מהי ממשלה ציונית אמיתית

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". בישראל התקבלה ההחלטה בזעזוע. שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, קרע את נוסח ההחלטה מעל דוכן העצרת, במחווה שהפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם המאבק הישראלי נגד הדה-לגיטימציה של הציונות.

יותר מחמישים שנה לאחר מכן, נראה שיש מקום לחזור ולשאול מה נותר מהציונות שבשמה קרע הרצוג את אותה החלטה.

לכאורה, יש צדק בכעס הישראלי על החלטת האו"ם. הציונות לא נולדה מתוך תורת גזע ולא ביקשה לבסס את זכותם של היהודים על נחיתותו של עַם אחר. להפך.

לכאורה, יש צדק בכעס הישראלי על החלטת האו"ם כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". הציונות לא נולדה מתוך תורת גזע ולא ביקשה לבסס את זכותם של היהודים על נחיתותו של עַם אחר. להפך

מקורותיה של הציונות מצויים בהומניזם ובליברליזם האירופי של המאה התשע-עשרה. הציונות נוצרה מתוך חוויית חוסר האונים, האנטישמיות והאפליה שחוו היהודים, ומתוך ההכרה בכך שאדם המשתייך למיעוט לאומי, גם אם זכויותיו מוכרות באופן עקרוני, אינו חופשי באמת אם הוא תלוי ברצונו הטוב של הרוב שבתוכו הוא חי. במובן הזה, הדרישה לריבונות יהודית לא הייתה מלכתחילה דרישה לזכות יתר, אלא תביעה לחירות.

בנימין זאב הרצל לא דמיין מדינה יהודית רק במונחים של טריטוריה, גבולות וכוח. ברומן "אלטנוילנד" הציג הרצל את חזון המדינה היהודית כחברה מודרנית, ליברלית וסובלנית. את הסכנה לחברה ההומניסטית שתיאר ראה הרצל דווקא בעליית הלאומנות והגזענות.

בבחירות הנערכות ב"חברה החדשה" שמתאר הרצל ברומן מתמודד ד"ר גאייר, קנאי דתי ולאומן גזעני, המבקש להסית את הציבור ולנצל את פחדיו. מולו עומד פרופ' שטיינק, המזהיר את אזרחי "החברה החדשה" מפני עלייתו של גזען ומזכיר להם מהם הערכים שעליהם צריכה החברה היהודית החדשה להיבנות: חופש המחשבה והביטוי, סובלנות ואהבת האדם. ואכן, בהנהגת אותה "חברה חדשה" משתתף רשיד ביי, ערבי יליד חיפה, המכיר בדמותה היהודית והליברלית של "החברה החדשה".

שיתופם של בני המיעוטים בהנהגת "החברה החדשה" אינו פרט ספרותי שולי שהוסיף הרצל כדי לקשט את חזונו. הוא מלמד משהו מהותי על האופן שבו תיאר חוזה המדינה היהודית את משמעותה של הציונות. המדינה היהודית לא נועדה להיות רק המקום שבו יזכו היהודים לחירות ולאוטונומיה; היא נועדה להיות חברה שתבטא ניגוד לערכים הלאומניים שמהם ביקשו היהודים להשתחרר.

המדינה היהודית בספרו של הרצל "אלטנוילנד" לא נועדה להיות רק המקום שבו יזכו היהודים לחירות ולאוטונומיה; היא נועדה להיות חברה שתבטא ניגוד לערכים הלאומניים שמהם ביקשו היהודים להשתחרר

במרוצת הזמן התפתחו בציונות שתי תפיסות מרכזיות. האחת ראתה את הגשמת הציונות בראש ובראשונה במונחים של התיישבות, גבולות, רוב יהודי, ריבונות וכוח. האחרת, שנותרה במידה רבה נאמנה לחזון הציוני המקורי, ראתה בהקמת הבית הלאומי לא רק פתרון ל"שאלת היהודים", אלא יצירתה של חברה מוסרית, שבה שאלת היחס לאדם, למיעוט, לחירות ולשוויון אינה פחות חשובה מן השאלה היכן יעבור הגבול.

שתי הגישות הציגו למעשה פרשנות שונה לציונות: אם תכליתה של הציונות היא להבטיח את חירותו הפוליטית של העם היהודי, הרי שאותה דרישה לחירות מחייבת הכרה בכך שגם האדם שאינו יהודי זכאי לאותה חירות, לאותו כבוד ולאותו שוויון. אבל אם הזהות הלאומית מוגדרת בעיקר במונחים של כוח, שליטה, הרחבת גבולות ושימור כוחו של הרוב היהודי, הרי שעקרון השוויון הופך דווקא לאיום.

כאן טמונה למעשה אחת הטרגדיות הגדולות של הציונות – תנועה שנולדה מתוך שאיפתו של עַם להיות חופשי החלה למדוד את הצלחתה במושגים של כוח מרגע שרכשה אותו. בנקודה הזאת החלה הציונות להתרחק מן החזון המוסרי וההומניסטי המקורי שלה. אין זה מקרה שעקרון השוויון לא נזכר בספר החוקים הישראלי.

הנטייה לכיוון הלאומני הלכה והתחזקה, במיוחד לאחר כיבוש שטחי הגדה המערבית ב-1967. מאז מתקיימת בישראל סתירה שהולכת ומעמיקה: מצד אחד, מדינה המבקשת להבטיח את חירותו ואת ביטחונו של העַם היהודי; מצד שני, מדינה המקיימת שליטה ממושכת בעַם אחר ומונעת את חירותו הפוליטית. אלא שאותה גישה מחלחלת גם לחברה הישראלית ומשתקפת בבירור ביחס כלפי המגזר הערבי, המונה כחמישית מאוכלוסיית ישראל.

אחת הטרגדיות הגדולות של הציונות היא שתנועה אשר נולדה משאיפת עַם להיות חופשי – החלה למדוד את הצלחתה במושגי כוח מרגע שרכשה אותו, ולהתרחק מחזונה המוסרי וההומניסטי המקורי

האפליה כלפי המגזר הערבי ניכרת בכל פרמטר שנבדק, החל בהקצאת תקציבים, בתשתיות, בחינוך ובשירותים הציבוריים. אולם כל אלה הם תוצאה של מוסכמה בפוליטיקה הישראלית שלא לשתף מפלגות ערביות בקואליציה ממשלתית.

מפלגות הימין מבטיחות להקים "ממשלה לאומית רחבה", ומפלגות המרכז והשמאל, שמזמן נכנעו לשיח הלאומני, מבטיחות להקים ממשלה על טהרת "הרוב הציוני". ברור שהמילים "לאומי" ו"ציוני" משמשות כאן, למעשה, כמונחים מקבילים ל"יהודי".

לכאורה, ניתן כמובן להתנגד למפלגות קצה מטעמים אידאולוגיים או מדיניים. אולם בשיח הפוליטי הישראלי, שיתוף מפלגה ערבית נתפס כבגידה ממש, ואגב כך מוצגים גם מצביעיה.

די להזכיר את אזהרתו של בנימין נתניהו לתומכיו בבחירות 2015, כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", כדי לעורר פחד; או להיזכר בטענות הליכוד כלפי הממשלה הקודמת, שנשענה על מפלגה ערבית; ובוודאי בניסיונות, בכל מערכת בחירות, למנוע ממפלגות ערביות להשתתף בבחירות ובדרישה מכל מועמד לראשות ממשלה להתחייב שלא להישען על תמיכה ערבית, קל וחומר שלא לשתף מפלגה ערבית בכל ממשלה.

כדי להבין איך נראית מדינת ישראל מבחוץ, צריך להפוך את נקודת המבט. אפשר לנחש מה הייתה תגובתה של ממשלת ישראל אילו במדינה אחרת היו מפרסמים מדגמי בחירות ומסמנים מפלגה יהודית בעמודה נפרדת, או אילו במדינה אחרת היו המועמדים בבחירות מתחייבים שלא לכלול מפלגה יהודית בקואליציה הממשלתית. לבטח הייתה נשמעת זעקה מקצה העולם ועד קצהו, ואותה מדינה הייתה הופכת מייד למנודה ומוקעת.

כדי להבין איך נראית ישראל מבחוץ, יש להפוך את נקודת המבט. מה הייתה תגובתנו לו במדינה אחרת היו מסמנים במדגמים מפלגה יהודית בעמודה נפרדת, או מתחייבים שלא לכלול מפלגה יהודית בקואליציה

הימין בישראל נטל מזמן חזקה על הציונות ורואה עצמו כמבטא המוחלט של ערכיה, בעוד שהשמאל נתפס בעיניו כפוסט־ציוני, שלא לומר פוסט־יהודי. אבל אם נעשה את מבחן הקרבה לחזון הציוני כפי שתיאר אותו חוזה המדינה, התשובה הופכת ברורה: מי קרוב יותר לחזון הציוני ההרצליאני – בצלאל סמוטריץ', שהצהיר בקולו על התנגדותו לכך שאשתו תחלוק חדר בבית חולים עם אישה ערבייה, או מנסור עבאס, שמכיר במדינה יהודית, מבקש להשתלב בה והבטיח שוויון לאזרחי ישראל הערבים?

מי, אם כן, משקף את החזון הציוני ההרצליאני: מי שמצהיר על מחויבותו ל"ממשלה לאומית" או ל"ממשלה ציונית", כביטוי אחר להדרת המיעוט הערבי מהשתתפות בשלטון; מי שרואה בעצם השתתפותם הפוליטית של אזרחים ערבים בממשלה איום; מי שהופך את הזהות הערבית לנימוק להפרדה בין קבוצות אזרחים – או הערבי שמבקש להשתלב ולזכות בשוויון זכויות אזרחי?

לכן, מי שמתנגד להשתלבות פוליטית של מפלגה ערבית מצהיר למעשה לא רק שהוא עצמו פוסט-ציוני, אלא שהוא מתרחק גם מן היסוד היהודי שעליו ביקשה הציונות לבנות את חירותו של העַם היהודי: ההכרה בכבודו ובחירותו של האדם – כל אדם.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.