לפני כשבוע נכנסנו חניה, זוגתי לחיים ארוכים, ואני לבית הקפה שבמרכז המסחרי של משמר השרון. כהרגלנו, חניה תפסה עבורנו שולחן פנוי ואני נשלחתי לעמוד ליד הדלפק והקופה, למסור את ההזמנה ולשלם.
עוד אני עושה את דרכי אל הקופה, קם לפתע מישהו מבין השולחנות ועל פניו חיוך רחב ומואר.
"הדי", הוא קרא.
הוא הגיע אליי בצעד מהיר והקיף אותי בחיבוק עז.
"איזה כיף לראות אותך", אמר בקול רם.
שקללתי את כל הנתונים שציינתי כאן – האיש קם לקראתי בחיוך רחב, האיש קרא לי בקול רם בשמי עד שכל בית הקפה שמע, האיש הלך אליי בזרועות פתוחות והאיש חיבק אותי חיבוק עז.
המסקנה מכל זה יכולה להיות אחת בלבד: אנחנו מכירים זה את זה. ואנחנו אפילו מכרים ותיקים, כנראה. אז מי האיש הזה, לכל הרוחות? ואיך קוראים לו?
שקללתי את כל הנתונים: האיש קם לקראתי בחיוך רחב, קרא בשמי בקול רם, הלך אליי בזרועות פתוחות וחיבק אותי חיבוק עז. המסקנה: אנחנו מכירים זה את זה. אז מי האיש הזה, לכל הרוחות?
* * *
לפני חודשיים נשלחתי על ידי זוגתי לחיים ארוכים למשימת רכש שאליה מתלווה רשימה ארוכה של מוצרים בני קיימא, שרק המחיר שלהם לא מתקיים לאורך זמן והוא עולה משבוע לשבוע.
או במילים אחרות: אשתי שלחה אותי לסופר לקניות.
עוד אני מחפש את דרכי בין המדפים, תוהה איפה ולאן שייך מוצר בשם קרם קוקוס, שהרי לא מדובר בחלב קוקוס, שאז אולי הייתי מחפש אותו בין קופסאות הנוזלים השונים המתקראים חלב אף שבינם לבין חלב אין ולא כלום, כמו חלב סויה, חלב שקדים וחלב שיבולת שועל.
עוד אני מתלבט אם המילה "קרם" מרמזת שהוא שייך לאגף הממרחים או התמרוקים, שההבדל ביניהם הוא שאת האחד מורחים על פרוסת לחם ואת השני על הפנים, צץ מולי בקצהו השני של המעבר אדם מזוקן, ציציות ארוכות משתלשלות מחולצתו אל מעל למכנסיו, ועל ראשו כיפה גדולה.
עיני האיש אורו כשראה אותי. הוא הניח את העגלה בצד ואץ אליי בזרועות פתוחות, כשהוא קורא בתרגולת הידועה: "הדי".
התלבטתי אם להושיט את זרועותיי בתנועת התגוננות, אבל האיש נראה כל כך שמח לראות אותי, עד שבלית ברירה פרשתי גם אני את זרועותיי לצדדים וכך התנגשנו חזה אל חזה במה שכנראה היה חיבוק גדול.
"אהלן", קראתי גם אני בקול גדול, כי במצב כזה חייבים להשוות שמחה לשמחה, שלא להיראות א-סוציאלי, מיזנתרופ, סוציומט ולא מנומס – כל מה שאני באמת ובאורח טבעי.
עיני האיש אורו כשראה אותי. הוא הניח את העגלה בצד ואץ אליי בזרועות פתוחות, כשהוא קורא: "הדי". "אהלן", קראתי גם אני בקול גדול, כדי שלא להיראות א-סוציאלי, מיזנתרופ, סוציומט ולא מנומס – כל מה שאני באמת
"מה נשמע? מה העניינים?" המשכתי לדקלם את הטקסט שהנחתי שאני אמור להגיד.
"תודה להשם יתברך יום-יום", האיש אמר. "אין תלונות, ברוך השם, שרק ימשיך ככה. ואיך אצלך?"
"השבח לאל", אמרתי, כי זה נשמע לי הדבר הנכון להגיד, לאור דברי הפתיחה של האלמוני. "יותר טוב מזה כבר יהיה לא חוקי. אז מה העניינים?"
"יופי, יופי", האיש אמר וזרח. "ממש טוב לראות אותך. איך חניה?"
"הלוואי עליי להיות במצב שלה", אמרתי. "בריאה כמו סוס. ואיך אצלך?"
"שרק ימשיך ככה", הוא אמר. "הילדה כבר סיימה תיכון והבן סיים לא מזמן את הצבא".
מכאן למדתי לדעת שיש לו שני ילדים, בן ובת, ורשמתי לעצמי את הנתון החשוב הזה להמשך השיחה, למקרה שניתקע בשתיקה מביכה בלי נושאים לדבר עליהם. לא היה ברור לי כמה זמן תימשך השיחה ועל מה נדבר הלאה.
"נהדר", אמרתי. "אז הילדה מתגייסת עכשיו?"
