בימים אלה מתברר כי מספר לא ידוע של אזרחים ישראלים המתגוררים מחוץ לישראל אינם מופיעים בפנקס הבוחרים לקראת הבחירות לכנסת ה-26. חלקם גילו זאת רק כאשר ניסו לבדוק את זכאותם להצביע.
הסיבה, לפחות בחלק מהמקרים, קשורה למה שמכונה במערכות המדינה "קוד 51", סימון שמשמעותו כי האזרח אינו רשום עוד כתושב ישראל במרשם האוכלוסין.
מאחר שפנקס הבוחרים מבוסס על מרשם האוכלוסין, שינוי המעמד מתושב ישראל למי שאינו תושב עלול להביא בפועל להסרתו של האזרח מפנקס הבוחרים ולשלילת יכולתו להשתתף בבחירות לכנסת.
מאחר שפנקס הבוחרים מבוסס על מרשם האוכלוסין, שינוי המעמד מתושב ישראל למי שאינו תושב עלול להביא בפועל להסרתו של האזרח מפנקס הבוחרים ולשלילת יכולתו להשתתף בבחירות לכנסת
עצם קיומו של מנגנון הקובע את תושבותו של אדם אינו בהכרח בעייתי. מדינות דמוקרטיות רשאיות לקבוע כללים באשר לזכאות להצביע, ובישראל קיימת זה שנים הבחנה משפטית בין אזרחות לבין תושבות בכל הנוגע למימוש זכות הבחירה. אולם הבעיה המתעוררת כעת אינה מסתכמת בשאלה אם ישראלי המתגורר בחו"ל שנים רבות רשאי להצביע. השאלה העקרונית יותר היא כיצד מתקבלת ההחלטה שאדם חדל להיות תושב ישראל, כיצד הוא מיודע על כך, כיצד הוא יכול לערער עליה, והאם אותם קריטריונים מיושמים באופן שוויוני ועקבי.
השאלות האלה מקבלות משנה חשיבות משום שהזכות לבחור לכנסת מעוגנת בחוק יסוד: הכנסת. סעיף 5 לחוק היסוד קובע כי כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה ומעלה זכאי לבחור לכנסת. במקביל, חוק הבחירות לכנסת מתנה את האפשרות המעשית להצביע ברישום כתושב ישראל במרשם האוכלוסין. כך נוצרה מערכת שבה הזכות החוקתית לבחור תלויה במידה רבה בנתון מנהלי, שאלת תושבותו של האזרח כפי שהיא רשומה במרשם האוכלוסין.
דווקא כאן טמונה אחת הבעיות המרכזיות. ניתוח שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה עמד על כך שהחקיקה אינה מגדירה באופן חד-משמעי מיהו "תושב" לצורך הזכות לבחור, וכי לאופן שבו מנוהל מרשם האוכלוסין יש משמעות חוקתית, משום שהרישום בו הוא תנאי למימוש זכות ההצבעה.
כאשר נתון מנהלי הופך למחסום שדרכו חייב האזרח לעבור כדי לממש זכות יסוד, האופן שבו המדינה קובעת, משנה ומתקנת את הנתון הזה אינו יכול להיות עניין טכני פרוצדורלי, שנעשה בידי פקידים מקומיים באופן שונה בקונסוליות ברחבי העולם.
עצם קיום מנגנון לקביעת תושבות אינו בהכרח בעייתי. השאלה היא כיצד מתקבלת ההחלטה שאדם חדל להיות תושב ישראל, כיצד הוא מיודע או יכול לערער עליה, והאם הקריטריונים מיושמים באופן שוויוני ועקבי
המציאות שהתגלתה בפני קבוצת "זכותנו להצביע" מעוררת אפוא שאלות מטרידות. הקבוצה כוללת כ-100 ישראלים המתגוררים בארצות הברית, באירופה, באוסטרליה ובדרום אפריקה, והיא טוענת כי היא מייצגת תופעה רחבה בהרבה. לפי ההערכות שהגיעו לידי הקבוצה, ייתכן שמדובר בעשרות אלפי ישראלים שנפגעו מהשינוי במעמדם.
בשלב זה אין, ככל הידוע, נתון ציבורי המאפשר לקבוע כמה ישראלים הוסרו מפנקס הבוחרים בנסיבות אלה. דווקא היעדר הנתון הוא חלק מן הבעיה: כאשר זכות הבחירה של אזרחים נפגעת, הציבור צריך להיות מסוגל לדעת כמה אנשים הושפעו מן המדיניות, לפי אילו קריטריונים ומי קיבל את ההחלטות.
הטענה כי מדובר באזרחים החיים בחו"ל אינה מספקת תשובה לשאלות הללו. ישראלים המתגוררים מחוץ למדינה אינם קבוצה הומוגנית. יש מי שעזבו את ישראל לפני עשרות שנים ואינם מקיימים עימה כמעט כל קשר, ויש מי שמבלים חלק ניכר מזמנם בישראל, מחזיקים בה נכסים ועסקים, משלמים מיסים, מבקרים בה באופן קבוע וממשיכים לנהל קשרים משפחתיים, מקצועיים וחברתיים עמוקים.
חלק מחברי הקבוצה שירתו בצה"ל, חלקם נקראו לשירות מילואים בעקבות ה-7 באוקטובר, ואחרים תרמו במשך שנים להתפתחות הכלכלית והטכנולוגית של ישראל. עצם העובדה שהם מתגוררים כיום מחוץ לישראל אינה יכולה, כשלעצמה, לספק תשובה לשאלה אם הם זכאים להצביע; היא רק מצביעה על הצורך לבחון את הקריטריונים שעל פיהם נקבעת תושבותם.
יתרה מכך, אם אזרח חדל להיות תושב ישראל מבחינת מרשם האוכלוסין, אך אינו יודע על כך, הוא עלול לגלות את ההשלכות רק כאשר הוא מבקש להצביע. בכך נוצר פער בעייתי בין החלטה מנהלית לבין יכולתו של האזרח להגן על זכויותיו. אם המדינה משנה את מעמדו של אדם באופן שמשפיע ישירות על זכותו להשתתף בבחירות, מן הראוי שהאזרח יקבל הודעה ברורה, הסבר באשר לבסיס ההחלטה ומידע נגיש על הדרך שבה ניתן להשיג עליה. אחרת, זכות יסוד עלולה להיפגע כתוצאה מהליך שהאזרח כלל לא ידע שהתקיים.
היעדר נתון ציבורי לגבי מספר הישראלים שהוסרו מפנקס הבוחרים הוא חלק מהבעיה: כשזכות הבחירה של אזרחים נפגעת, הציבור צריך לדעת כמה אנשים הושפעו מן המדיניות, לפי אילו קריטריונים ומי קיבל את ההחלטות
חוסר גילוי נאות על שלילת זכות ההצבעה, אי-מסירת הודעה ברורה לגבי אפשרות הערעור והכשלת הליך הערעור למפרע בדרישה המקדמית להעברת צילום של תעודת זהות תקפה.
יש להדגיש כי אין כאן טענה שכל ישראלי המתגורר בחו"ל חייב להיות זכאי להצביע בבחירות לכנסת. זו שאלה ציבורית ומשפטית לגיטימית, ואפשר בהחלט לקיים עליה ויכוח. השאלה היא אחרת: האם המדינה רשאית (דרך פקידי קונסוליות ברחבי העולם) להכריע בשאלת זכאותו של אזרח באמצעות מנגנון מנהלי שאינו שקוף דיו. וזאת, כאשר קיימת אי-בהירות באשר להגדרת התושבות, וכאשר האזרח אינו מקבל בהכרח הזדמנות ממשית לברר את מעמדו ולערער עליו לפני שפנקס הבוחרים נסגר – או שאפשרות הערעור נמנעת ממנו בשל הדרישה המקדמית להציג צילום של תעודת זהות תקפה, תעודות שהקונסוליות דרשו את החזרתן בתמורה לשירותים קונסולריים כמו הארכת דרכון.
העיתוי הופך את הסוגיה לדחופה במיוחד. פנקס הבוחרים לקראת הבחירות לכנסת ה-26 צפוי להיסגר ב-3 בספטמבר. קבוצת "זכותנו להצביע" כבר החלה לפעול במישור המשפטי, בין היתר באמצעות עורך הדין גלעד שר, שכיהן בעבר כראש לשכתו וכרכז המדיניות של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. במקביל פועלת הקבוצה לקבלת מידע מן הרשויות ולנקיטת צעדים משפטיים שמטרתם לאפשר בירור מהיר של המקרים והשבת זכויותיהם של מי שנפגעו, ככל שאכן נעשתה טעות או התקבלה החלטה בלתי מוצדקת.
אולם המחלוקת הנוכחית צריכה לחרוג מעבר למאבק של קבוצה מסוימת של ישראלים. הממשלה ורשות האוכלוסין צריכות לספק לציבור תשובות בסיסיות: כמה אזרחים ישראלים שהרישום שלהם שונה מתושבי ישראל למעמד שאינו תושב בתקופה הרלוונטית? כמה מהם הוסרו בעקבות כך מפנקס הבוחרים? מהם הקריטריונים שעל פיהם התקבלה ההחלטה? האם הקריטריונים זהים בכל המקרים? וכמה מהאזרחים קיבלו הודעה על שינוי המעמד ועל האפשרות לערער עליו?
העיתוי הופך את הסוגיה לדחופה במיוחד. פנקס הבוחרים לקראת הבחירות לכנסת ה-26 צפוי להיסגר ב-3 בספטמבר. קבוצת "זכותנו להצביע" כבר החלה לפעול במישור המשפטי
אלה אינן שאלות טכניות. הדרך שבה מדינה מנהלת את פנקס הבוחרים היא חלק מהתשתית של המשטר הדמוקרטי. בחירות חופשיות והוגנות אינן מתחילות ברגע פתיחת הקלפיות; הן מתחילות בקביעה ברורה, עקבית ושקופה מי זכאי להיכלל ברשימת בעלי זכות הבחירה. כאשר הרשימה הזאת נקבעת באמצעות נתונים שמקורם במרשם מנהלי, חובת המדינה להבטיח שהנתונים מדויקים, שהקריטריונים ברורים ושכל אזרח יודע כיצד להגן על זכויותיו.
אם אכן מדובר בתופעה רחבה המשפיעה על אלפי אזרחים, כפי שחוששים חברי הקבוצה, אין להסתפק בתשובות בירוקרטיות פרטניות. יש צורך בבדיקה ציבורית רחבה של האופן שבו נקבעה התושבות, של השפעתה על פנקס הבוחרים ושל ההגנות הניתנות לאזרח שמעמדו השתנה.
"קוד 51" הוא אולי מונח טכני במערכת המנהלית. עבור האזרח שמגלה כי בגללו אינו יכול להצביע, המשמעות אינה טכנית כלל. המשמעות היא שהמדינה קבעה, בדרך שאינה בהכרח גלויה לו, כי הוא אינו רשאי להשתתף בבחירות.
במדינה דמוקרטית, החלטה כזאת מחייבת יותר מאשר קוד במחשב. היא מחייבת הסבר, שקיפות, קריטריונים ברורים והליך הוגן של ביקורת וערעור. ובעיקר, היא מחייבת את המדינה לדעת ולהיות מוכנה לומר לציבור כמה אזרחים נפגעו ממנה.
בארצות הברית Area 51, בנבדה, הוא בסיס צבאי סודי ביותר, שהפך לסמל של חשאיות ושל מידע המוסתר מעיני הציבור. בישראל, "קוד 51" אולי אינו סודי באותה מידה, אבל עבור האזרחים שנפגעו ממנו, הוא עלול להיות לא פחות מסתורי: קוד שמופיע במערכת, משנה את מעמדם כתושבי ישראל, ועלול להוביל לכך ששמם ייעלם מפנקס הבוחרים, בלי שהם יודעים מדוע ומתי זה קרה.
במדינה דמוקרטית, זכות ההצבעה אינה יכולה להפוך ל־Area 51 מנהלי, מערכת שבה החלטות הנוגעות לזכויות האזרח מתקבלות הרחק מעיני הציבור, בעוד האזרח עצמו מגלה את התוצאה רק כשהוא מנסה להצביע. קוד 51 חייב לצאת מהחיסיון אל האור.
"קוד 51" הוא מונח טכני במערכת המנהלית. עבור האזרח שמגלה כי בגללו אינו יכול להצביע, המשמעות אינה טכנית כלל. המשמעות היא שהמדינה קבעה, בדרך שאינה בהכרח גלויה לו, כי הוא אינו רשאי להשתתף בבחירות
עד 3 בספטמבר, מי שנפגעו מקוד 51 חייבים לקבל תשובה ברורה אם יוכלו להגיע לישראל ולהצביע בבחירות. רבים מהם כבר רכשו כרטיסי טיסה כדי לממש את זכותם הדמוקרטית. למדינה אין זכות להשאיר אותם באי-ודאות עד הרגע האחרון.
יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו