קהל מריע?

אלה אינן שאלות של ימין ושמאל. הן קודמות למחלוקת האידיאולוגית.

בדמוקרטיה אנחנו רשאים, ואפילו אמורים, להתווכח על חזון, ביטחון, כלכלה, דת ומדינה, גבולות, שלום ומלחמה. אבל כדי שהמחלוקת הזאת תוכל להתקיים, אנחנו צריכים להאמין שמי שמחזיקים בידיהם את הכוח הציבורי מבינים שהמדינה אינה שייכת להם.

לפני חודשים אחדים כתבתי שישראל אינה זקוקה לעוד מושיע אלא למנהיגות.

אפשר להתנגד למדיניות של מנהיג ועדיין להאמין שהחלטותיו התקבלו מתוך תפיסה של טובת המדינה. קשה בהרבה לקיים דמוקרטיה כשהציבור אינו יודע אם החלטות המנהיג נועדו לשרת אותו או את המדינה

היום הייתי מוסיף תנאי אחד.

לפני שאנחנו מתרשמים מהחזון, מהכריזמה ומההבטחות של מי שמבקש להנהיג אותנו, כדאי לבדוק אם אנחנו מוכנים להפקיד בידיו את הכוח גם ביום שבו לא נסכים איתו.

כי בסופו של דבר, יושרה אינה רק מבחן למנהיגים.

היא גם מבחן לאזרחים שבוחרים בהם.

אייל רוטפלד הוא יזם חברתי, אקטיביסט וכותב עצמאי העוסק בשאלות של דמוקרטיה, מנהיגות ועתיד החברה הישראלית. מייסד “הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי” - קהילה ציבורית הולכת וגדלה בפייסבוק. כותב על פוליטיקה, שיח ציבורי והצורך בבנייתה של תקווה ישראלית חדשה.