"הולכת לשירות לאומי", הוא אמר. "מאז שחזרתי בתשובה אנחנו מקפידים קצת, פה ושם, בקלה כמו בחמורה. אז הבן עשה שירות צבאי רגיל אבל הבת כבר תלך לשירות לאומי".
"יפה, יפה", אמרתי. "העיקר לתרום משהו לחברה".
וכך ניהלנו שיחה ידידותית וחמה במשך כרבע שעה, ואז נפרדנו שוב בחיבוק חם וכל אחד הלך לדרכו.
עד לרגע שבו אני כותב את הדברים האלה אין לי מושג מי זה היה.
* * *
בסך הכל אין לי תלונות על גילי המתקדם. במהלך השנים למדתי על היתרונות הכרוכים בטיפוס במעלה הסולם הכרונולוגי, ובהם החופש מדאגות פרנסה, שחרור מתלות ברצונם הטוב של אנשים אחרים לצורכי עבודה וקריירה ושאר מרעין בישין שאנשים פוגשים בהם במהלך החיים.
"אז הילדה מתגייסת עכשיו?" "הולכת לשירות לאומי", אמר. "יפה, יפה", אמרתי. "העיקר לתרום משהו לחברה". וכך ניהלנו שיחה ידידותית וחמה ואז נפרדנו שוב בחיבוק חם וכל אחד הלך לדרכו. עד לרגע זה אין לי מושג מי זה היה
ובסך הכל: הזכות לשים ז' על אנשים ומצבים שבהם הדבר נראה לי נכון, בלי החשש מה המשמעות לגבי הפגישה הבאה שלי איתם בהמשך הדרך, כי המשך הדרך נראה עניין קצר ולא מאיים.
אבל עם כל היתרונות שנושא עימו הגיל המתקדם, יש בו גם כמה תופעות פחות חיוביות.
אחת המוכרות שבהן היא שיש לי כאבים בכל מיני מפרקים ושרירים שלא ידעתי שקיימים בכלל בגוף האדם, ועל כן המפרקים והשרירים הללו מצריכים תהליך של חימום איטי בהיכנסם לפעולה, תהליך חימום שנמשך עד שאני חוזר למיטה בלילה.
אז כאן המקום לציין עוד תופעה שלמדתי להכיר ושמתלווה לגילי המתקדם: אנשים שהכרתי או פגשתי פעם נעלמים אל תהום הנשייה, מתפוגגים לאיטם אל הערפל.
רוצה לומר: אין לי מושג מי הם האנשים הללו שאני פוגש ברחוב, במכולת, בסופר, במרפאה, בבית המרקחת או בבית הקפה ובמסעדה – כולם נראים לי כמו ז' משב"כ.
אתם מכירים את הצילומים הללו מהעיתון או מהכתבה הדיגיטלית במחשב או בסמארטפון שבהם מוצגת לכם דמות שעל פניה מרוחים פיקסלים מטושטשים כך שלא ניתן לזהות אותה, ומתחת כתוב "ז' משב"כ בטקס קבלת פרס הצטיינות במשרד ראש הממשלה"?
ככה רוב האנשים שאני פוגש ביומיום – אלה שמנפנפים לי לשלום – נראים בעיניי: ז' משב"כ עם פרצוף מכוסה פיקסלים שלא ניתן לזהות אותו.
ולא שיש לי בעיית ראייה, חלילה – מאז שעברתי ניתוח קטרקט ואפילו הוספתי מכספי הפרטי טבין ותקילין להתקין עדשה מולטי-פוקלית שניתן לראות בה היטב גם מקרוב וגם מרחוק, נפרדתי לשלום מכל המשקפיים שלי ואני רואה חד כמו עיט או נץ.
אבל מי הוא זה שאני רואה, אין לי מושג.
פעם עוד זיהיתי את הפרצוף ורק את השם שמתחבר אליו לא ידעתי ולא זכרתי, ועדיין זכרתי שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום. היום גם הפרצוף לא מוכר לי, כך שלחבר אליו שם כבר נראה כמו מדע בדיוני או משימה בלתי אפשרית.
פעם עוד זיהיתי את הפרצוף ורק את השם שמתחבר אליו לא ידעתי ולא זכרתי, ועדיין זכרתי שאנחנו מכירים מאיזשהו מקום. היום גם הפרצוף לא מוכר לי, כך שלחבר אליו שם כבר נראה כמו מדע בדיוני
מצד שני, מאחר שניתן להניח שמי שמדבר איתי באורח ידידותי כל כך, כאילו הוא מכיר אותי היטב מימים ימימה, באמת מכיר אותי, אני יכול להניח שהוא גם יודע שאני אדם מבוגר שנושא במוחו המון מידע שרכש בחייו והמון זיכרונות. על כן בתוך כל המידע והזיכרונות האלה מתקבל על הדעת שצריך לחפור הרבה כדי להגיע אל המידע הרלוונטי למפגשנו הנוכחי, שזהו תיאור המצב החביב עליי יותר מהמונח "דמנטי". לכן החלטתי לקצר את הדרך ולהרשות לעצמי לומר: "בגילי המוח שלי נושא עודף מידע וזיכרונות, ולא אל כולם הוא מגיע בזריזות – תזכיר לי בבקשה מי אתה ומאיפה אנחנו מכירים".
ובא לציון גואל.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו